<h1>המאיר לארץ</h1>
<h2>המאיר לארץ</h2>
<h3> סימן א</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>כארי.</b> כ"ה בטור, על וגבור כארי לעשות (אבות פ"ה מ"כ) ול' הפסוק (ש"ב א') מנשרים קלו מאריות גברו ובקרא (במדבר כ"ג) הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא (וברכות די"ב ע"ב) דאית בי' שכיבה וקימה הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא (כ"ה לגי' מהרש"א שס) [וכ"ה בזוהר שם דרי"א] ולגי' שלפנינו דאי' בי' שכיבה וקימה כארי מי יקימנו. וכ"ה במד"ר ותנחומא פ' בלק, הובא ברש"י בפי' התורה (שם) עומדים משינתם עומדים כאריות. ועי' בהלק"ט ח"ב ס"ג.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>עד.</b> בטור ובלבוש כתבו אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. והוא ל' פסיקתא רבתי (פי"ז) וירושלמי (פ"ק דברכו') [ומדר' איכ"ר] ועי' בט"ז סק"ב. 
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>ומי.</b> טור.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>זמן.</b> כמו שיבואר לקמן (ס' צ' סע"ט). ובאבות דר"נ (פכ"א) שעז"א שינה של שחרית מוציאין את האדם מן העולם, ועי' ערוך (ערך אסתמא) מ"ש בשם רב האי גאון, ועמ"ש בארץ יהודא (סק"א).
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>וע"פ הסוד.</b> של"ה ור"ח כ' לחבר אהבת דודים מדת יום ומדת לילה, הביאו מג"א (סק"א).
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>הן.</b> מברכות (דף ג' ע"ב) וסנהדרין (דף טז) בדוד ע"ה שהי' עוסק בתורה עד שעלה ע"ה. כיון שעלה ע"ה נכנסו חכמי ישראל אצלו ומשמע שהי' דבר זה תדירי ואיך חבר יום ולילה. משמע שדי אם לומד עד אחר עלות השחר. ועי' בתוס' (שם דף ל"א). ולקמן (ס' צ"ג) העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה. ואין ראיה דהא עסק בצרכי ציבור, ומדברי הזוהר משמע שיש לעסוק בתורה עד הנץ החמה שמגיע זמן תפלה. ועי' ברכות (ד"ה ע"ב) על תפלתי סמוך למטתי לפרש"י ולקמן (ס' פ"ד סע"ו) וברכו' (ל') בחסידים הראשונים ולקמן (ס' צ"ג סע"א), והכל לפי מה שהוא אדם.
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>ההולכים.</b> בדקדוק כ' הרמ"א כן, כי לא כל אדם יעצים עוז לשום מחשבתו בה' לטוטפת בין עיניו תמיד רק צדיקים ההולכים לפני אלהים תמיד. הדבקים באלהים חיים, ומצאתי קונטרס מהרמב"ם אשר קראו רש"ט בשם פרקי הנהגת המתבודד, ושם כ' כל הדברים האלה באורך, צוף דבש אמרי נועם, ובאר כן בהדיא, ועז"א בסנהדרין (דף כ"א ע"ב) ואידך האי שויתי מאי עביד ביה. מבעיא ליה לכדרב אחא בר ביזנא בשם ר"ש חסידא דאמר המתפלל יראה כאלו שכינה כנגדו וכן במדרש (ש"ט) וירושלמי דברכות רב אמר צ"ל אתה. ע"ד דרב. שויתי ה' לנגדי תמיד. כי שאר בני אדם אשר לא השיגו זאת עכ"פ צריכים לזהר שבעת תפלתם. ישימו פחד ה' לנגד עינם, כמ"ש (ברכות דף כ"ח ע"ב) דעו לפני מי אתם מתפללים ועי' מ"ש בארץ יהודה (סק"ב).
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>במושב.</b> עי' באר"י (סק"ב) ועי' סוכה (כ"ח), יומא (י"ט ע"ב) מגילה (י"ח) רמב"ם (פ"ה מהל' דעות ה"ד) רמ"א ביור"ד (סי' רמ"ו סכ"ה) ובפי' המשניות להרמב"ם אבות (פ"א מי"ז) ושם (פ"ג מ"ג פ"ו מ"ו).
<h5> ס"ק י</h5>
<b>כמ"ש.</b> עי' בזוהר (דף ס"ח ע"א), מדרש במדבר רבה (פ"ט) ותקוני זוהר (דף קמ"א).
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>מיד.</b> נדרים (דף כ') זו הבושה, ובש"ע (לקמן סי' ר"מ סע"ד) ובתקוני זוהר (דף קל"ד) אנפין סומקין בבושת דאית לון כסופא מן שמיא אינון יראי חטא, ושם (דף ו') באורך, ובר"ח (שער היראה פ"ג).
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>ולא.</b> טור על הוי עז כנמר.
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>ובלבד.</b> ב"י ומג"א (סק"ב).
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>וגם.</b> ב"ח ודרישה בשם רש"ל.
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>פי'.</b> הפ"מ פירש שר"ל שיהי' צנוע בדרכיו כמ"ש בסוכה (מ"ט) מכות (כ"ד) על פ' והצנע לכת, והלבוש כתב גם בהצנע לכת שלא יתקוטט עם המלעיגים, וכל אלה הדברים דחוקים והמעיין במ"נ שם, שמשם מקור הדברים וכן בקונטרס פרקי הנהגת המתבודד הנ"ל יראה שמ"ש גם בהצנע לכת מוסב למטה וכמ"ש בלב הארץ. 
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>אחר.</b> כ"כ הל"ח (פרק הרואה) והמג"א (סק"ג) שלא יעמוד תיכף משינתו, משום דאיתא בגיטין (דף ע') ה"ד קרובים אל המיתה יותר מאל החיים, ישן ועמד מיד, הקיז דם ועמד מיד וכו', והוא ע"פ דברי תוס' שם דלא בעי חמשה דוקא מדלא תני כסדרן וכן ברמב"ם (פ"ד מהל' דעות הי"ח) הביאו על הקזת דם בלבד ושם (בה"ג) על אכילה בלבד. ושם (בהי"ט) ובש"ע לקמן (סי' ר"מ) על שימש מטתו בלבד, והפ"מ בא"א הקשה ע"ז דלמא לעולם דבעינן חמשה דוקא והא דלא תני כסדרן, משום דלא בעינן שיהי' כסדרן ואשתמיטתי' שבשבת (דף קכ"ט), הקשה מבריית' זו על הקזת דם בלבד, [ועי' בל"ח פ' הרואה (ס"ק ס"ט) ולא יעמו' פתאום דאמר מר (סוף פ' מפנין) ה' דברים קרובים אל המיתה, והוא לכאורה ט"ס דליתי' בפ' מפנין רק בפ' מי שאחזו, ולפמ"ש עיקר מפ' מפנין]
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>וילבש.</b> ע"ת בשם הזוהר עי"ש (ח"א דף רי"ג ודף רע"ב) וברכ"י בשם מהר"א אזולאי בהגהות על הזוהר כ"י.
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>ויטול.</b> עי' לקמן (ס"ד).
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>ויעמוד.</b> כתב בסדה"י בהקיצו משנתו יאמר מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתיך. וכתב דא"צ לזה נט"י כיון שאינו מזכיר לא שם ולא כינוי, ואע"ג דמברך אח"כ אלהי נשמה, עי' דוגמא לזה (שבת דף ק"נ) אמרינן בין קדש לחול ואפכינין סלתין, פרש"י בלא שם ומלכות. ואח"כ מבדילין כדין. ועי' ר"נ (פ' ערבי פסחים) גבי ולא יוסיף על שבע, וכ' בזו"ח במדרש הנעלם בהקיצו משנתו יאמר יה"ר שיהי' לבי נכון ומסור בידי שלא אשכחך, ומה שיל"ד קצת בתפלה זו בארתי בהל' תפלה דלא ק"מ. ועי' בשו"ת מעיל צדקה (ס"ז).
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>והמקובלים.</b> באה"ט בשם האר"י ז"ל והוא בליקוטי תורה (פ' בא) וביאור הדבר, כי יראה ואהבה הם יחוד שתי ראשונות ריעין דלא מתפרשים לעלמין וצריך לקשר דחילו, ברחימו, כמ"ש (בס' יצירה) הבן בחכמה וחכם בבינה, ובתנא דבי אליהו רבה (פ"א) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, וברכות (ל' ע"ב) יומא (ד' ע"ב) וגילו ברעדה וכו', ועיקר שם העצם מורה על אהבת חסד, והניקוד מורה גבורה (גי' יראה), ~ועי'~{וע"י} צירוף ניקוד יִרְאָה (חש"ק) שעול' מ"ו אל השם שעולה כ"ו, עולה כמנין חסד, ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, ומבואר בזוה"ק בכ"מ דיראה קודמת לאהבה, ומגו דחילו נפיק רחימו, שמאלו תחת לראשי, ואח"כ וימינו תחבקני ועז"א ומפני שמי נחת הוא, קודם התיחד הניקוד עם השם, כי אח"כ מקושר באהבה ועז"א (ברכות י"ב) הזוקף זוקף בשם, ואכ"מ לבאר יותר המ"י:
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>יכוין.</b> כ"כ הרא"ש, אבל הרי"ף לא הביא בפסקיו הנך מימרות דג' משמרות הוה הלילה, ולכאורה י"ל בזה דהרא"ש לשיטתו שגורס בגמ' דאיכא משמרות ברקיע כי היכא דאיכא בארעא, וא"כ עיקר מה שבא לאשמיענו הוא שיש משמרות ברקיע וקשה לו אמאי תני דבר זה במתניתין וע"כ שנ"מ לענין ע"ר אבל הרי"ף יגרוס כגי' רש"י, דאיכ' משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא, ויש היכר לכל אדם לענין ק"ש בסוף המשמר הראשון ע"י הסימן של חמור נוער, וממילא שוב לא מוכח שאז הוא עת רצון ולזה השמיטם. מ"מ הא גם הרשב"א בשם רב האי כתב ג"כ שיש לנו נ"מ בידיעת המשמרות להפיל אז תחנונים, ומקרא מלא הוא קומי רוני בלילה לראש אשמורת, הכי קי"ל ומשמע שעיקר הע"ר הוא להתפלל אז על החורבן וזה דוקא אחר חורבן הבית כי רב בעצמו שאומר ברכות (דף ג') על כל משמר הקב"ה שואג כארי, אומר בחגיגה (פרק אין דורשין) מיום שחרב ביהמ"ק נתמעטו כנפי החיות ומפרש אותן שאומרים בהם שירה והקב"ה שואג על העדר השיר ומיעוט כח פמליא של מעלה כביכול, ובזה נכון מה שדוד המלך ע"ה לא הקדים רק בחצות.
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>בשליש.</b> כר' נתן (ברכות ג' ע"ב) דסובר שלש משמורת הוה הלילה, ואע"ג דרבי חולק וסובר ארבע משמורת הוה הלילה כבר כתב הר' ירוחם (ה' יבום וחליצה ח"ג נתיב כ"ה) בשם הרמ"ה רבי ור' נתן הלכה כר' נתן. משום דרבי' דרבי היה ורביה דאבוה, (מ"ש ורביה דאבוה ט"ס. דהא מבואר בהוריות (דף י"ג) דר' נתן היה בזמן רשב"ג אביו של רבי, רשב"ג נשיא ור' נתן אב"ד. וצ"ל חבריה דאבוה) ואף לדעת התוס' (ב"מ דף נ"ד ע"ב) והרא"ש (פרק האומר סי' י"א) ורי"ף והרז"ה שם. שר' נתן הי' חברו. י"ל הא גם ר"א סובר (בדף ג' ע"א) שג' משמורת הוה הלילה ואין הלכה כר' מחבריו (עירובין דף מ"ו). וכן ס"ל לרב שם. 
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>ולבסוף.</b> הוא עולה כאיבע"א (שם ע"ב) דסוף משמרות קא חשיב ולא כתי' ראשון דחשיב סוף משמורה ראשונ' ותחלת משמור' אחרונה ואמצעית דאמצעיתא. ואע"ג דברוב המקומות פסקי' כל"ק ונראה שגם לתירוץ ראשון ס"ל דאין אמצעית דאמצעיתא עת רצון. דבקרא כתיב קומי רוני לראש אשמורת וכן משמע מדברי הרשב"א שכתב בשם רב האי, שיש נ"מ בידיעת המשמורת להפיל אז תחנונים, ואחר כך כתב דמה שנותן סימן לאמצעית דאמצעיתא הוא נ"מ לענין אכילת קדשים שהוא עד חצות, וקשה למה לא אמר ג"כ משום ע"ר, וע"כ שאין ע"ר רק בראש אשמורת או בסוף משמר א' שהוא תחלת משמר ב' ולזה שפיר פסק כל"ב דאין חילוק ביניהם רק לענין סוף משמורה אחרונה, ואפשר דגם ל"ק מודה בזה, אלא דא"צ סימן משום דיממא הוא: והבכ"ש כתב טעם הטור, והשו"ע, שהי' להם הוכחה ~שבעיקר~{ארצות החיים זולצבאך: שהעיקר} כאיבע"א, ממעשה דר"י (ברכות שם) שנכנס לחורבה להתפלל ושמע ב"ק מנהמת כיונה. וע"כ נכנס בזמן תפלת שחרית ואיך שמע אז ב"ק וע"כ שסוף לילה הוא עת רצון, ונכנס בסיום הלילה והתחלת היום עכ"ד, וזה אינו ראיה, דהא אומר שם לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום שלש פעמים אומרת כך, וי"ל עפ"י מ"ש בתוספתא וירושלמי (פ"ק דברכות) שיש אשמורת גם ביום, וגם הא רב אומר על כל משמר הקב"ה שואג כארי ור"י שמע ב"ק כיונה ובל"ז הא בעין יעקב וברוקח גרסי במעשה דר"י פעם א' נכנסתי להתפלל, תפילת המנחה.
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>ולבסוף.</b> אע"ג שבגמ' אומר ע"ז נ"מ למקרי ק"ש, ומשמע שאין ע"ר בסוף המשמר עפ"י דברי תוס' שם יש לישב ובחידושי כתבתי עוד בזה.
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>ודעת הזוהר.</b> ויקהל (ע' שמ"ב) והוא כפי' השב יעקב בתשובה (ס"א) ולא כפי' המג"א והשע"צ, וכמו שהארכתי בזה בראיות ברורות בארץ יהודא (סק"ג) והעליתי להלכה כדעת הזהר והראיתי שהש"ס אינו חולק עם הזהר בזה, ולא כא"ר ושו"ת שב יעקב שדחו דברי הזוהר מחמת דברי הש"ס.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>שיהי'.</b> עי' לקמן ס' (תק"ס).
<h5> ס"ק כז </h5>
<b>והמקובלי'.</b> בזהר ח"א (דף מ"ב ע"ב ודף צ"ב ע"ב, קנ"ו ע"א, ר"ז ע"ב ר"ל ע"ב, רמ"ב ע"ב) חלק ב' (דף מ"ו ע"ב, קע"ב ע"ב) חלק ג' (דף י"ב ע"ב, כ"ב ע"ב, צ"ג ע"א, ר"ס) ותקוני זהר ורעיא מהימנא ומדרש הנעלם במקומות אין חקר. ובר"ח ושל"ה וספר דעת חכמה ויתר ספרי מוסר.
<h5> ס"ק כח</h5>
<b>כי רבה היא.</b> בס' מו"ק תמה ע"ז א"א דחצות ע"ר הוא אמאי לא הזכירוה בש"ס ושכח כי ביבמות (דף ע"ב) מבואר שחצות ע"ר. ומ"ש להביא ראיה שדברי הזהר לא נאמרו רק לת"ח ובא"י, ממ"ש במד' (רות) חצות לילה אקום חייב אני לקום בחצות להודות על נסים שעשית עם זקיני וזקנתי דכתיב ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת ע"כ, וזה לא שייך רק גבי דוד עכ"ד, תמה על עצמך, היעלה על הדעת שכל קימת דוד בחצות, היה מפני שאירע מעשה דבועז ורות בחצות, והרי זה רק דרשה בעלמא, מיתור לשון משפטי צדקך, (כי בענין זה פלס ומאזני משפט לה', מאזני צדק ומאזני מרמה במרמה כתרגומו בחכמ"תא, להוציא העשוקים מיד עושקיהם כח, בטקלא דעשקית נשמתן, כמ"ש, האר"י ז"ל בס' הגלגולים, בפסוק, עת אשר שלט האדם באדם לרע לו), אבל איך לא שם על לב, כי המד' הזה כבשים ללבושו, ומתאחד עם מ"ש בתקוני זוהר והנה אשה שוכבת מרגלותיו, דא כנסת ישראל האשה הידועה עקר"ת הבי"ת היורדות בחצות הלילה לברי"ה ותשכב לרגליו, והאר"ץ הדום רגליו, ורו"ת דבקה לעפר נפשה בהגיע תו"ר אסת"ר כשושנה בין החוח"ים. עד כי טו"ב בבקר יגאלנה, ח"י ד' הוא יוציאנה, ואם לא יחפוץ לגאלה, בשמי"ם משפט"ה בו ע"ז ותשועה, ותושע לו ימינו ימין ה' רוממה ד' איש מלחמה, וזה כל פרי קימת חצות, להודות על חיבור משפ"ט וצד"ק ולהקים מעפר הבת ירוש"לים, לבנות את הצלע המשכן בירכתים, רחל מבכה על בניה, ושבה אל בית אשה כנעוריה וכבוד ה' יאספוה ומ"ש דלא ידעינין זמן עת רצון האמתי, בשמים, כבר השבתי ע"ז (באר"י סק"ג) באורך. כי גם העת רצון סובב מעל לפי מקומו בשפל. ומתעורר בכ"מ לפי מקומו באשר הוא שם, בשפל ובמעל, כמו שהוא לענין שבת ויו"ט, ולענין תפלה, ועי' במקומות אשר ציינתי בס"ק הקודם כי לכל אדם ובכל מקום, דבריהם אמורים.
<h5> ס"ק כט</h5>
<b>וכבר.</b> וכתב ברכ"י בשם מהר"א אזולאי בהגהותיו על סדה"י כ"י, שאחר התיקון יאמר אני מאמין באמונה שלימה בנחמת ציון, אלהינו ברחמיו ינחמינו, ויחדש עלינו מלכותו מהרה אמן:
<h5> ס"ק ל</h5>
<b>זמן חצות.</b> כ"ה בארך, באר"י סק"ג. בכמה ראיות מהש"ס ומחכמת התכונה ולא כדברי מג"א. אשר נמשך אחר דעת השע"צ. לפי פרושו בזוהר ויקהל, שחצות הוא תמיד שש שעות אחר התחלת הלילה, (וכוונת המג"א הוא בין בקיץ בין בחורף. ולא כס' מעירי שחר, שפי' שדברי המג"א לא נאמרו רק בחורף דהא המג"א סמך עצמו על ספר שע"צ ושם מבואר בהדיא בין בקיץ בין בחורף, גם זיל בתר טעמא, ולשון המג"א אטעי' (וכן מבואר במג"א עצמו (ס' רל"ג) וכן מ"ש בע"ת דבשעות
היום גם הזהר מודה דלא אתחשבן מלליא אינו נראה. וכן הספיקות שעשה הפ"מ כאן אין נראה והעיקר כמו שפרשתי). אלא פי' דברי הזהר כמו שפי' בשו"ת שב יעקב סי' א', וכתב הברכ"י שראה בס' אור החמה כ"י מבעל חס"ל, פי' ג"כ בשם הר"מ קורדווארו, (אלא שמ"ש שם להכריח הדבר, משום דזמן חצות למטה הוא בעת שהוא למעלה בג"ע הארץ, שהוא תחת קו משוה היום. ששם יום ולילה שוים תמיד, לא הבינותי דבריו. דהא הג"ע הוא תחת מזרח המשוה וא"כ נאמר שהדרים במערב המשוה יהיה להם זמן חצות בחצי היום, שאז הוא חצות לילה לבני המזרח. וזה מבואר הביטול, אך העיקר שתלוי לפי זמן חצות שבשמים), וממילא גם דעת הזוהר שחצות הוא באמצע הלילה ממש וכן הסכים השב יעקב, ובכ"ש בשם לקוטי האור והסכים כן, והוכיח כן מן הר"ח וכ"ד מו"ק ובס' לחם מן השמים, ומהר"ש שערבי ובעל חסדי דוד, [ושלמי ציבור (דף י"ז ע"א) בשם ר' שלום שערבי, וכ"כ יוסף אומץ], וכן עיקר.
<h5> ס"ק לא</h5>
<b>והעת.</b> כ"כ בזו"ח שה"ש ועי' במקדש מלך (ח"ב דף קצה ע"ב) הביא שכן דעת הרמ"ל, אך רב צמח גריס ובשרותא דתרי שעתא, ולדעתו י"ל התיקון אחר חצות, ואח"כ (בדף קצ"ו) מביא הוכחה לדברי הרמ"ל.
<h5> ס"ק לב</h5>
<b>ולבסוף.</b> מג"א בשם הריקנטי: ועי' ברכ"י, וכתב האריז"ל דמי שאינו יכול להמתין עד הבוקר יכול לחזור לישן אחר שעשה התיקון, נראה ראי' לזה ממ"ש ברכות (דף י"ד ע"ב) רב מקדים ומשי ידי' ומברך ומתני וכו', וכי תימא בדלא מטי זמן ק"ש, משמע דלא הקדים בחצות וי"ל כיון שאומר בסוכה (דף כ"ו) שינתא דרב כדדוד שלא הי' ישן שיתין נשמין, י"ל שלא הי' ישן עד אחר חצות ואח"כ שכב לישן וע"ז ברך בה"ת בבקר ומוכח דמותר לישן אח"כ.
<h5> ס"ק לג</h5>
<b>וי"א.</b> א"ז וא"ר בשם ד"ח.
<h5> ס"ק לד</h5>
<b>יאמר.</b> שם כתב ואם הוא קרוב להנה"ח יאמר הקינות אח"כ שומרים לבוקר וידלג הקינות, נראה פירושו. מ"ש תחלה יאמר הקינות היינו המזמורים לבד, אבל הקינות ידלג, ועי' באה"ט לא נחית לזה ועי' ר"מז (בדף ז) כתב שיש מציאות לתיקון גם אחר חצות, ושם (בדף יוד) כתב שאין מציאות לזה, וצ"ע.
<h5> ס"ק לה</h5>
<b>וכן.</b> כ"כ באגרת הרמ"ז, סט"ו, וט"ז.
<h5> ס"ק לו</h5>
<b>וכ'.</b> כ"כ א"ז בשם לבנת הספיר, וכן מבואר במד' גבי משה רבינו ע"ה כשלמד הקב"ה עמו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, ובתורה שבע"פ היה יודע שהוא לילה, [וכ"ה בפרקי ר"א (פ' מ"ו)] ובזה יובן מ"ש בתד"א רבה (פ"ב) יום ליום יביע אומר זה תנ"ך ולילה ללילה יחוה דעת אילו המשניות, ועי' (ביומא דף י"ח ע"ב) שהיו מקרין להכה"ג בליל יוהכ"פ פסוקי תנ"ך: ובשבת (דף י"ב) החזן רואה איך תינוקת קוראין: וכן בפ"ק דקדושין לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקר' וכו', לא נצרכא אלא ליומי פרש"י שני ימים מקרא: ואיך ילמד תורה שבכתב בלילה אך למ"ש בס' נגיד ומצוה (דף ח' ודף כ"ו) בשם האר"י ז"ל שבליל ה' יכול לקרות מקרא לפי שהוא מכין לשבת והרחמים מתגברי' וכל שכן בליל שבת: ויש לומר ב' ימים מקרא יהיה ליל ה' וליל ו', וכן בליל יהכ"פ שבת שבתון מלא רצון לה'.
<h5> ס"ק לז</h5>
<b>וכן.</b> כתבי האריז"ל.
<h5> ס"ק לח</h5>
<b>ושיעור.</b> (שם):
<h5> ס"ק לט</h5>
<b>ואף על פי.</b> מקור חיים למהר"ח הכהן סולת בלולה.
<h5> ס"ק מ</h5>
<b>האחרונים.</b> ב"ח (סי' רל"ח) ומג"א (שם) ובאה"ט (סי' זה).
<h5> ס"ק מא</h5>
<b>ויש אומרים.</b> ע"ש (שם) וכ"ה בתענית (דף ל"א) ובב"ת (דף קכ"א) מחמשה עשר באב ואילך דלא מוסיף יסיף מן העולם, ונראה סמך לזה על פי מה שכתב בעירובין (דף י"ט ע"ב) אמר רנב"י אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן בלליא, ופסק כן בשו"ע (סי' רל"ח) ולפ"ז נראה דחז"ל שערו שצריך אדם להתבטל לצרכיו בכל יום ג' שעות. כמו שמצינו בחסידים הראשונים שהיו מתפללים תשע שעות עם מה שהיו שוהין קודם ואחר תפלה ושלש שעות היו עוסקין בצרכיהם, וכ"ה במד' (איכה) וירושלמי (פ"ק דברכות) כשהי' דהע"ה אוכל סעודות עצמו הי' אוכל עד תשע שעות וסעודת ת"ח היא בשעה ששית (שבת דף יוד) הרי הי' מתבטל ג' שעות (ועי' בתוס' פסחים דף ק"ז ע"ב ד"ה שהיה) ומסתמא תפסו זה השיעור גבי דוד, משום שכן דרך כל אדם, לבטל ג' שעות לצרכיו ולזה מט"ו באב עד ט"ו באייר שהיום קטן מט"ו שעות וכשמתבטל ג' שעות ביום לא למד ביום יב"ש, לזה צריך להשלים המותר בלילה.
<h5> ס"ק מב</h5>
<b>אין למנעם.</b> בשו"ת שבות יעקב (ח"ב ס' מ"ד) כתב דלאו שפיר עבדי ואין דבריו מוכרחים. ובאזנינו שמענו ובעינינו ראינו בכמה קהלות פשט המנהג להיפוך (ברכ"י) ועי' בשו"ת חו"י (ס' קכ"א קכ"ו רכ"ב) ומ"ש להביא ראי' מב"ק (פ' הכונס) חשיב את, וכו' עי' תוס' שם ומ"ש דמוסיף על מנין התפלות. זה אינו רק בתפלת י"ח (עי' רמב"ם פ"א מה' תפלה) [ועיין בשו"ת קרית חנה (סי' ב') האריך בזה ומסיק דאין בזה משום יוהרא].
<h5> ס"ק מג</h5>
<b>וטוב.</b> הברכ"י האריך מאוד בזה בשו"ת והעלה דטוב יותר שיאמרוהו בבהכ"נ אך אם יש בחורים שמדברים שיחת חולין בבהכנ"ס טוב יותר שיאמרו בחדר הסמוך לבהכנ"ס ואם יש אנשים שהורגלו לומר מעמדות בקול רם יאמרו בלחש שלא יבטלו את בני החבורה בפרט אם יש חכם שדורש להם דברי כבושין טוב יותר שיכוף אזניו לשמוע לקול הדורש, מוכיח חכם על אזן שומעת, זה היוצא מתוך האריכות שלו.
<h5> ס"ק מד</h5>
<b>וצריך.</b> כמ"ש באבות (פ"ג מ"ה) הניעור בלילה ומפנה לבו וכו' ובזה יל"פ מ"ש ביומא (דף י"ט ע"ב) אף בגבולים הי' עושין כן, אלא שהיו חוטאין.
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק מה</h5>
<b>אחד.</b> טור, מנחות (ק"י).
<h5> ס"ק מו</h5>
<b>מפני.</b> כ"פ המג"א (סק"ו) וכדבריו מוכח בברכות (דף ה' ע"ב ודף י"ז) ועי' בט"ז (סק"ג) ובשו"ת צ"צ (ס"ב) ובבכ"ש ברכות (ה') ובתוי"ט (פ"ב דאבות מט"ז).
<h5> ס"ק מז</h5>
<b>ובלבד.</b> עי' בירושלמי (פ"ב דברכות) מימי לא אכוונית ותוס' בב"ת (קס"ד ע"ב ד"ה ועיון) ורמ"ה שם, ר"ה (ט"ו ע"ב, ד"ה הנ"ל) ברכות (דף ל' ע"ב) ותוס' (ל"ד ע"ב ד"ה יכוין), ולקמן (ס' ק"א סע"א) מ"מ מבואר דאם אינו מתכוין חטא הוא, כמ"ש בשבת (דף קכ"ז) עיון תפלה: ועי' תוס' בב"ת (שם) ובתוס' ברכות (ל"ב ע"ב ד"ה כל).
<h5> ס"ק מח</h5>
<b>טוב.</b> וכ"ה במדרש (פ' ויקרא), על פסוק ונפש כי תקריב, וברבה (קהלת) על פסוק טוב מלא כף נחת, ובמד' (משלי) ע"פ הון מהבל ימעט לענין ת"ת.
<h5> ס"ק מט</h5>
<b>ומי.</b> כ"כ בא"ר (סק"ו) בשם פסקי תוס', ובל"ח (פרק הרואה אות פ"ד): וכן מוכח מתוס' (ברכות דף י' ע"ב) שכתבו דתפלה אפי' בעונתה אינה עדיפה מעוסק בתורה שלא בזמן תפלה: מכלל דת"ת דוחה תפלה שלא בעונתה אפי' לדידן שאנו מפסיקי' בין לק"ש בין לתפלה, ועיי"ש בתוס', וגם למ"ש (בירושלמי פ"ק דברכות ופ"ק דשבת) דר"י שאומר דאפי' לתפלה אנו מפסיקים מת"ת כדעתי', דר"י אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כו'. ומשמע לכאורה דאפי' לתפלה שלא בזמנה יש להפסיק מת"ת לר"י, מ"מ הא אנן לא פסקינין כר"י שם (בברכות דף כ"א) דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו רק בספק התפלל לא בודאי התפלל.
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק נ</h5>
<b>העקדה כדי וכו'.</b> לשון הלבוש: וכתב בסה"כ שיש לאמרו קודם פ' הקרבנות, ויש לאמרו אפי' בשבת, (דלא כר"מ נגרין) וכ"כ בעל שתי ידות וסולת בלולה וכנה"ג, ותוכן ענין העקדה, שאברהם איש חסד עקד פחד יצחק, לכלול דין ברחמים, וזה נרמז במ"ש צפונה לפני ה', לכלול צד צפון בדרום וע"ז העיד בתד"א, דכל מי שאומר פסוק זה הקב"ה זוכר עקדת יצחק, וע"ז מועיל גם להכניע היצר, וכ' בש"ע האר"י ז"ל דהאומרו בכוונה שלחה ושב בתשובה מתכפרים עוונותיו, ועי' באר"י סק"ה.
<h5> ס"ק נא</h5>
<b>ופרשת המן.</b> המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר להורות שאין ההשתדלות מועיל מאומה, ובמכילתא (פ' המן) הוכיח מזה דכל מי שיש לו מה לאכל היום ואומר מה נאכל למחר, ה"ז מקטני אמנה וכ"ה בסוטה (דף מ"ח ע"ב) ולכאורה הא במנחות (דף ק"ג ע"ב) ומד' מגילת אסתר, והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח חטים לשנה ופחדת לילה ויומם זה הלוקח תבואה מע"ש לע"ש, ולא תאמין בחייך זה הלוקח מן הפלטר, אך באמת אמרו (בסוף קדושין) ר"מ אומר וכו', אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי וא"כ הלוקח חטים לשנה, אם לא יהיה ראוי מצד מעשיו אינו בטוח בפרנסתו, אך ההשתדלות של לריק הוא, והמרבה בהשתדלות לא העדיף, ועז"א דאם אומר מה נאכל למחר ומבקש ע"ז השתדלותו, ה"ז מקטני אמנה, כי לא להועיל יהיה [ובס' הישר לר"ת דכל מי שאומר פ' המן שנים מקרא וא' תרגום מובטח שלא יחסר מזונותיו, והראקנטי בס' טעמי מצות בשם הזוהר שיאמרה אחר התפלה ועי' בס' חסידים [סי תשנ"ב]].
<h5> ס"ק נב</h5>
<b>ועשרת הדברות.</b> (תמיד דף ל"ב) שבמקדש היו אומרים אותן לפני ק"ש.
<h5> ס"ק נג</h5>
<b>אבל.</b> שו"ת הרשב"א (ח"א ס' קפ"ד וח"ג ס' רפ"ט) והוציא כן מברכות (דף י"ב) אף בגבולים בקשו לעשות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת האפיקורסים וכ"כ הלבוש, והטור כתב סתם לאומרן, והב"י הק' עליו ואף עפ"כ סתם בשו"ע לאמרם, וראיתי בספר בכ"ש, רצה לישב דגם האידנא ליכא אפיקורסים בינינו וכמ"ש (בפסחים דף נ"ו) אם צ"ל ברוך שם כ"מ בחשאי, שבנהרדעי היו אומרי' אותו בחשאי דליכ' אפיקורסי' ביניהם, דגם האידנא אומרים אותו בחשאי דליכא אפיקורסים בינינו, עכ"ד, ונראה שדבר זה תלוי בשני התרוצים אשר כתבתי לקמן (ס' ט' במאיר לארץ), בישוב דברי הב"י, שבס' (של"ט) פסק דדבר שנאסר אף שנתבטל הטעם לא נתבטלה התקנה, (ובסי' תקכ"ו) פוסק דנתבטלה התקנה, וחלקתי דהיכא שהדבר תלוי בנו, כגון בתיקון כלי שיר גם עתה חיישינן שמא ילמדו כלי שיר, וממילא גם כאן חיישינן שמא יתפקרו, ויש לאסור גם בזה"ז, אך לחילוק ב' שחלקתי דכל היכא שיש מצוה בעשייתו, כגון קבורת המת בי"ט שני, דקבורת מתים מצוה, אם נתבטל הטעם נתבטלה התקנה, ממילא ה"ה בזה שיש מצוה באמירת עשרת הדברות, כיון שנתבטל הטעם, נתבטלה הגזירה, וע"ז כתב הטור לאמרם, אולם באמת כיון שבברכות אומר דבנהרדעי בטלום מפני תרעומת האפיקורסים הרי שבנהרדעי היו אפיקורסים ואיך אומר בפסחים דבנהרדעי ליכא אפיקורסים, צ"ל שהאפיקורסים שבפסחים. הם האומרים שיש פועל טוב ופועל רע ונלמד מענינו, דלזה אין לומר בפניהם דבר בחשאי אחר אחד, אבל אפיקורסים שבברכות הם האומרים שרק עשרת הדברות נתנו למשה בסיני, ואפיקורסים כאלה מצוים עד היום הזה, (ועי' בטור (סי' צ"ד) השמיט מ"ש בבב"ת (דף כ"ד) דמורי בה אפיקורסים, משום דאפיקורסים כאלה אין מצוים), וע"כ העיקר כדעת הרמ"א שלא לאומרם בציבור, וגם דעת הטור והש"ע יל"פ כן, דמה שלא חלקו בין יחיד לציבור משום דמיירי ביחיד, וכ"כ הכנה"ג.
<h5> ס"ק נד</h5>
<b>אבל.</b> עי' בזהר ח"א (בהשמטות השייכות לדף ק"ד ע"ב) עי"ש (דף ד' ע"ב), אולי ימצאון שם עשרה, אולי ימצא בה מי שעוסק בעשרת הדברות בכל יום, ועי' בפרשה משפטים (דף ק"י ע"ב): ובכ"ש כתב, דמצוה לאומרם ביחיד, עפמ"ש רש"י (פ' תבוא) היום הזה ה' אלהיך מצוך, בכל יום יהיו בעיניך חדשים,
וכבר כתב הר' סעדי' גאון, שכל התרי"ג מצות נכללו בעשרת הדברות וכן באר בארך הרמב"ן (בפי' שה"ש), והראב"ן (בסי' מאמר השכל). ובס' הכוונת כתב מהרח"ו, הייתי נוהג לומר בכל יום פ' המן ועשרת הדברות, ומנעני מורי, ובפרט ביוד הדברות שכבר בטלום מפני תרעומת האפיקורסים ויל"פ שהיה אומרם בציבור, וכ"פ בס' מח"ב, ועי' במטה יהודא למהר"י עייעיש הקשה איך יאמרם ביחיד, הא כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור, ולא דמי כלל, ועי' בירושלמי (הביאו ב"י ס' כ"א) בדין האומר מודים מודים משתקים אותו, חלק בין יחיד לציבור.
<h5> ס"ק נה</h5>
<b>ואפי'.</b> כ"כ בע"ת, ויש להביא ראיה לדבריו, ממ"ש במס' סופרים, שהי' קוראים יוד הדברות בברכה לפניהם ולאחריהם, וממילא דבכה"ג אסרו, ואין להוכיח מזה כדעת הרש"ל [בשו"ת (סס"ד)] הביאו הב"ח והדרישה שמותר לאמרם בציבור קודם ב"ש, דרק בברכה אסור, [וכ"כ מהרל"ח], וז"א דהא השואל בתשובת הרשב"א בלא ברכה שאל ואסר ליה, וכמ"ש בבכ"ש ובע"ת, ועי' בשו"ת בית יעקב (ס' קכ"ה) ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' מ"ד).
<h5> ס"ק נו</h5>
<b>וזקנו.</b> כ"כ בא"ר וא"ז, והטעם כי זכור דכורא והוא מדת יום, ושמור נוקבא והיא מדת לילה, כמ"ש בזהר בכ"מ.
<h5> ס"ק נז</h5>
<b>ואין.</b> מג"א (סק"ג) בשם ל"ח (ס"ט) וכנה"ג.
<h5> ס"ק נח</h5>
<b>ופ' עולה.</b> במג"א (סק"ח) הקשה הא בזבחים (דצ"א) מבואר דחטאת קודם לעולה, ותי' משום דבזבחים (דף ז') איתא למה חטאת, קודם לעולה. ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו והתוס' כתבו עולה דורון הוא, אע"ג דאעשה מכפרת יותר מחטאת, וכו', ואעפי"כ כשכבר קרב חטאת ראשונה א"כ כבר כפרה על חייבי כריתות ועשה, וא"כ עולה הוה דורון אבל באמירתנו שכתב הטור שא"ל יה"ר אחר חטאת שמא אינו חייב חטאת, אבל עולה חייב בודאי. ע"כ יש להקדים עולה, עכ"ד, מ"ש המג"א דע"ז עולה דורון משום דחטאת כפרה. דבריו תמוהים, דהא בזבחים (שם) באר רבא הטעם דעולה דורון, משום דאם לא עשה תשובה זבח רשעים תועבה, ואם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלים לו, עי' בב"ת (דף מ"ח ע"א תוס' ד"ה יקריב) ורמב"ן ורשב"א בחדושיו (שם) הא דעולה ממשכנים משום דאין מכפר רק מקופיא, וצ"ע דזה היפוך הגמ' הנ"ל, ועי' ר"ה (דף ו' תוס' ד"ה יקריב) עולה ממשכנים משום דתשובה כפרה, ועי' רש"י שם דף ה' (סוף ע"ב ד"ה הרצאה) ובערכין (דכ"א) פי' עול' לאו חובה הוא דאינה באה בחיוב רק בנדבת לב, כמ"ש הרמב"ן (פ' ויקרא) ועי' ב"ק (דף מ'), ונראה בזה דאע"ג דמבואר בנזיר (דף י"ח) ועיי"ש (דף כ"ד תוס' ד"ה והעלה) חולין (ה' ע"ב) והמפ' למעילה (דף י"א ד"ה דמי עולה), דעולה דורון היא, ובפסחים (דף ע"ז) עולה חמירא משלמים שכן כליל, ולא אמר משום שמכפרת אעשה, [ובזבחים דף ה' עולה שאינו מכפרת וכן שם (דף יוד ע"ב דף י"א ודף י"ב ע"ב) ובכ"מ], מ"מ מבואר בכמה מקומות דעולה מכפרת על עשה ולאו הניתק לעשה כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' מעה"ק הי"ד) כר"ע (בתוספתא דמנחות) הובא ביומא (דף ל"ו ובתו"כ (פ' ויקרא), וכן בירושלמי (פ"ק דשבועות ופרק בתרא דיומא) האומר אין עולה מכפרת אין עולה מכפרת לו. והרמב"ם (פ"א מה' מעילה ה"י) פסק צמר הנתלש מן העולה ה"ז ספק, וזה משום ספיקא של הגמ', בבכורות (דף כ"ו ע"ב), או דלמא כיון דעולה מכפר אעשה לא משהי לה, וכו' [וכן בפסחים (דף ע"ד) ברש"י בד"ה שאר קרבנות צבור]: וממילא צ"ל דאע"ג דתשובה מכפרת מ"מ גם אחר שעשה תשובה אעפ"כ העולה מכפרת מקופיא, כמ"ש תוס' בב"ת כנ"ל. רק שכיון שבזה גם ע"י החטאת נעשית כפרה הקלושה הזאת שאחר שעשה תשובה גם כפרת העולה הוא רק מקופיא כמ"ש תוס' כנ"ל. ממילא יש להקדים חטאת ואחר הקרבת החטאת, העולה דורון בעלמא. וזה כוונת המג"א, ממילא לתירוץ המג"א אם ברור לו שחייב חטאת. בזה צריך לקרות פרשת חטאת תחלה ובשו"ת שב יעקב (ס"ב) תי' בתי' אחר, דדוקא בעולה וחטאת הבאים על חטא אחד חטאת קודם לעולה, וכן תי' בס' הלכה ברורה, וגם לפ"ד עכ"פ אם ברור לו שחטא חטא שחייב עליו עולה וחטאת צריך להקדים חטאת. אך לפי שני התרוצים שכתבתי בארץ יהודה (סק"ה וסק"ו) גם באופן זה יש להקדים עולה, עוד נראה טעם להקדים עולה. משום דלא ידעינין דחטאת שחיטתה בצפון, אלא ממאי דכתיב (בפ' צו) במקום אשר תשחט העולה תשחט חטאת. וממילא צריך להקדים פ' עולה שיוקבע שחיטתה בצפון. ויוצדק לומר אח"ז במקום אשר תשחט העולה.
<h5> ס"ק נט</h5>
<b>עד ואם.</b> בשמ"ח כתב, דאם יש לו פנאי, יקרא גם פ' ואם מן העוף, ואין נראה דהתינח לדעת החינוך (פ' ויקרא ס' קכ"ה) דעני שהביא קרבן עשיר לא יצא. אבל באמת דבריו צ"ע. דהא ברמב"ם (פ"י מה' שגגות) ומשנה (סוף נגעים) מבואר דיצא ואפי' לכתחלה מביא ותע"ב.
<h5> ס"ק ס</h5>
<b>עד.</b> כתב שמ"ח דאם יש לו פנאי, יקרא גם בפ' צו, מן וזאת תורת המנחה עד יקדש, והנה בתב"ש הקשה, על המג"א הנ"ל (סקנ"ח) דעדיין קשה למה סידר הטור שלמים קודם לאשם. וכן הא מנחה הו"ל לאחורי לכלהי זבחים כמבואר (בפ' כל התדיר) ולפי הסדר דשם, יש להיות הסדר חטאת אשם עולה ושלמים ומנחה ולפ"ז נראה, דבאמת לענין חשיבות דתדיר ומקודש וכליל ומין זבח, אין שייך לענין קריאת הפרשה, דאין יתרון לקריאה על קריאה. רק עיקר הקושיא בחטאת ועולה. דאע"ג דמבואר בתוס' פסחים (דף נ"ט) זבחים (דף ה' ד"ה עולתה) מנחות (דף ה' ע"ב ד"ה הנ"ל) דגם אם הקדים עולה לחטאת יצא, מ"מ כיון שר"ש נתן טעם לזה משום דריצה הפרקליט וכו' זה שייך גם בקריאת הפרשה, אבל שאר קדימות אין להקפיד ואע"ג דהמג"א ציין על פרק כל התדיר י"ל דעיקר סמך על הטעם שבדף ז', ומ"מ המחוור שבכל התרוצים שהטור סדרם כמו שהם סדורים בתורה.
<h5> ס"ק סא</h5>
<b>ואח"כ.</b> מג"א ושמ"ח, ומ"מ די אם קוראה פעם אחד באחרונה, ל"מ לדעת התוס', דס"ל דמה שמביא אדם את קרבנו היום ונסכיו אחר כמה ימים כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' מעה"ק ה"ב) הוא אפי' יש לו נסכים יכול לאחרם, לדעתו יכול לצאת אפי' בקריאה פעם אחת בחדש אלא אפי' לרש"י ורמב"ם ושאר פוסקים דלכתחל' אין לאחרם, מ"מ בקריאה אין להחמיר.
<h5> ס"ק סב</h5>
<b>עד ונסלח לו.</b> ואם יש לו פנאי יקרא גם בפ' צו, וזאת תורת החטאת עד באש תשרף, תב"ש: וכן נראה, דהא תנאי הכפרה שהוא אכילת הכהנים לא נז' בפ' ויקרא, רק בפ' צו: וגם נראה דא"צ לקרות רק חטאת שעירה, דהא א"צ להביא כשבה ושעירה כמ"ש פסחים (דף נ"ד ע"ב) וכריתות (דף כ"ה) דשניהם שקולים, ועי' בסוטה (דף ל"ג ע"ב) והא איכא חטאת שעירה וכו' וברכות [י"ב ע"ב) ומתבייש בה וכו', ועי' ביומא (דף פ"ו) הא בחטא מפורסם וכו', ולק"מ.
<h5> ס"ק סג</h5>
<b>מן וזאת.</b> ואם יש לו פנאי יקרא גם בויקרא, תב"ש:
<h4> סעיף ו</h4>
<h5> ס"ק סד</h5>
<b>אלא ביום.</b> כלבו, א"ח, וספר המנהיג, [ורא"ש בתשובה (כלל ד') וטור (ס"א) וס' מ"ז]
<h5> ס"ק סה</h5>
<b>יצא.</b> תב"ש (אות י"ב) וכמ"ש בסוף מנחות העוסקים בתורה בלילה כאילו עוסקים בעבודה והביאו דבריו פ"מ וברכ"י, דלא כב"ח:
<h5> ס"ק סו</h5>
<b>וטוב.</b> ע"ת ומג"א בשם עמק ברכה: [וכן ביד אהרן בשם האר"י ז"ל], ומו"ק וא"ר ותב"ש וברכ"י כתבו דהוא רק לכתחלה.
<h5> ס"ק סז</h5>
<b>ובשבת.</b> של"ה כתב דאין לאומרם (דלא כמג"א בשמו עי' מו"ק) ובווי העמודים (עמוד עבודה דף י"ד ע"ב) דיאמרם כקורא בתורה, וכן בתב"ש הכריע לאומרם רק בלא יה"ר.
<h5> ס"ק סח</h5>
<b>נשים.</b> אגור (ס"ב) בשם מהר"י מולין, דמברכות בה"ת על קריאת הקרבנות, דתפלה נגד קרבנות תקנו והם חייבות בתפלה, הביאו ב"י (ס' מ"ז) נראה שהוצרך לטעם זה בקריאת פ' התמיד דאין נשים חייבות בו כמ"ש החינוך (ס' ת"א) אבל בשאר קרבנות אין חילוק בין אשה לאיש כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' מעה"ק ה"ב). 
<h5> ס"ק סט</h5>
<b>אבל.</b> דאבל אין משלח קרבנותיו כל שבעה כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' ביאת מקדש ה"א) שמ"ח פ"מ ברכ"י, עי' לקמן (ס' תקנ"ד).
<h5> ס"ק ע</h5>
<b>קודם.</b> זהר פ' תרומה (דף ל"ה ע"א) ובזהר ח"ג בתוס' (דף ש"ז ע"א) ולבתר יתעסק בפ' הקרבנות דלא כמו שנראה מס' הכוונות דאין לאומרם קודם התפלה, וצריך להתודות קודם קריאת פרשת הקרבנות: א"ר (סקי"ג), פ"מ (סק"ו).
<h4> סעיף ז</h4>
<h5> ס"ק עא</h5>
<b>המנחה.</b> וכהן לא יאמר רבון דמנחה אחר תקריב מלח, דלפני זה מבואר דין קמיצה, ומנחת כהן לא היתה נקמצת, ויאמר היה"ר אחר לא תאכל (שמ"ח).
<h5> ס"ק עב</h5>
<b>כאילו.</b> פשוט דתודה בר נדר ונידב הוא, אע"ג דרש"י בפי' החומש (פ' צו) פי' אם על תודה על דבר הודא' של נס, מ"מ משמ' (מפ' התודה וחולין מ"א, נדרים יוד, קדושין נ"ה) דאפי' בלא נס מתנדבים (תב"ש) ונראה דלא מבעי' למ"ש (בס' רי"ט) דבנס כל שהוא מברכין הגומל, פשיטא דנדר ונדב הוא, אלא אף להאומרים דהני ארבעה דוקא, מ"מ זה דוקא לענין ברכת הגומל אבל לענין הודאה כל דרכי הטבע נסים נסתרים הם כמ"ש הר' בחיי (פ' תשא) בארך, ואין שעה בלא נס אלא שאין שוטה מרגיש (שבת דף י"ג ע"ב), ועי' לקמן (סי' נ"א סע"ב), ועי' זבחים (דף ז' התודה אקרי שלמים.
<h5> ס"ק עג</h5>
<b>והאשם.</b> ממ"ש הטור דאחר פ' חטאת לא יאמר יה"ר משמ' דאח' אשם יאמ' יה"ר וכ' הב"י ב' טעמי' א' דאש' נזיר טמ' בא בנדב' ע"י נדבת נזירו' והמג"א הרב' להקשו' ע"ז (א) דהא אשם נזיר לא משכחת אלא כשעבר ונטמא וא"כ לא בא בנדבה (זה לא קשה דהא שם (בנדרים ט' ע"ב) נדבה דנזירות מאי איכא למימר כשמעון הצדיק מבואר דבא בנדבה, וכן ברמב"ם (פ"א מה' נדרים ה"י) החטאת והאשם אע"פ שאין באים בנדר ונדבה אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו שהנודר בנזיר מביא אשם, ועי' בזבחים (דף קי"ז ע"ב) לר"מ קרב בבמה קטנה, ובתמורה (די"ד ע"ב) אומר סמי מכאן נזירות ומי איכא למ"ד דנזיר לאו נדר ונדב הוא ומסיק אעיקר הנדר, ולפ"ז גם סוגיא דנדרים קאי אעיקר הנדר, ועי' תוס' מנחות (צ"א ד"ה ואימא חטאת ואשם דנזיר), והראיה שהביא ממ"ש (בנדרים י) שחסידים ראשונים היו מתנדבים בנזיר כדי להביא חטאת ול"א משו' להביא אשם ע"ז י"ל למ"ש רש"י דלא הי' שום חטא בא לידם, והיו מתאוים להביא חטאת, ולפ"ז י"ל דספק חטא לעולם דהי' בא לידם, שאכלו חתיכה ספק חלב ספק שומן, וכלפי שמיא גליא שהי' שומן אלא שהם הביאו אשם תלוי אבל חטאת לא הי' מגיע לידם) וכ"כ בש"י ובל"ז נהי דהם לא היו מתנדבים בנזיר ע"מ שיטמאו את עצמם, דחלילה לצדיקים לטמאות עצמם במזיד, מ"מ לדידן מקרי גם אשם בא בנדבה כיון שנגרר ע"י נדבת נזירות אבל בכ"ז עדיין קשה מה שהקשה המג"א, דלפ"ז יותר אחר חטאת י"ל יה"ר שמביא נזיר טהור [וכן תמה המ"ל (פ"ו מה' נזירות הי"א)] ומה שתירץ בשם הגאון מהר"י מפוזנא דחטאת נזיר אינה באה לכפרה (כמ"ש בנדרי' דף ד') ובזבחים (דף ט' ע"ב) אבל אשם נזיר בא לכפרה, ע"ז יש להקשות ממ"ש במנחות (דף ד) דאשם וחטאת נזיר לא בא לכפר. הנה באמת י"ל דזה תלוי אם נזיר מקרי חוטא. דלר"א הקפר (נדרים י') נזיר (י"ט וכ"ב) שבועות (ח') סוטה (ט"ו) כריתות (כ"ו) ב"ק (צ"א) תענית (י"א), דגם נזיר טהור חוטא הוא והרמב"ם (פ"ב מה' דעות) דפסק כוותי'. ממילא גם חטאת נזיר לכפרה בא, ומהרי"א ומהרי"ח יסברו בדעת הטור דרק נזיר טמא מקרי חוטא, כשמעון הצדיק נדרים שם. וממילא רק אשם נזיר לכפרה בא, וכ"מ בטור וש"ע (ס' תקע"א), שפסקו כר"א בתענית (שם), דמחלק בין מצי לצעורי נפשי' ובין לא מצי לצעורי נפשי', וממילא נזיר טמא י"ל דנקרא חוטא אבל נזיר טהור אמיד נפשי', כמ"ש בנדרים (ט') ומ"ש בגמ' דאשם נזיר לבטלה בא, יסבור כחסידים ראשוני' שהם ס"ל דגם נזיר טמא לאו חוטא הוא, (ומ"ש בתענית שם) ההוא דסאיב נפשי' י"ל לפי דברינו בדעת הטור. שר"ל דנטמא אז נקר' חוטא במה שמצער עצמו מן היין. ולא כפרש"י) אבל בכריתות (דף כ"ו), אומר ולר"א הקפר דאמר נזיר חוטא מאי איכא למימר. כי קא מייתי קרבן לא לכפרה אלא לאשתרויי באכילת קדשים משמע דגם לר"א הקפר אינו לכפרה: ועי' בארץ יהודה כתבתי דרך אחר, והוא רק בדרך החידוד, ומ"מ עדיין לא נמלטו דברי מהרי"א ומהרי"ח, ממה שהקשה המ"ל (פ"ו מה' נזירות הי"א) דהא גם נזיר טמא מביא חטאת העוף, וקצת י"ל חטאת העוף שאני שמביא בעלילה כל דהו, כמ"ש תוס' (דף י"ז ד"ה אר"ח), וצ"ע [ועי' ישוב לזה בש"ות כנ"י סוף חלק א"ח], תירץ ב' תי' דאשם תלוי בא בנדר ונדבה, ויל"פ דבריו [לפירושו האחרון שכתב דאשם ודאי לאו בכלל חטאת הוא]. בתרי אנפי או דמשום דא"ת בא בנדבה, יכול לומר יה"ר גם אחר אשם ודאי, דשם אשם חד הוא, (ועי' בלבוש כתב לשטת מהרי"ח דיאמר אחר אשם ויכוין לאשם נזיר והוא תמוה) ומ"ש בא"ז דיאמר יה"ר אחר אשם נזיר א"נ דלא שייך כלל בזה"ז) או יל"פ שיאמר יה"ר על תנאי כמ"ש בזבחים (דף ע"ז) ונימא אשם זה יהי' אשם תלוי ועי' רש"י שם, ובאמת ביור"ד (ס' ה') פסק הש"ע כרמב"ם דא"ת אין בא בנדר ונדבה ודעת התב"ש שם שגם הטור והרמ"א ספוקי מספקא להו ואזלי הכא והכא לחומרא, וכ"כ הב"ח. והש"ך ביור"ד שם: ממילא מ"ש הב"ח והנ"ץ ובס' כ"א דאחר אשם נזיר וא"ת גם הטור מודה דיאמר יה"ר, וכ"כ הלבוש אין דבריהם מוכרחים וע"כ נראה דא"ל יה"ר אחר פ' אשם.
<h5> ס"ק עד</h5>
<b>או יאמר.</b> כ"כ המהרש"ל [בשו"ת (סס"ד)], וכעין תנאי זה בב"ב (פ"ב) והט"ז הק' עליו, ולמ"ש בפנים לק"מ, דהתנאי הוא אם לאו כקורא בתורה, כמ"ש הב"ח להדיא וכן תי' א"ר וא"ז והתב"ש [ומו"ק ומטה יהודה] וכ"ד ע"ת ובני חייא ויד אהרן. וכ"ד השל"ה והסכים לזה ברכי יוסף.
<h5> ס"ק עה</h5>
<b>והיה לי ידיעה.</b> כי המג"א הקשה על רש"ל דחטאת בעי ידיעה בתחלה, ותי' מו"ק דיאמר אם היה לי ידיעה ושכחתי' וכ"כ תב"ש, הביאו הגהות תו"ש, וכ"כ הפ"מ בא"א (סק"יא).
<h5> ס"ק עו</h5>
<b>וכן.</b> דגם אשם בעי ידיעה בתחלה, כמו שפסק הרמב"ם (פ"ט מה' שגגות ה"י) וכמו שהארכתי בזה בארץ יהודה (סק"ז).
<h5> ס"ק עז</h5>
<b>ואשם תלוי.</b> כמו שהעליתי לעיל (סקע"ג) ובארץ יהודא (סק"ז).
<h4> סעיף ח</h4>
<h5> ס"ק עח</h5>
<b>פסוק.</b> א"ח בשם ר"י בר' יקר עפמ"ש (במד' פ' ויקרא) דכל מי שאומר פסוק זה הקב"ה זוכר עקידת יצחק, ועי' לעיל (סק"נ) ובתב"ש צוה לומר כל הפרשה בשביל פסוק זה ואין מוכרח ועי' במג"א (ס' נ"א), וכתב א"ר (סק"יד) בשם תוצאות חיים שיאמר פסוק זה קודם פ' קרבנות, ובמ"ז (סק"ח) שנוהגים לאמרו אחר פ' התמיד.
<h4> סעיף ט</h4>
<h5> ס"ק עט</h5>
<b>פ' מזבח אדמה.</b> כ"כ התב"ש בשם ספר חוקי חיים, והשיג עליו דא"כ יאמר גם פ' בנין בהמ"ק ובגדי כהונה, דג"כ אקרי מכשירי קרבן בע"כ (דף מו) עכ"ד, ואין זה השגה דהא פסק הרמב"ם (פ"ו מה' בהב"ח) והסמ"ג (עשין קס"ג) דמקריבים אעפ"י שאין בית אבל אם מקריב בקרקע המזבח בודאי פסול, כמבואר בזבחים (דף נ"ח) וכ"כ התוס' בסוכה (דף מ"א ד"ה דאשתקד) דאפי' למ"ד מקריבים אף על פי שאין בית אבל בלא מזבח לא, וכן לשון הגמ' ברכות (דף ט"ו) סוכה (דף מ"ה ע"א ושם (ע"ב) כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן ולא הזכיר בנין בהמ"ק, ולזה צריך לקרות תחלה פ' בנין המזבח, וכדאיתא בהקדמת סמ"ק אקרא וזכרתם ועשיתם, דכל העוסק בתורת בנין כבונה דמי, ומה שהקשה שיאמר גם פ' בגדי כהונה לק"מ, דהא איך כשר זר לאמרו, וכיון שא"צ כהן א"צ ג"כ בגדי כהונה, ומכ"מ נראה דבין הערבים א"צ לאמרו דהא אין מחנכין מזבח חדש רק בתמיד של שחר, ויוצא באמירה שבבוקר.
<h5> ס"ק פ</h5>
<b>פ' הכיור.</b> כל סעיף זה הוא בארחת חיים.
<h5> ס"ק פא</h5>
<b>אח"כ פ' התמיד.</b> משמע מדברי הש"ע דשאר פ' הקרבנות יאמר קודם פ' התמיד, דאע"ג דמבואר בר"מ (פ"א מה' תמידים ומוספין ה"ג) דלא יקריב שום קרבן קודם התמיד, כמ"ש בכ"מ בש"ס מ"מ תוס' (ריש עירובין) וריטב"א (שם) פסחים (נ' ע"ב) וחה"ר (שם) מגילה (כ') ור"ן (שם בהלכות) ותוס' יומא (ל"ד) ורא"ש (שם ס' ל"ח) ותוס' מנחות (דף מ"ט) דזה רק למצוה ולא לעיכוב וזה דלא כשל"ה (מס' תענית)
<h5> ס"ק פב</h5>
<b>ואח"כ.</b> אע"ג דאיברי התמיד היו אחר קטורת עיקר הכפרה בדם, כ"כ המג"א בשם סדה"י ותר"י וא"ח, וכתב התב"ש דאם יש לו פנאי יקרא גם פ' וזה אשר תעשה בפ' תצוה, ונראה שיקראנה אחר פ' קטורת קודם פ' חביתי כ"ג, לצאת דעת הגמ"נ שדעתו לקרות תמיד אחר קטורת, משום דעיקר הכפרה הוא הקטרת אימורים שהיא לבסוף גם יראה דאם יש לו פנאי יקרא קודם פ' התמיד פ' הנרות שבסדר אמור (סכ"ד) דהא לסדר מערכה אליבא דאבא שאול הטבת ה' נרות הוא קודם לתמיד ועיין בס"ק שאח"ז.
<h5> ס"ק פג</h5>
<b>ונאמר.</b> דע שדעת הרמב"ם (פ"ו מה' תו"מ) כרבנן דאבא שאול, דסדר מערכה דם התמיד קודם להטבת חמש נרות הטבת חמש נרות קודמת לקטורת וקטורת קודמת להטבת שתי נרות, וכ"ד הסמ"ג (עשין קצ"ד) ומנהגינו כאבא שאול והסדר הוא הטבת הנרות דם התמיד הטבת ב' נרות ואח"כ קטורת, כמ"ש הטור (ס' מח) וכ"ד התוס' יומא (י"ד) וכ"ד ר' מאיר בר יצחק (בסליחה שלו לערכ ר"ה המתחלת תפלה תקח תחנה תבחר) וז"ל ידשן מנורה וכבה יערכו, והכוז נטל ונחץ לדרכו, וכוונתו בודאי על הטבת שתי נרות, ממ"ש והכוז נטל כי בהטבת חמש נרות היה מניח הכוז על מעלה שניה שבהיכל, ממילא לפי מה שמנהגנו כאבא שאול, מ"ש פסוק והקטיר עליו אהרן ע"כ לא מחמת הטבת הנרות אומרים אותו, דהא הטבת הנרות קודמת לקטורת, וצ"ל דמחמת הקטורת אומרים אותו, וא"כ למה שכתב בש"ע שיאמר פרשת מזבח מקטר קטרת, לא היו לנו לאמור שוב פסוק של והקטיר עליו אהרן, ומ"מ לא השמטתיו מן הסדר כיון שלדעת הרמב"ם והסמ"ג, הטבת שתי נרות הוא אחר קטורת, ואם ינהוג ג"כ כמ"ש בס"ק הקודם לקרא גם פ' הנרות שבסדר אמור אז ישלים בסדר של הטבת חמש נרות והטבת שתי נרות המופסקים בדם או בקטורת לכל אחד כדאית ליה.
<h3> סימן ב</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>כשברא.</b> לשון התוספתא (פ"ב דברכות).
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>ואף.</b> לשון הרמב"ם (פ"ה מה' דעות).
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>והם.</b> פשוט בעיני כיון דקרי להו מקומות המכוסים, והוא בידו עד הפרק וצוארו עד החזה:
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>לא.</b> הר"י בספר היראה והטור, (משבת דף קי"ח) הובא לקמן (סי' רל"ט סעיף ב') בפשיטה, וה"ה בלבישה, והגם שר' יוסי התפאר בזה עי' לקמן בארץ יהודא (סי' ח' סק"ד) דבכל אלה לאו דוקא ת"ח, ועי' בירושלמי (דהוריות) במעשה דקמחית, ואמרי חלוקי וכו', אך ביומא (דף נ"ו) לא נזכר אמרי חלוקי.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>ונראה.</b> הפ"מ בא"א נסתפק בזה, וכתב דק"ו מק"ש עיי"ש, ואין זה מוכרח דק"ש לא תלוי בצניעות כלל רק משום לא יראה בך ערות דבר ולקמן (סי' ע"ד סע"ד) דנשים ערומות מותרות לקרות אם פניהם טוחות בקרקע אע"ג דלענין צניעות קפדינן בכל הגוף, ולפ"ז מה דמתיר בסוכה (דף יו"ד) בכילה לענין ק"ש, פי' רש"י משום דאין לבו רואה את הערוה, ולא מיירי מצניעות כלל עיי"ש, וראיה ברורה מתוספתא (פ"ב דברכות) אע"פ שאמרו אין שבחו של אדם להיות ערום, מכסה עצמו בתבן ובקש ובכל דבר וקורא, אף על פי שאין שבחו ערום חוגר על מתניו וקורא, כונתו אע"ג שלא יצא ידי צניעות במה שחוגר על מתניו מ"מ לענין ק"ש מותר, דלא תלוי בצניעות כלל, רק ברואה את הערוה, וכיון שאין ראיה מק"ש הדר דינא דאסור לשכב ערום בכילה.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>אבל.</b> שבת (מ"א) וכרבנן דבי רב אשי, מג"א (סק"ב) ועי' ביור"ד (ס' רמ"ב) כתב ועכשיו שמכסין ערותן במרחץ מותר לרחוץ עם רבו וכיון שבפסחים (דף נ"ח) אוסר לרחוץ עם רבו משמע שבימי האמוראים לא היו מכסים, וצ"ע ועי' בדרישה (שם) ובאבן העזר כתב דאין חיוב לכסות ודייק לה מן הגהת אשרי עי"ש. 
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>כיון שבל"ז</b>. של"ה מג"א שם.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>אל.</b> הר"י בספר היראה והטור כמ"ש בחגיגה (ט"ז) תענית (יא) וא"ת מי מעיד וכו'.
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>מלוא כה"כ.</b> (ישעיה ו') ברכות (דף מ"ג ע"ב) קדושין (לא).
<h5> ס"ק י</h5>
<b>יכוין.</b> קה"י (פס"ג).
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>ויזהר.</b> כתבי האר"י ז"ל מג"א (סק"ג).
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>וישים.</b> שם, ושם.
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>ילבש.</b> ויכוין כי הכל נכלל בימין ומן הימין בא לשמאל.
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>ולא.</b> ברכות (דף נ"א). [ומובא בד"ח (פ"ט דברכות ס"ק ס"ט)].
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>שאין.</b> ב"מ (דף קי"ג ע"ב).
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>ומי.</b> פסחים (דף קי"ב).
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>כדרכו.</b> שבת (קי"ד) ועי' באר"י (סק"א) כתבתי טעם על שראשי הפוסקים השמיטו זה, וכתב הט"ז, דאע"ג שלא הזכירו זה רק גבי ת"ח, למד הטור דבר זה לכל אדם, דאחר שת"ח צריך להפוך גם אחר הלבישה, יש לכל אדם לזהר עכ"פ קודם הלבישה, וכ"מ מפרש"י, דמנ"ל לפרש גם בשכבר לבשה, וע"כ משום דקודם לבישה צריך כל אדם לזהר, ולכאורה י"ל דגם שאר בני אדם צריך לזהר אף אחר לבישה ונקיט ת"ח עפמ"ש בבב"ת (דף נ"ז ע"ב) טלית של ת"ח כל שאין חלוקו נראית מתחתיו ממילא הוא אצלו המלבוש הפנימי ואעפי"כ מקפיד עליו זה הוא הרבותא, ועי' בשבת (דף ק"מ) כתונתא כיתא נאה, משמע שמתכבד בכתונת, ושם (דף ע"ז) לבישא, לא בושה, משמע שאינו מתכבד רק במלבוש העליון, עי' רש"י, אך שם מיירי בת"ח, כמ"ש אצל זה, סודרא סוד ה' ליראיו, ודעת הפרישה שגם שאר כל אדם צריך לזהר אף אחר הלבישה וכ"ד הבכ"ש, ומ"מ אחר שבזה"ז הכל הולכים בבגד עליון ובבתי שוקים ואין חלוקו נראית, אין להחמיר כ"כ.
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>וגם.</b> דו"פ.
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>וכ"ש.</b> פ"מ בא"א.
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>כתב הרמב"ם.</b> (פ"ה מה' דעות ה"ט) וטוש"ע השמיטו דינים אילו. ולכאורה י"ל משום דכל מימרות דבשבת (קי"ד) ר' יוחנן אמרם, והולך לשטתו דס"ל שם (דף קי"ג ע"ב) תחת כבודו יקד יקוד תחת בגדיהם היו נשרפים דס"ל דמאני מקרי מכבדותי' והטוש"ע יסברו כרשב"נ דפליג עליו שם וס"ל דמנא לא מקרי מכבדותי', מ"מ הא בב"ק (דף ס') מקשי מהא דר"י קרי למאני מכבדותי' ולכן נראה שהטור לא כתב רק דינים הנוהגים בכל אדם, ואני הבאתים פנימה לבל יפול צרור ארץ ממרגליות חז"ל היקרים.
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>ואסור.</b> שבת (דף קי"ד) ועי' בארץ יהודא (סק"א) מ"ש בזה.
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>ולא.</b> נראה שהוציא זה ממ"ש בשבת (דף קמ"ה): דאמרי רב אמי ורב אסי מפני מה ת"ח שבבבל מצוינים מפני שאינם בני תורה, ואע"ג דר' יוחנן כעס עליהם ואמר מפני שאינם בני מקומם י"ל ר"י לשטתו שאמר בסנהדרין (דף כ"ד) למה נקרא שמה בבל שבלולה במקרא ובמשנה ובתלמוד, ורב אמי ורב אסי לשטתם בסנהדרין (דף ק"ט) שאמרו דבבל בורסיף סי' רע לתורה, ומפרש בורסיף בור שאפי, בור שמשכח תלמודו, ובורסיף היינו בבל, כמ"ש בשבת (דף ל"ו ע"ב) ובסוכה (דף ל"ד) דבבל בורסיף אשתני שמייהו, ועי' במד' (פ' נח) ההוא תלמידא דהוה יתיב קמיה דר' יוחנן ואסבר לי' ולא סבר, א"ל מהיכן את א"ל מן בורסיף, א"ל לדידי לא תאמר בורסיף ר"ל משום דס"ל דבבל אינו בור שאפי, ולזה תפסינן עיקר כרב אמי ורב אסי, דסוגיא דסנהדרין (דף ק"ט) כוותייהו, וגם דאנן לא פסקינן בשבת (דף קכ"ח) ובב"מ (דף יוד) דכל ישראל ראוים לאותו אצטלא, כמ"ש בש"ע ח"מ (סי צ"ז סעיף כ"ז) וכן מבואר בתוספתא (סוף פ"ב דברכות) הלל הזקן אומר אל תֵרָאֶה ערום אל תֵרָאֶה לבוש.
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>ולא יהי'.</b> כתב הכ"מ שלמדה הרמב"ם, מבב"ת (דף קנ"ז) חלוק של ת"ח כל שאין בשרו נראית מתחתיו וזה דוחק דשם מיירי בכמות החלוק לא באיכותו, כמו טלית שאצל זה, ולי נראה שהוציא זה ממ"ש ביומא (דף ל"ט ע"ב) בר"א בן חרסום, שעשתה לו אמו כתונת כזה ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעבוד בו.
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>ולא יהיו.</b> שבת (דף קי"ג) ישלשל טליתו מתקיף לה רב ספרא והא מתחזי כרמות רוחא, כיון דכל יומא וכו', ועז"א אלא בשבת.
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>עד עקבו.</b> נראה שדמה זה למ"ש (בפ"ח מה' כלי המקדש) לגבי בגדי כהונה ג"כ כן, וכתב שם הכ"מ, שלמד כן מסברה כיון דבעינן לא ארוכי' ולא קצרי' ובל"ז לא נקרא לכבוד ולתפארת, וממילא ה"ה כאן.
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>ונראה.</b> כמ"ש אזלית בקרתא אזיל בנמוסא.
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק כז</h5>
<b>ינעול.</b> שבת (דף ס"א) בברייתא ובאר"י (סק"ב) הארכתי לישב דעת הטור, שפסק כמר בריה דרבינא הא רב אשי שהוא בתראה אמר חזינא לי' לרב כהנא דלא קפיד, והלכה כבתראי וכל המפרשים נדחקו בזה, וי"ל עוד, דבמדת חסידות מנקט לחומרא עדיף, עי' בר"ן (פ' ע"פ גבי בעיא דב' כוסות, וגבי בעיא דמנחה גדולה, וכן בברכות (דף נ"א) באיבעי' שמאל מאי שתסייע לימין פסקינן לחומרא, ועי' במס' סופרים (פ"יג ה"ג) אבל כעת נראה דרב אשי לא נקרא בתראה כלל נגד מר ברי' דרבינא, כי גם רבינא אביו היה בזמן אחד עם רב אשי, כמ"ש במכות (דף כ"ז ע"ב). רבינא הוה יתיב אחורי דרב אשי, ביצה (דף ו') רבינא הוה יתיב קמי' דרב אשי, עירובין (דף ס"ג) שהיה תלמיד חבר לרב אשי, והיכא דרבינא ורב אשי פליגי, פסק ר"י כר"א, והרא"ש (פ"ק דביצה) כתב דה"ג ור"י טוב עלם פסקו כרבינא, ומכ"ש שמר ברי' דרבינא לא הי' קודם לרב אשי, ואע"ג דביבמות (דף כ"א) איתא דרב הלל ראה שניות דמר ברי' דרבינא וא"ל רב אשי לאו מר ברי' דרבינא חתום עלה. י"ל שהיה זה בחייו, ותמצא בשבת (דף ק"ט) א"ל רבינא לרב אשי לא סבר מר להא דרב הלל. [ושו"ר שכ"כ בד"ח פ' הרואה (ס"ק ע"ב) דרבינא הוה בתראה נגד רב אשי].
<h5> ס"ק כט</h5>
<b>ובמנעלים.</b> כדעת התו' (שם).
<h5> ס"ק ל</h5>
<b>וגם.</b> דלא כדרישה בשם מהר"ל מפראג, שכתב לתרץ הקושיא הנ"ל (סקכ"ח) על הטור ופי' מ"ש רב אשי חזינא לרב כהנא דלא קפיד, היינו אם הגיע של שמאל תחלה לידו, וז"א, דכיון שהלכה כברייתא בודאי יש להקפיד, כמו שהקפיד ר"י לשטתו על רב שמן בר אבא שהביא לו של ימין, וכן מ"ש הא"ר ע"ז אין מחוור. 
<h5> ס"ק לא</h5>
<b>ובאנפלאות.</b> דלא כמ"ש בש"ע הגאון ר' זלמן מליטא, שדין זה נוהג גם באנפלאות של לבד, ולא נראה כן ממ"ש הלבוש בטעם מ"ש כתפילין כך מנעלים, עפ"י מ"ש במדרש, דבזכות שרוך נעל זכו בניו לרצועה של תפילין זא"כ אין לנו רק במנעלים לבד, וזכר לדבר בשבת (דף כ"ג ע"ב) תינוק שיש לו געגועים על אביו נוטל רצועה ממנעל ימין וקושר בשמאל וסימנך תפילין, ושם מנעל דוקא ועי' לקמן (ס' קכ"ח סע"ה, ס' תקנ"ד סעיף ט"ז, ס' תרי"ד סע"ב).
<h5> ס"ק לב</h5>
<b>ואטר.</b> בבכ"ש נסתפק בזה ועי' באר"י (ס"ד) העליתי שיקשור ימין תחלה.
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק לג</h5>
<b>כשחולץ.</b> ברייתא שבת (דף ס"א) והר"י בספר היראה.
<h5> ס"ק לד</h5>
<b>ואין.</b> מס' דרך ארץ (פרק י"א).
<h5> ס"ק לה</h5>
<b>תלמיד חכם.</b> שבת (קי"ד) ברכות (מ"ג ע"ב) ועי' ביומא (דף ע"ו).
<h5> ס"ק לו</h5>
<b>ובימות.</b> כ"ה באר"י לישב דברי הרמב"ם (פ"ה מה' דעות) וסתירה אשר ברי"ף.
<h4> סעיף ו</h4>
<h5> ס"ק לז</h5>
<b>אסור.</b> קדושין (ל"א) ברכות (מ"ג).
<h5> ס"ק לח</h5>
<b>ארבע אמות.</b> כ"ה בקדושין (שם) אסור לילך בקומה זקופה ד"א, אבל הטור לא כתב ד' אמות רק גבי גילוי הראש, והט"ז (סק"ד) כתב שהטור לא גרס בגמ' ד' אמות, וכבר השיגו היד אהרן דברא"ש וקיצור פסקי הרא"ש גרס ד' אמות אך בגירסת הרי"ף והרא"ש בברכות (פ' ו') לא גרסי' ד' אמות וכן ברמב"ם (ה' דעות) לא גרס ד"א אבל בגמ' פ' כיצד מברכין איתא אפי' ד' אמות ועי' ברכות (דף ט"ו) פסחים (מ"ו) חולין (קנ"ג) אפי' מיל אינו חוזר, ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר: וכן ביור"ד (סי ל"ה סע"ג ס' ל"ו סע"ח בהגה) דלישנא דאפי' דוקא וכ"מ מחולין (דף קי"ט) כמ"ש הפר"ח שם, אבל למ"ש הט"ז (שם)
י"ל דגם כאן לישנא דאפי' לאו דוקא
<h5> ס"ק לט</h5>
<b>ומצד.</b> כ"כ הב"ח, והנה רש"י פי' הטעם דאשתרבובי אשתרבוב שכינה למטה, והזוקף נראה כדוחק רגלי שכינה, והר"ן כתב שנראה כפורק עול, ועי' בסנהדרין (דף צ') ועיניו לא נשא אל גלולי בני ישראל שלא הלך בקומה זקופה משמע כר"ן. והפ"מ כתב דלרש"י יש לאסור אפי' פחות מד"א ולהר"ן צריך ד"א ובספר חסידים (ס' נ"ג) לא משמע כן. וראיתי ברש"י ופי' המשניות להרמב"ם (פ"ו דאבות) עמ"ש שם ומה דוד שלא למד מן אחיתופל אלא הלכה אחת, הביאו בשם מדרש, דאחיתופל ראה את דוד שנכנס לבית מדרשו בקומה זקופה, א"ל הלא כבר נאמר שצריך לכנס לשם במורא, כדי שתהיה יראת שמים עליו, משמע דבלא"ה אין איסור, וי"ל דקומה זקופה דכאן, אינו קומה זקופה ממש רק מיעוט מורא דהא צ"ל ביראתך, עי' ב"י לקמן (ס' כ"ו) בשם הזהר.
<h5> ס"ק מ</h5>
<b>וכבודו.</b> ירושלמי (פ"ק דברכות) ופסיקתא רבתי (פי"ז) אתעיר יקרי מן קדם איקרי דבריי, איקרי לא חשוב כלום מן קדם איקרי דבריי.
<h5> ס"ק מא</h5>
<b>כתב הרמב"ם.</b> (פ"ה מה' דעות.
<h5> ס"ק מב</h5>
<b>ת"ח.</b> דבריו טובים מצד הסברה, גם בסוטה (דף כ"ה) חשיב עשרה פרושים, פרוש נוקפי, פרוש מדוכאי, פירוש קוזאי, ועי' רש"י שם, וכן במס' דרך ארץ (פ"ב) הבועטים ברגליהם והמהלכים בראשי אצבעותיהם עליהם הכתוב אומר אל תביאני רגל גאוה.
<h5> ס"ק מג</h5>
<b>ולא.</b> שבת (דף קי"ח) קדושין (דף ל"א) ועי' בארץ יהודה (ס' ח' סק"ד) הארכתי בזה דאינו אלא מדת חסידות כמ"ש הרש"ל בתשובה (ס' ע"ב) ובש"ות שבות יעקב ותשובת הרשב"ץ. [סי' תקמ"ט]. והכלבו והא"ח, וכמה פוסקים, וכ"כ המג"א (ס' צ"א סק"ג) וב"י שם בשם רי"ו [וכ"כ הפר"ח (בס' ס"ו)] וכן מבואר מדברי א"ח הובא (ס' קנ"א סע"ו), וכ"כ הד"מ (בס' ח') ומ"ש (בס' רפ"ב) סותר א"ע: וכן מ"ש המג"א שם, צ"ע שסותר למ"ש (בס' צ"א), וכן מ"ש הב"י (בס' ש"א), סותר א"ע, למ"ש (ס' קנ"א), והט"ז (שם) שהביא דבריו (בס"ק כ"ז) סותר למ"ש (בס' ח' סק"ג) דאע"ג שכתב שיש איסור גמור בזה ~כו'~{ארצות החיים זולצבאך: מצד ובחוקותיהם לא תלכו} זה לא שייך בזמן התלמוד, וצריך לדחוק דגם האיסור שזכרו בכל המקומות האלה הם ג"כ רק מצד מדת חסידות, ועי' ביור"ד (ס' ק"נ סע"ג בהגה) ועי' בשו"ת מהרי"ק (שורש פ"ח) הובא ביור"ד (ס' קע"ח בהג"ה) דכל שהוא משום כבוד ~כנ"ל~{ארצות החיים זולצבאך: לית ביה משום בחוקותיהם לא תלכו}.
<h5> ס"ק מד</h5>
<b>בצניעות.</b> כ"ה בארץ יהודה (שם) שכן לדע' הרמב"ם {ארצות החיים זולצבאך: ו}פרשתי בזה דברי הירושלמי (פ"ק דברכות).
<h5> ס"ק מה</h5>
<b>אימת מלך.</b> שבת (דף קנ"ו) כסי רישיך כי היכא דתהוי עלך אימתא דשמיא ומדרש הנעלם (פ' נשא).
<h5> ס"ק מו</h5>
<b>וישב.</b> ב"ח מדברי הרמב"ם (פ"ה מה' דעות) ובמורה נבוכים (ח"ג) ור"י בספר היראה, וכ"מ דעת הט"ז (ס' ח' סק"ג, ס' ע"ד סק"ב), אבל במג"א (ס' רפ"ב סק"ח) מבואר להיפוך.
<h5> ס"ק מז</h5>
<b>וביותר.</b> כנה"ג וע"ת, ובאה"ט בשם רש"ל, וכ"ה ברש"ל בשם מ"כ, דלא כבכ"ש שהשיג על באה"ט כמ"ש בברכ"י והרש"ל השוה לזה דע' מהרא"י.
<h5> ס"ק מח</h5>
<b>ורוכב.</b> ט"ז כאן (סק"ה) וביור"ד (ס' רמ"ב ס"ק י"א) מקדושין (דף ל"ג ע"ב) מובא ביור"ד (שם סעט"ז) ועי' בט"ז (ס' צ"ד סק"ד) מג"א (ס' ש"ה סק"י, ס' צ"ט סק"ה).
<h5> ס"ק מט</h5>
<b>וקטנים.</b> מג"א (סק"ו) מנדרים (ל') ועי' מ"ש באר"י (ס"ח סק"ד).
<h5> ס"ק נ</h5>
<b>טוב.</b> שבת (קנ"ו ע"ב) מג"א.
<h5> ס"ק נא</h5>
<b>ולצורך.</b> שמ"ח.
<h5> ס"ק נב</h5>
<b>גם.</b> ברכי יוסף, דלא כשמ"ח.
<h5> ס"ק נג</h5>
<b>ומכסה.</b> ש"ע לקמן (ס' צ"א) גבי תפלה וכ"ש כאן.
<h5> ס"ק נד</h5>
<b>ואפי'.</b> דלא כבאה"ט בשם ע"ת שכתב לאסור פארוק, משום מראית עין, ואין נראה דאף שהעלתי במק"א באורך דגם באיסור דרבנן חיישינן למראית עין כמ"ש בשבת (דף כ"ג) לקמן (ס' תרע"א סע"ח) במ"ק (דף ח') לקמן (ס' תקמ"ז סע"י) שם (דף י"ב) לקמן (ס' תקלח סע"ב) שם (דף י"ג) לקמן (ס' תקל"ג סע"ה, תקל"ד סע"ג, תקל"ט סע"יא) ובכתובות (דף ס') לקמן (ס' של"ו סע"ח) ובשבת (נ"ד) לקמן (ס' ש"ה) ודלא כרמ"א ביור"ד (ס' פ"ז סעיף ג' וסעיף ד') ובתו"ח (סוף כלל ס"ב) כמ"ש הש"ך (שם) ועי' ביור"ד (ס' ש"פ סע"כ וכ"א) מ"מ כאן שאין אסור אלא מצד חסידות ל"ח למראית עין.
<h5> ס"ק נה</h5>
<b>אבל.</b> כ"ה באר"י שם מקדושין (דף ל"ג) וסנהדרין (דף ק"ה).
<h5> ס"ק נו</h5>
<b>ואפי'.</b> כ"ה (שם) מברייתא (דמס' כלה).
<h5> ס"ק נז</h5>
<b>ויבדוק.</b> ברכות (ט"ו).
<h5> ס"ק נח</h5>
<b>ויכסה.</b> אור זרוע, והוא במד' רבה (פ' מצורע) שגופו מעלה חטטין.
<h5> ס"ק נט</h5>
<b>ולא.</b> שבת (דף קכ"ט) פסחים (דף קי"ב) ורבה (שם) וקשה ממ"ש בשבת (דף קנ"ב) בהאי צדוקי דחזא לר"י בן קרחה דלא סיים מסאני, וי"ל שמפני זה אמר בפסחים (דף קי"ב) שבעה דברים צוה ר"ע את ר"י בנו וכו' אל תמנע מנעלים מרגליך, וידוע שר"י בן קרחה היה בנו של ר"ע, שנקרא קרחה ע"ש שר"ע הי' קרח, ומפני שידע בו שלא היה נזהר בזה הוצרך להזהירו וצ"ע בתענית (דף כ"ג ע"ב) דאבא חלקי' הלך בלא מנעלים, אך למ"ש המעדני יו"ט דבמקומות הערב שדרכן בכך מותר, י"ל שהיה שם דרכן בכך, ועי' לקמן (ס' צ"א סע"ה וס' ש"א סעט"ז בהגה). והנה שם אמרו לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו. נראה מה שתפסו קורות ביתו, משום דבמד' (פ' מצורע) איתא בעצלתי' ימך המקרה על המונע מלבושים מראשו מגופו מרגליו שגופו מעלה חטטין, אך פי' הפשוט של הפסוק הוא, קורת ביתו ממש, שמתוך שעצל לתקנם לסוף תשבר התקרה והמעזיבה, לז"א דאדרב' גם ימכור קורות ביתו לגמרי ויקח מנעלים, דעיקר כדרשת המדרש.
<h5> ס"ק ס</h5>
<b>ובמקומות.</b> מעדני יו"ט הביאו א"ר, ועי' ס"ק הקודם.
<h5> ס"ק סא</h5>
<b>ומשום.</b> של"ה הביאו א"ר ועי' לק' (ס' מ"ו) וכ"כ בע"ת.
<h5> ס"ק סב</h5>
<b>ובעל.</b> שם ושם כמו שמצינו בדוד (שמואל ב' ט"ו) אף שביומא (ע"ז) מדחי דלמא מסוסיא ומרטקא אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
<h5> ס"ק סג</h5>
<b>וירגיל.</b> ברכות (ס"ב) הוריות (י"ב ע"ב) תמיד.
<h5> ס"ק סד</h5>
<b>זריזות.</b> במקום שאין בהכ"ס בעיר ונקיות אפי' במקום שבהכ"ס בעיר:
<h3> סימן ג</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>יאמר.</b> ברכות (דף ס' ע"ב).
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>וכו'.</b> קדושי' משרתי עליון שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני סמכוני סמכוני, המתינו לי עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם, כ"ה בגמ' וגי' הטור וכדאביי שם, ועי' בפרישה, [וקרוב לנוסחא זאת במס' ד"א רבה (פרק בתרא) ובירושלמי (פרק הרואה) נוסחא אחרת]
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>ועכשיו.</b> ב"י על פי מה שכתב הרד"א בשם חדושי רב"ש, שא"ל זה אלא י"ש וחסיד.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>יש.</b> כ"ד האריז"ל וכ"ה באר"י (סק"א) בכמה ראיות וכ"נ מהרי"ף ורמב"ם וסמ"ג וכל הפוסקים שסתמו דבריה' וכ"כ בברכ"י בשם תשובה כ"י מר' יחיאל קשטלץ, וכ"כ בס' מצת שמורים למהר"ן שפירא ואור צדיקים למהר"ם פאפארש, שמועיל להעביר כח הזוהמא ושלא יהרהר בדברי תורה בבהכ"ס.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>בפרט.</b> כ"כ במו"ק.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>ולא.</b> כ"נ מהרמב"ם (פ"ח מה' דעות):
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>יהיה צנוע.</b> ברכות (ח' ע"ב ס"ב ע"א וע"ב) ועירובין (פרק בתרא).
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>ולא.</b> ברכות (ס"ב).
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>וכן.</b> תמיד (דף כ"ז ע"ב).
<h5> ס"ק י</h5>
<b>ולא ילכו.</b> תמיד (שם).
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>ואם.</b> ברכות (ס"ב) ברתי' דרב חסדא עבדה לרבא הכי, ב"ח וע"ת ועטרת זקנים ומג"א (סק"א).
<h5>{ארצות החיים זולצבאך:  ס"ק יב</h5>
<b>ואפי'.</b> כן מוכח בע"ז (דף מ"ז ע"ב).}
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>ועם.</b> כ"כ באר"י (סק"ב).
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>גם.</b> ברכות (שם) קבלה דביהכ"ס צניעותא ושתיקותא.
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>אפי'.</b> רמב"ם (פ"ה מהל' דעות) וכ"נ ממעשה דר"א ור"ס ברכות (שם ע"ב), תמיד (שם) לפרש"י ולגירסתינו א"ל ר' אבא לר' ספרא.
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>ויסגור.</b> משנה (פ"א דתמיד).
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>והרואה.</b> כן עולה לפי' מהרש"א ברכות (שם) תמיד (שם) שפי' א"ל ר' ספרא לר' אבא.
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>והיוצא.</b> כ"ה במס' דרך ארץ, [ובירושלמי (פרק המניח ה"ה)]
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>וישים.</b> (שם) ובתד"א זוטא (פ"ג)
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>ולענין.</b> מסנהדרין (י"ט) שהתקינו שיהיו מספרות זו עם זו משום יחוד, אם הוא בבהכ"ס שבשדות, מג"א (סק"ב).
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>אבל.</b> בכורות (דף מ"ד) מג"א (סק"ג) ועי' באר"יי לקמן (ס' ו') ועי' במד' איכה דלכתחלה לא ישתין אלא סמוך לכותל, ואשה לא תטיל מים בהדיא לפני תינוק אבל לצדדים שרי, בכורות (שם) מג"א (שם) ואפי' כשאינה מגלה עצמה (תוס' שם).
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>ומפני.</b> לבוש, וכ"ה בש"ע (ס' שי"ב סע"ז) ובלבוש (שם) אשל אברהם (סק"ג).
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>ימשמש.</b> ברכות (ס"ב).
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>ולא.</b> ספרי (פ' תצא) והיה בשבתך ולא בעמידה, מג"א (סק"ד). [ובמו"ק כתב דהוא בגמ' שבת (דף פ"א) התולה עצמו בבהכ"ס] ושם למעלה אומר בספרי ויצאת שמה חוץ ולא בעמידה והוא תמוה, דהא בברכות (דף כ"ה) מוקי האי קרא בקטנים, ואיך אפ"ל דקטנים אסור בעמידה, הא מברכות (דף מ') נדה (דף י"ב) יומא (דף ל') וכ"מ, משמע שמותר להשתין מעומד, ושוב בא לידי ספר זית רענן, וראיתי שבהגהותיו לילקוט (פ' תצא), פי' דברי הספרי דקאי אקטנים ומשום נצוצות, וזה דוחק, דהא אפשר בעפר תחוח או במקום גבוה, וגם דע"ד החידוד י"ל דכיון דביומא (דף ע"ה) מדהוצרך לומר שם בדברים שתגרים מוכרים להם, משמע דעיקר פסוק זה לדור המדבר נאמר (ועי' באר"י לעיל (ס"ב סק"ג) הכרחתי כן) ובמדבר בל"ז לא שייך חשש נצוצות שיאמרו שהוא כרות שפכה ובניו ממזרים דהא מבואר ביומא (שם) דהמן היה מודיע להם אם זנתה נמצא עומר בבית אביה, ודברי הספרי צ"ע.
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>לא.</b> כ"ה בברכות (דף כ"ג ע"ב) בגרסתנו וכן באגודה וברא"ש ור"ן ריש נדה, וברמזים.
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>וי"א.</b> כן נמצא גרסא בטור ובס' ארחת חיים והר' יונה בס' היראה ובפרש"י שסביב ספרי הרי"ף (בפרק הרואה) [וכ"ה בסמ"ק (סנ"ט)] ועי' בכ"ש שפירש עפמ"ש בסנהדרין (דף מ"ה) דאשה מכסין אותה מלפניה ומאחריה עיי"ש ועדיין לא יתישב לס"ד של הגמ' דאידי ואידי באיש, והנכון מ"ש הב"ח משום כשצריך לגלות גם מלפניו א"א לזהר כ"כ מאחריו מותר לזה לגלות טפחים.
<h5> ס"ק כז</h5>
<b>וראוי.</b> כ"כ הב"ח, ובא"ר (סק"ב).
<h5> ס"ק כח</h5>
<b>ואפי'</b> ב"י ומג"א ומוכרח בגמ'.
<h5> ס"ק כט</h5>
<b>ודרך.</b> ברכות (דף ס"ב) גבי שאול. תענית (כ"ג ע"ב) למה נקרא שמו חנן הנחבא, ועי' רש"י שם, ובזה נראה לי, מה שהריף והרמב"ם השמיטו דין זה של גילוי טפח וטפחים, ואדרבה הרמב"ם (פ"ה מה' דעות) כ' צניעות גדולה נהגו ת"ח לא יתגלה ראשם ולא גופם, משמע כלל לא, וכן בספ' עמק ברכה כתב דנכון לסכך עצמו שלא יתגלה גופו כלל.
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק ל</h5>
<b>אם.</b> ברכות (דף ס"א ע"ב) וכר"ע ואע"ג דת"ק ור"י פליגי, ואין הלכה כר"ע מחבריו, משום דבברייתא שני' (שם דף ס"ב) מבואר דגם ר' יהושיע ובן עזאי ס"ל כוותי', ורבה עביד עובדא כוותיה.
<h5> ס"ק לא</h5>
<b>מגולה.</b> דוקא מגולה, ומ"ש מחיצות לאו דוקא עי' (ס"ק ל"ט).
<h5> ס"ק לב</h5>
<b>וי"א.</b> תולעת יעקב ומג"א בשם היכל הקדש, וכ"ה בירושלמי (פרק הרואה) המטיל מים ה"ז הופך פניו לצפון, המסיך רגליו פניו כלפי דרום, וכ"ה בתוספת' (פ"ג דמגיל') לפי מה שהגהתי לקמן (סקנ"ד) ומ"ש הב"ח שזה דוקא מן הצופים ולפנים י"ל הא שם סיים ר"י אומר לא אסרו אלא מן הצופים ולפנים וא"כ אין ראיה שר' יוסי לשטתו דסובר דגם איסור מזרח ומערב הוא מן הצופים ולפנים, והב"י כתב דלרש"י דחייש לפרוע שלפניו חולק כבוד לימין ובמטיל מים שצריך לגלו' לפניו טפחי' הופך פניו לצפון ומסיך רגליו שא"צ לגלות לפניו כלום הופך פניו לדרום, (ר"ל במקום שאין מגלה מלפניו כגון באשה כ"פ הדרישה) ולרמב"ם שלא חייש לפרוע שלפניו י"ל דחולק כבוד לשמאל לזה מטיל מים שאין נמאס כ"כ הופך פניו לצפון ומסיך שהוא נמאס יותר הופך פניו לדרום, עכ"ל ודבריו תמוהים דא"כ יהי' אחוריו לצפון ולא יהי' כבוד לשמאל, ומ"ש הדרישה פניו היינו מקום הגילוי דוחק ועוד הא בירושלמי מבואר המסיך רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב, משמע הא להיפך מותר, כמ"ש הב"י, והרי דהירושלמי לא חייש לפרוע שלפניו, ולכן נראה דמ"ש המטיל מים פניו לצפון, היינו שיכול ליתן פניו לצפון אם ירצה. אע"ג שמחזיר אחוריו לדרום, ולאפוקי ממ"ש הב"י לפרש דעת הרמב"ם שלא חייש לפרוע רק שלא יחזיר אחוריו אל הקודש, אבל במסיך צריך דוקא פניו כלפי דרום, משום דפורע מלאחריו, אבל לפרוע שלפניו לא חייש הירושלמי, ומזה יש סמך לדברי היכל הקדש, ואע"ג דהב"י כתב דכיון דלא נזכר בתלמוד בבלי השמיטוהו הפוסקים, הרי מצאנו כמה דברים שסומכים על הירושלמי.
<h5> ס"ק לג</h5>
<b>לדעת רש"י.</b> כ"מ ממ"ש שם שלא יהיה פרוע שלפניו או שלאחריו למערב, ומבואר ג"כ דאינו חושש על צד מזרח, ועי' בבב"ת (דף כ"ה) אוריא אויר יה, פרש"י כך קורין למערב בלשון פרסי ול"נ כך קורין למזרח בלשון לעז, מבואר דרש"י מסופק בזה אם יש קדושה לצד מזרח, וכן בברכות (דף ה' ע"ב) גבי אבא בנימין, פרש"י משום דהשכינה במזרח או במערב, אבל התוס' שם דייקו לכתוב דהשכינה במערב ואזלי לשיטתם שבבב"ת (שם) כתבו דל' שפרש"י אוריא מערב נראה לר"ת ור"ח עיקר וכ"כ התוס' בקדושין (דף י"ב). מ"מ י"ל אע"ג דרש"י יסבור כרמב"ם שיש קדושה גם בצד מזרח, לפי מה שהסכים בפי' אוריא, זה דוקא אם צריך לנהוג כבוד במזרח או מערב העולם כמו דאבא בנימין שאין האיסור משום המקדש אבל כאן שהאיסור משום נגד המקדש אין שייך לאסור ברוח שכנגדו וע"כ הוצרך לומר דחיישינן לפרוע שלפניו, ולפ"ז הרמב"ם לשטתו שס"ל גם האיסור שבכאן משום שהשכינה במערב העולם לזה אוסר גם מזרח.
<h5> ס"ק לד</h5>
<b>ולדעת הרמב"ם.</b> (פ"ז מה' בהב"ח) והנה זה יעלה לשיטתו דהאיסור משום דהשכינה במערב, אבל בגמ' שאוסר משום המקדש, ע"כ דחייש לפרוע שלפניו וצ"ע.
<h5> ס"ק לה</h5>
<b>ולהטיל.</b> הב"י הוכיח כן ממ"ש הרמב"ם המטיל מים מן הצופים ישב, ולפ"ז דוקא לפי הגי' שהיה גורס ישב אבל לפי מה שהגיה אח"כ בכ"מ לא ישב אין ראיה, ממילא הרמ"א שהגיה בש"ע לא ישב עפ"י גרסת הכ"מ, לא היה לו להעתיק דין זה ואין לומר דגם לגרסתינו מוכח זה מדאמר מן הצופים ולפנים לא ישב ומשמע דחוץ לצופים שרי, זה אין ראי' די"ל הר"מ לשטתו שאין אוסר משום נגד המקדש. ורק מן הצופים אסור משום כבוד המקדש אפי' כשהוא בדרום או בצפון המקדש. וגם אם נאמר שכן דעת הרמב"ם הוא לשטתו שאוסר רוח מזרח, וממילא מ"ש מזרח ומערב אסור משום דלאחריו אסור למזרח, אבל לרש"י שחייש לפרוע שלפניו, ולתוס' בב"ת הנ"ל (סקל"ג) דפי' דאוריא מערב בפרט למ"ש (שם) דלדידן שהאיסור משום המקדש ל"ח משום רוח שכנגדו וצ"ל דחייש לפרוע שלפניו, לפ"ז דברי הרמ"א צ"ע וראיתי בלבוש כתב הטעם דמותר להטיל מים שאין דרך לגלות א"ע כ"כ במטיל מים גרידא, ולפ"ז ניחא, וכן בא"א כתב סברה זו, אמנם ממ"ש הב"י דהרמב"ם כתב ישב ופניו אל הקדש לרבותא דאע"ג דמלפניו פורע טפחים מותר מבואר דלא כלבוש.
<h5> ס"ק לו</h5>
<b>אבל.</b> כנ"ל ס"ק הקודם, ומה שדייק הב"י מהירושלמי בל"ז אין ראי'. כי הירושלמי ע"כ לא ס"ל לא כשטת רש"י לאסור פרוע שלפניו ולא כר"מ לאסור צד מזרח כנ"ל (סקל"ב).
<h5> ס"ק לז</h5>
<b>ובמדינתינו.</b> כ"ה באר"י (סק"ג) כדעת רש"י וריף ורא"ש והש"ג בשם ר' ישעיה אחרון, והרמ"א בד"מ, דאף שלא הגיה כלום בש"ע, הוא עפ"מ שתי' דעת הטור שלא חלק בין המדינות לפי שמדינות אילו הם במערב א"י כמו שלא חלק לענין תפלה לקמן (ס' ק"ן) כמ"ש התוס' ברכות (ו') עירובין (י"ח) ולזה לא הגיה גם הוא, אך כיון שמדעת הרמב"ם נראה שלא ס"ל הטעם משום קדושת ההיכל, וכ"ד הב"י והדרישה והט"ז, לא כתבתי בפנים רק לזהר בפרוע שלאחריו, דהא הרמ"א סתם כרמב"ם דלהטיל מים שרי, ורוח ~כשנגדו~{ארצות החיים זולצבאך: שכנגדו} לא שייך היכא שהאיסור נגד המקדש כנ"ל (סקל"ד), ולזה אין להחמיר.
<h5> ס"ק לח</h5>
<b>וכ"ז.</b> דעת הרמב"ם (פ"ז מה' בהב"ח) דאפי' במחיצות אסור, כמ"ש בלשונו אין קובעים בהכ"ס, ומלשון הגמ' ברכות (ס"ב) פעם אחת נכנסתי אחר ר"ע ולמדתי שאין נפנים מו"מ, אין ראיה די"ל שהיה בלא מחיצות, כי מלת בית יבואר מקום, ע"ד בתים לבריחים, כמו בית חורין בית שמש, בית הערבה, ולשון כניסה ג"כ אין מכריח על מחיצות, כי הנכנס למקום שזולת מקום הקודם יאמר לשון כניסה, כמו (טהרות פ"ו מ"ד) הנכנס לבקעה וכולי, ואיני יודע אם נכנסתי לאותו שדה, בכורות (כ"ה) שדה שאבד בה קבר נכנס לתוכה, שם (ל"ח) נכנס בשחור, כלים (פ"י) מלא פי מרדע נכנס וכהנה רבות, וכ"מ דעת רש"י בסוכה (דף ל"ו) ובשבת (דף פ"א) ור"ן שם, ור' ירוחם (נתיב י"ב חלק י"ו) אבל התוס' בסוכה שם (ד"ה בשבת) כתבו דלשון נכנס משמע למקום מחיצות, ולשון בהכ"ס משמע בית, וכ"כ הגהות מרדכי (פרק הזורק) ועי' לקמן (ס' שי"ב סע"א) מ"מ אין הכרח שנאמר דכל בתי כסאות שוים, דבודאי ביהכ"ס המוז' במשנה (פ"א דתמיד) ושם (כ"ז ע"ב) ברכות (ס"ב ע"ב) במעשה דר"א ור"ס, ושם בכ"מ (דף כ"ג כ"ד כ"ה) נדרים (ז) סנהדרין (י"ט) היה להם מחיצות, מ"מ גם אם אין בו מחיצות יקרא בשם בהכ"ס, כמ"ש בע"ג (מ"ז) ובכ"מ וכמ"ש הב"י (ס' פ"ג) ואף הב"ח וט"ז ומג"א שם. לא ירחיקו זה, ממילא העיקר כמ"ש בירושלמי וכל הפוסקי' דביש בו מחיצות שרי.
<h5> ס"ק לט</h5>
<b>כותל.</b> תוס' ברכות (ס"א ע"ב) בשם הירו' ובלבד שאין שם כותל, משמע שדי במחיצ' אחת, וכ"כ בב"י ובלבוש, ולפ"ז גם מ"ש בש"ע מחיצות לאו דוקא, אמנם י"ל הירושלמי לשטתו שסובר דרק מסיך רגליו ואחוריו למערב אסור, הא בהיפוך שרי וממילא לא סבר לא כר"מ לאסור מזרח, ולא כרש"י לחוש לפרוע שלפניו, ולזה די בכותל לצד מערב לדידי', או אפי' בכותל לצד מזרח, אם מחזיר אחוריו למזרח, וגם התוס' שפיר העתיקו דברי הירושלמי להלכה, דאם סברי כרש"י, די בכותל לצד מערב, ואם סברי כרמב"ם, די בכותל א' בין למזרח בין לצד מערב אם מחזיר אחוריו אל הכותל, אבל לדידן דחיישינן לשני הדעות כנ"ל (סקל"ה) צריך שני כתלים, אמנם אם הכותל בצד מערב ומחזיר אחוריו אל הכותל י"ל ממ"נ מותר.
<h5> ס"ק מ</h5>
<b>קרוב.</b> ב"י בשם מהרי"א, דדוקא מחיצה קרובה, ודעת ב"י דאפי' כשמרחיק ממקום המחיצה, ודייק ממ"ש הטור מחיצה שבבית, ואין ראיה די"ל דבא להורות דגם בבית כיון שהמחיצות רחוקות צריך בהכ"ס בפ"ע ולא די במחיצות הבית, וכ"כ ה"ב, דהא בכל עיר יש חומות ומחיצות סביב, וכן העלה הפרישה והט"ז בקו"א ומ"מ נ"ל כיון שכל עיקר הטעם שהמחיצה מועלת הוא משום דאין שכינה שרויה בבהכ"ס ועי' באר"י (סק"ד) ממילא כל שאין רחוק כ"כ מן המחיצה, עד שאסור לקרות ק"ש ולברך בין הפינוי למקום המחיצה מקרי מחיצות קרובות דהא אין השכינה שרויה שם.
<h4> סעיף ו</h4>
<h5> ס"ק מא</h5>
<b>וכן.</b> ברכות (ה' ע"ב) תניא אבא בנימין אומר.
<h5> ס"ק מב</h5>
<b>אם.</b> כן פי' רש"י ותו' וכל הפוסקים.
<h5> ס"ק מג</h5>
<b>י"מ.</b> כן פרש"י ותוס' וכל הפוסקים
<h5> ס"ק מד</h5>
<b>דהיינו.</b> כ"כ בל"ח ועז"א קרא וצפונך
<h5> ס"ק מה</h5>
<b>וי"מ.</b> כ"פ בזהר (פ' במדבר) ועי' במקדש מלך שם.
<h5> ס"ק מו</h5>
<b>דהיינו.</b> מג"א, בשם תשובות מ"ע (ס"ג):
<h5> ס"ק מז</h5>
<b>וכן עיקר.</b> כן העליתי באר"י (סק"ד) והוכחתי שכן ג"כ דעת הרמב"ם, וגם רש"י ז"ל בס' הפרדס חזר בו מפירושו רק שם כתב ראשו למזרח ומרגלותיו למערב, (ועי' בע"ת ויש שם ט"ס) וכן פסק בשו"ת מנחם עזריה (שם) ובשו"ת שב יעקב (ס"ג).
<h5> ס"ק מח</h5>
<b>וקרן.</b> מ"ע שם, ונראה שבזה יצא שני הדעות.
<h5> ס"ק מט</h5>
<b>ונכון.</b> רמב"ם פ"ז (מה' בהב"ח).
<h5> ס"ק נ</h5>
<b>ונראה.</b> כיון דבישן לבדו ע"כ טעם האיסור להרמב"ם משום שדרך בני אדם שמתגלה גופם בתוך השינה ויהיה פרוע לצד מערב, וזה דוקא בישן ערום כ"ה באר"י (סק"ד) והכרחתי זה ממשנה מפורשת (פ"ק דתמיד).
<h5> ס"ק נא</h5>
<b>ובאין.</b> דהא גם בבהכ"ס של מחיצות מותר בין מזרח למערב, ואע"ג דבאשתו עמו, אפי' ביש קלעים סביב המטה אסור, הוא דשם ע"כ אין טעם האיסור משום פרוע, דהא צריך להיות צנוע בשעת תשמיש מ"ש (ועי' בט"ז ס"ק ח') רק טעם אחר יש בו דצריך להסב תשמישו לרוחות אחרות כפרש"י וע"ז אין מועיל מחיצות דהשכינה שרויה בשעת תשמיש (וכמ"ש המג"א והב"ח) אבל בישן לבדו שהטעם משום פרוע, ממילא מהני מחיצות דהא אם מתגלה בתוך השינה אין השכינה שרויה שם ואסור לקרות כנגדו משום לא יראה ערות דבר, ובפרט שהרמב"ם יחיד בד"ז, והפרישה פי' גם דעת הרמב"ם רק אם אשתו עמו, אין להחמיר ומ"מ באין קלעים סביב לא מלאני לבי להקל נגד האחרונים שהחמירו בזה:
<h4> סעיף ז</h4>
<h5> ס"ק נב</h5>
<b>המטיל.</b> רמב"ם (פ"ז מהל' בהב"ח).
<h5> ס"ק נג</h5>
<b>פי'.</b> כן פירש"י בברכות (דף מ"ט) ופסחי' (מ"ט) כפר שרואים משם. אבל התוס' בשני המקומות השיגו עליו דהו"ל וכמדתו לכל רוח, כמ"ש (שם פ"ט) ובשקלי' (פ"ו מ"ד) ועי' בתי"ט (פ"ג דחגיג' מ"ה) ומכ"מ גם לרש"י פשיטא דממילא נשמע דה"ה בכ"מ שרואה י"ל דין זה לבד מקום זה היה נקרא צופים ששם היה רואין את הר הבית למרחוק כמ"ש במגילה (ג' ע"ב) נראה אע"פ שאינו סמוך דיתבא בהר. (ובר"ה ל') רואה פרט ליושבת בנחל וא"א למתני כמדתה לכל רוח דבמקום אחר שאין רואה משם כ"כ למרחוק אין לו דין זה. ובמקום שרואה ממילא נשמע מל' צופים, וכ"נ דעת הרמב"ם (פי"ט מהל' פסולי המוקדשין) ועי' באר"י (סק"ה). 
<h5> ס"ק נד</h5>
<b>לא.</b> זה הגיה הרמ"א ע"פ גי' הכסף משנה, ובש"ע כתב ישב לפי' הגי' שהיה לו בב"י, והנה בתוספתא (פ"ג דמגילה) המסך רגליו פניו כלפי העם המטיל מים אחוריו אל הקדש, ר"י אומר מן הצופי' ולפנים, ותוספתא זו מחוסרת ביאור ורציתי להגיה המסך רגליו פניו כלפי דרום, ולפ"ז תהיה תוספתא זו בעצמה הברייתא שבירושלמי הנ"ל (סקל"ב) ועפ"מ שפרשתי שם דבריו, ושוב מצאתי און לדברי בס' דרך הקדש למהר"ח אלפנדראי הביא בשם מהר"י טראני, וז"ל בהמ"ק היה רובו של ההר לצד דרום ולפי שהיה שם מקום רחב ידים קבעו שם שיהי' מתפללים שם כל ישראל, שהי' מתפללים בכנופיא, והביא ראיה ע"ז מפרק לולב וערבה (דף מ"ב ע"ב) ממילא מ"ש כלפי העם היינו כלפי דרום, ששם היה מקום העם וא"צ להגיה כלל, וצפון היה מקום הקדש, ולפ"ז יל"פ להרמב"ם בין התוספתא בין הירושלמי הנ"ל (ס"ק הנ"ל) מן הצופים ולפנים אמנם מר' יוסי אין ראי' דהוא ס"ל גם במסך רגליו אין האיסור אלא מן הצופים ולפנים, ובפרט למה שפרשתי שם דברי הירושלמי לשטת הרמב"ם דאין חושש לפרוע שלפניו כן יש לפרש התוס' וממילא אין הכרח מתוספתא זו לשום גרסא, מ"מ לדידן דחיישינן לפרוע שלפניו בודאי יש להגיה בש"ע לא ישב דהא גם חוץ לצופים יש להחמיר שלא להיו' פניו נגד ירושלים (כנ"ל סקל"ב) ועי' באר"י (סק"ה).
<h5> ס"ק נה</h5>
<b>לא.</b> כ"כ בס' חסידים (ס' תתי"ד) ולכאורה נראה להיפוך. ממ"ש בבכורות (מ"ד) דשמואל אצטריך לי' בשבתא דרגלא נגדי ליה גלימא, והשתין בבהמ"ד עצמו. וכן בפ' כל היד (י"ב) דרב יהודה השתין מגגו של בהכ"נ אע"ג דיש בו קדושה כמ"ש המרדכי (פ"ק דשבת), אך מזה אין ראי' דע"כ שם רק משום סכנה התירו כמש"ש משתינים מים בפני רבים אבל זולת זה פשיט' דאסור כמ"ש (פ' בני העיר) ואף רבנן לא אמרו אלא בבהכ"נ דקביע קדושתיה משמע דבהכ"נ אסור אפי' בחורבנו ואפי' קלות ראש אסור בבהכ"נ כ"ש מטיל מים, מ"מ מ"ש דאפי' נגד בהכ"נ אסור לא ידעתי מנין לו זה, ויותר מ"ש דלא יקבע בהכ"ס אפי' של מחיצות נגד בהכ"נ, הוא פלאי, דהא אפי' מן הצופים ולפנים מותר, ומשנה ערוכה (פ"ק דתמיד) דבהכ"ס של כבוד היה בהר הבית עצמו, ואע"ג דמחילות לא נתקדשו לא גרע מקדושת בהכ"נ, ואולי י"ל דזה תלוי בדין המבואר (בס' פ"ג) אם מותר לקרות נגד בהכ"ס של מחיצות דלהב"י שם שמותר דהמחיצות מפסיקים ה"ה כאן, ולמה שהעלו האחרונים לאסור, ממילא גם המחיצות דינם כבהכ"ס עצמו, ה"ה דאסור לקבעו נגד בהכ"נ. ובהכ"ס שהיה במחילות הר הבית היה קבוע בקרקע ולכ"ע הי' מותר
לקרות כנגדו, מ"מ נראה שדבריו הם רק ממדת חסידות, ולכן כתבתי בפנים דכשמרחיק ד"א אין להחמיר.
<h4> סעיף ח</h4>
<h5> ס"ק נו</h5>
<b>אם הוא.</b> ברכות (ס"ב) כעולא דהוא מארי דתלמודא טפי מאיסי בר נתן, עי' באר"י (סק"ה) ורב אשי לא פליג עליו בדין זה. וכ"פ ריף ורא"ש וטור. ולא כרמב"ם.
<h5> ס"ק נז</h5>
<b>ובבקעה.</b> כאיסי בר נתן דר"א מתרץ אליבי'.
<h5> ס"ק נח</h5>
<b>מיהו.</b> לבוש וט"ז, וכ"נ דלדעת רי"ף ורא"ש הכל תלוי ברואה פרועו דהא אחורי הגדר נפנה מיד אע"ג דשומע עטושו.
<h5> ס"ק נט</h5>
<b>ואפ'.</b> כ"נ מבת רב חסדא דמנחא לרבא ידה ארישי' (ב"ח) ועי' בכ"ש הביא ג"כ ראיה לזה [וכ"כ בע"ת ודלא כא"ר]
<h4> סעיף ט</h4>
<h5> ס"ק ס</h5>
<b>לא.</b> שבת (פ"ב).
<h5> ס"ק סא</h5>
<b>והמאריך.</b> ברכות (דף נ"ה).
<h5> ס"ק סב</h5>
<b>ובלבד.</b> שם.
<h4> סעיף י</h4>
<h5> ס"ק סג</h5>
<b>לא.</b> מברכות (דף ס"ב).
<h5> ס"ק סד</h5>
<b>ואטר.</b> הנה בברכות שם עמ"ש ר"ע פ"א נכנסתי אחר ר"י לביהכ"ס ולמדתי ממנו שאין מקנחין בימין אלא בשמאל מ"ט אמר רבא, מפני שהתורה נתנה בימין, רבב"ח אחר מפני שקרובה לפה, רשב"ל א' מפני שקושר בה תפילין רנב"י א' מפני שמראה בה טעמי תורה, כתנאי רא"א מפני שאוכל בה ר"י אומר מפני שכותב בה (ובמס' ד"א גרס, מפני ששותה בה ונראה שהוא ט"ס), ר"ע אומר מפני שמראה בה טעמי תורה.
והנה הט"ז והמג"א כתבו דאטר יקנח בשמאל דידי' שהוא ימין של כ"א, ומפרשי מ"ש מפני שאוכל או מפני שכותב אין הכונה שחשיבות היד מפני שהעולם אוכלים או כותבים בה שנלך לפ"ז בתר רובא דעלמא, אלא החשיבות הוא מפני שהוא בעצמו עושה בה דברים הללו ולזה אזלי' בתר דידי' ואע"ג שלרבא שהחשיבות הוא מפני שהתורה נתנה בימין אין חילוק בין אטר לאחר, ס"ל דהלכה כאידך תנאי ואמוראי ולדידהו יש חילוק בין אטר לאחר. אמנם בעניותי אני תמה ע"ז, דלפי כללי הש"ס ראוי להיות הלכה כרבא שהוא בתרא' ואע"ג דרבי' חולקי' עליו וכמ"ש התוס' ברכו' (דף י"ג ע"ב) שבת (דף כ"ז) ואע"ג דרנב"י גם הוא בתראה מ"מ אין הלכה כוותי' נגד רבא, כיון שהי' תלמידו של רבא, כמ"ש בפ' חזקת הבתים (דף מ"ו ע"ב) ואע"ג דבתשובת חו"י פסק דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי אפ' תלמיד במקום הרב, הנה (בפ' תולין) פסק הרז"ה כר"פ דבתראה הוא והשיגו הרמב"ן דרבא רבו של ר"פ וס"ל דמקנחה בכותל, ופסקו כולם כרבא (עי' רא"ש (פ"ב דעירובין וסוף פ"ק דב"מ) רש"ל ביש"ש ב"ק (פ"ב סט"ו) הליכות עולם (שער פ"ג) בשם הגאונים עי' מהרי"ק שורש (פ"ד צ"ד ק' קכ"ב ק"ע) שו"ת הרמ"ע (ס' קא) שארית יוסף (דף צ"ז ע"ב) וכבר כתבו התוס' (פרק ר' ישמעאל) לית הלכתא כר"פ דרבא פליג עליה וגם הוא בתראה וגדול המינו בחכמה ובמנין. ועי' תשובת ב"ח (סנ"ה) כתב הלכה כרבא נגד ר' חייא בר אבין אע"ג שהיה תלמידו, וכן כאן פשיטא דהלכה כרבא נגד רנב"י בשגם דרבא מארי דתלמודא טפי, בפרט לדעת התוס' בכ"מ, דסתם ר"נ, הוא ר"נ בר יעקב, א"כ ר"נ בר יצחק נמצא מעט מזער בש"ס ורבא הוא המשביר בכ"מ, והשתא מאי דפשיטא להאחרונים לחלק בין אטר לאחר, קא מבעי' לי טובא, אע"ג שי"ל עוד סברה בזה דמוכח מהש"ס דאין הלכה כרבא מדהוה לו לסדר דעת רבא באחרונה, כי הוא הי' אחר ר"ל ורבב"ח, והקדים דבריו בראשונה להראות, שאין הלכה כמותו, כמ"ש התוס' והרא"ש (פ' אין מעמידין) שהקדי' התלמוד דעת רבינא לר' פדת אע"ג דר' פדת כביר ממנו ימים, להורות דאין הלכה כמותו, מ"מ אין לדון כלל זה בכ"מ, כמ"ש ברכות (פ"א ~ע"ב~{ארצות החיים זולצבאך: מ"ב}) רמ"א וכו' רע"א וכו' אע"ג דר"מ תלמיד ר"ע וכן הרבה עד שהאיר ה' את עיני ומצאתי בה"ג הגר' משונה מש"ס דידן והביא תחלה דעת רבב"ח בשם ר' יוחנן, ואח"כ דברי רשב"ל, ואח"כ במקום רבא גורס רבה, ואח"כ דברי רנב"י: וגי' זו מתישבת יותר דלגי' דילן משונה הסדר שהקדים רבב"ח לר"ל: ור"ל היה גדול ממנו, כמ"ש ביומא (דף ט'), והקדים רבא לכולן, ולגיר' ה"ג נכון, מ"מ אחר שלגי' דידן ראוי להיות הלכה כרבא, וגם י"ל דלכולהי תנאי החשיבות הוא שרוב העולם אוכלים או כותבים בה ואין חילוק בין איטר לאחר לכן נראה דדוקא אם בכל הדברי' המנויים שם הוא משונה מכ"א, אבל אם בדבר אחד מאילו דומה לכ"א כגון שאוכל, בימין של כ"א, בזה לגי' ה"ג, הלכה כר"י נגד ר"ל וגם י"ל דהלכה כרבה נגד רנב"י שהי' רבי' דרבו, וגם מארי' דתלמודא וכבר האריכו בזה אם הלכה כרבא נגד רבה (עי' ברא"ש פ' המדיר) וגם אם קושר תפילין ככ"א לגי' דידן הלכה כר"ל נגד רבב"ח. ולג' ה"ג יש לצרף דהלכה כר"י נגד ר"א דשמותי הוא, ונגד ר"ע תלמידו דאין הלכה כר"ע מרבו, ובשקושר תפילין מסתמא כותב בה כמ"ש לקמן (ס' כ"ו) ובצירוף יתר הסברות הנ"ל אין לשנותו מכ"א.
<h5> ס"ק סה</h5>
<b>והשולט.</b> כ"נ.
<h5> ס"ק סו</h5>
<b>וכן.</b> בכ"ש ופשוט הוא.
<h5> ס"ק סז</h5>
<b>ולא.</b> של"ה.
<h4> סעיף יא</h4>
<h5> ס"ק סח</h5>
<b>לא.</b> ברכות (מ"ב).
<h5> ס"ק סט</h5>
<b>אפי'.</b> הנה הא"ז והא"ר כאן ולקמן (סי' שי"ב) כתבו דבאוגני כלים אין חשש כשפים, ועי' באר"י בארתי דלא כן הוא, וברי"ף ורא"ש מבואר דכתבו שני טעמים בחרס סכנה וכשפים, והביאו עובדא דמטרוניתא, ולא כנ"ץ (סי' שי"ב) ובטור כתב כאן כשפים ובסי' שי"ב סכנה, וכ' הב"ח (שם וכאן) דהכא כתב כשפים לומר דבחול אסור אף באוגני ושם סכנה לומר דבאוגני מותר דטלטול דוחה כשפים והב"ח תמה על רי"ו (נתיב י"ג ח"ב) צרור וחרס בחרס, כך פשוט בשבת (דף פ"ב) ולא עסיק שם בה' שבת, ואמאי בחרס עכ"ד, ועי' רי"ו (נתיב י"ב חלק י"ג) דיני שבת, הי' לפניו צרור וחרס בחרס ודוקא באוגני, ולפ"ז גם נתיב י"ג, בשבת קאי וסמך ע"מ שסיים, כך פשוט בשבת, ועי' יד אהרן, ועי' ברכ"י שהעלה דתרי טעמא יש בחרס סכנה וכשפי' ובאוגני יש חשש כשפים עכ"ד. וזה דעת רש"י ורי"ף ורא"ש וטור ורי"ו וב"י, דלא כנ"ץ ולא כא"ר וא"ז.
<h5> ס"ק ע</h5>
<b>סגולתו.</b> כן בארתי באר"י (סק"ז).
<h5> ס"ק עא</h5>
<b>ועכשיו.</b> המעיין באגודה בחדושיו הנדפסים בשו"ת מהרי"ו, כתב בקש ובתבן ובכל דבר שהאור שולט בו, ועתה אין נזהרים, ובד"מ ובלבוש תמהו ע"מ שכתב זה על הא דשיניו נושרות, מה טעם לחלק בזה בין בית לשדה (והנ"ץ (בס' שי"ב) נעלם ממנו דברי הד"מ גם מה שמפרש דברי האגודה רק אחרס לא עיין באגודה עצמו) והמג"א כתב דעושין לו כישוף ששיניו נושרות, ובמח"ב הביא בשם הגהות מהריק"ש, דבעשבים הטעם דחיישינן שמא ישרפם וקשה לגוף האדם והוא דחוק ועיי"ש מה שהשיג על המ"ק, ועי' ערוך ערך שלש, והעיקר בזה דאגודה סובר דעשבים הוא משום כשפים, ובזה נראה לפרש, מ"ש במ"מ (פכ"ו מה' שבת), שמצא בהלכות להיפוך, ודוקא עלין יבשים, אבל לחים משירים השינים, וכ"כ בס' העתים. והנה בהלכות לא נמצא זה, כי ברי"ף כתב כמו בגמ' וכבר השיג עליו הש"ג, אבל את זה ראיתי במח"ב כתב בשם ס' העתים כ"י לענין שבת וז"ל ויש מן הגדולים שפסקו בלחים אין מקנחין אף בחול מפני שחותכין את הבשר ואצ"ל בשבת מפני שהוא כתולש, אבל יבשים מקנחין שאין בהם משום תלישה וזה תמוה, חדא איך נאמר דדבר שהאור שולט בו מיירי בלחים ועוד א"כ מאי מק' בחולין (דף ט"ו) ותיפוק לי' דשיניו נושרות, הא זה מיירי בלחין, והוא מיירי מקרומית של קנה יבש, ולפ"ז נראה דמה שביבשים שיניו נושרות הוא מצד הסגולה, ולחים הם מקרעים בטבע. ומסתימת דברי העתים שכתב אבל ביבשים מקנחים דמשמע בחול כנראה למעין בלשון וכ"ש בשבת משום דסובר כאגודה דאין נוהג האידנא, והמ"מ היה סבור שכן גרס בש"ס וליתא, וגם אם נפרש דרק בשבת מתיר משום דטלטול דוחה כשפי' עכ"פ מבואר דעשבים יבישים משום כשפים.
<h5> ס"ק עב</h5>
<b>כל.</b> כ"ה באר"י (סק"ז).
<h5> ס"ק עג</h5>
<b>ואם.</b> כ"ה באר"י (לקמן ס"צ).
<h5> ס"ק עד</h5>
<b>ובעיר.</b> כ"מ מלשון הרמ"א שלא חלק, בפרט שעיקר החשש משום כשפים ויש חילוק בין שדים לכשפים, כמ"ש בסנהדרין (דף פ"ז) ורש"י (פ' וארא) וגם רוב המפ' כ' משום סגולה ועתה נשתנו הטבעים עי' באר"י (סי' ד') ועי' בא"ר שהביא כ"ד בשם הירו' פ"ח דשבת.
<h5> ס"ק עה</h5>
<b>גם.</b> ע"ל סקע"א.
<h5> ס"ק עו</h5>
<b>ואם.</b> כי בחרס סכנה וכשפים.
<h4> סעיף יב</h4>
<h5> ס"ק עז</h5>
<b>יפנה.</b> ברכות (ס"ב) כתי' א' דמוקי לה בכדרך, וכן סתם בע"ג (דף מ"ז) ולא כר"א דאמר לא נצרכא אלא לקרן זויות.
<h4> סעיף יג</h4>
<h5> ס"ק עח</h5>
<b>לא.</b> ברכות (דף מ') אין מ"ר כלים אלא בישיבה או בעפר תחוח.
<h5> ס"ק עט</h5>
<b>מפני.</b> כ"כ הטור וגם רש"י שפי' בברכות שם שכשהקילוח קרוב לפסוק דואג שלא יפלו נצוצות על רגליו ומפסיק, ע"כ כוונתו משום סכנה של סילון החוזר, דמבואר בפ' מי שמתו (דף כ"ה) דאין סכנה אלא בקלוח ראשון, כמ"ש הט"ז (בסקי"א) ומ"ש הבכ"ש להשיג על הט"ז דזה לא נאמר רק גבי עמוד החוזר, לא עי' ברמב"ם (פ"ד מה' תפילין ה"כ) אבל גם מ"ש הט"ז בביאור דברי רש"י דכשמפסיק אין נצוצות צ"ע דזה רק באוחז באמה וכמו שבארתי באר"י (סק"ח) ולפ"ז לחנם הקשה מפ' כל היד.
<h5> ס"ק פ</h5>
<b>ויוציאו.</b> נדה (דף י"ג) יומא (ל').
<h4> סעיף יד</h4>
<h5> ס"ק פא</h5>
<b>ואם.</b> זה תלוי בשני תרוצי התוס' יומא (דף ל' ד"ה מצוה) נדה (דף י"ג ד"ה אוחז), למ"ש דרבנן פליגי על ר"א ורק להשתין התירו וקיי"ל כרבנן, ממילא באין לו מקום גבוה ועפר תחוח מותר, ולתי' השני שכתבו (בשני המקומות הנ"ל) דרבנן הודו לבסוף לר"א, ממילא גם בה"ג אסור, והנה ראיית התוס' ביומא דרבנן הודו לר"א ממה שמק' בנד' (שם) אדשמואל ובשבת (דף מ"א) אדר' אבוה מר"א, למ"ש בנדה (שם) דרבנן רק להשתין התירו אין ראי', וראייתם בנדה וביומא, ממה שלא חשיב בברכות (דף מ') אוחז באמה, למ"ש בנדה (שם ד"ה והלא) אין ראי', אמנם ביומא שהביאו ראי' זו, משום דבדיבור זה במ"ש תחלה זמנין דמשתלי ולאו אדעתי' לאחוז באמה עד לבסוף, מבואר דלא נחתי לזה דלמ"ש בנדה אפי' יאחוז באמה לבסוף איכא נצוצות, וראייתם ממ"ש בנדה (דף ט"ז) ג' שנאתי וחשיב אוחז באמה ומשתין, י"ל דמיירי ביש לו עפר תחוח, או משום דאפשר למטה מעטרה, סוף דבר מדברי התוס' אין ראי' לשום א' מן התרוצים, אמנם לפענ"ד יש להביא ראי' דחכמים הודו לר"א ממ"ש בשבת (דף מ"א) דלהכי קרי לר' רבינו הקדוש שלא הכניס ידיו למטה מאבנטו, ואם לרבנן באין לו מקום גבוה ועפר תחוח מותר לאחוז באמה ממילא מוכרח לאחוז שלא יוציא לעז על בניו ואיך אפשר שלא אירע לרבי שהי' מוכרח להכניס משום נצוצות, וע"כ דחכמים הודו לר"א, ולר"א גם בהא אסור.
<h5> ס"ק פב</h5>
<b>שלא.</b> נדה (י"ג, ט"ז ע"ב, מ"ג) שבת (מ"א).
<h5> ס"ק פג</h5>
<b>מעטרה.</b> כת' ר' אבוה נדה (י"ג) גבול יש לו וכו', וכ"ד הרי"ף והרא"ש והטור, אבל הרמב"ם השמיטו וכן הבה"ג לא הביא תי' זה, ועי' באר"י (ס"ק ט'). 
<h5> ס"ק פד</h5>
<b>מפני.</b> עי' חומר חטא זה באבה"ע, (ס' כ"ג) כי שם מקומו.
<h5> ס"ק פה</h5>
<b>אא"כ.</b> גמ' (שם) נשוי הוה, ורי"ף ורא"ש ורמב"ם וערוך (ערך אמתו) בשם תשובת רב האי גאון דכולהו שנויי אתנהו, ועי' ברכ"י, וכן בבה"ג הביא תי' זה לבדו.
<h5> ס"ק פו</h5>
<b>ואפי'.</b> תוס' יומא (דף י"ח) והב"ש באבה"ע (ס' כ"ג) וכ"מ בכתובות (דף ס"ב וס"ג) דאפי' אין אשתו עמו מקרי פת בסלו ולא כט"ז ומג"א כאן, ומ"מ מה שהקילו התוס' בזה לומר דדוקא במי שלא נשא מעולם, אין להקל בזה, דזה דוקא לפי גרסתם בגמ' כאן בבחור כאן בנשוי ובגמ' שלפנינו ליתא, בפרט שבאגודה (פ' כל היד) כתב דדוקא אם אשתו עמו, וכן ביש"ש (פ' החולץ ס"ה) לא הסכים לחילוק של התוס', וכן בשמ"ח צדד להחמיר וכן בברכ"י אוסר, ועי' באר"י (סק"י).
<h5> ס"ק פז</h5>
<b>ומדת.</b> כ"ה הב"י דעת הטור והרי"ו בס' היראה, ובאר"י כתבתי דמדברי הטור באה"ע מבואר שאוסר מדינא [ומ"ש בזה בס' בני חייא בשם מהר"ז אינו מוכרח], והבאתי כמה ראיות לדבריו.
<h5> ס"ק פח</h5>
<b>ואפי'.</b> כ"ה באר"י שם ודלא כט"ז, ועי' (בסקפ"ו).
<h5> ס"ק פט</h5>
<b>ואם.</b> דבנדה (שם) אדשמואל, ובשבת (מ"ג) אדר' אבוה משני אביי עשאוה כבולשת דבשעת מלחמה אין פנאי לנסך והביאו הרי"ף (פי"ד דשבת) והסמ"ק (ס' רצ"ב) אבל יתר הפוסקי' השמיטו תי' זה וי"ל משום דפסקו בכתובות (כ"ז) ובע"ג (ע"א) כרב מארי כו' כמ"ש הטור וש"ע באבה"ע (ס"ז) ושטת אביי ע"כ כר"י. ואחר ימים רבי' בא לידי ס' מה"ש וראיתי שתי' ג"כ כן, אבל עדיין ק' על הרמב"ם שפס' שם כרב יצחק ולדידי' לא שייך תי' זה, וצ"ל התי' הב"י משום דלא בקיאינן בהי בעתותא לא אתי להרהורי ומה שהקשה המג"א ממ"ש ביור"ד (ס' קפ"ד) דחרדה מסלקת הדמים הרי דבקיאנן בחרדה, וה"ה בפחדא, דאע"ג דבסוטה (כ') נדה (ע"א) אי' פחדא צמית בעתותא מרפיא, לענין זה בודאי אין לחלק ביניהם אלה דבריו, להרמב"ם לק"מ דהוא השמיט גם דין דמחבואה ועי' בתוי"ט (פ"מ) שעמד בזה, ולפ"ז י"ל דסובר דלא בקיאנן, אמנם ביור"ד (ס' ל"ו) מבואר לדעת רש"ל וט"ז ופר"ח, דהיכא דידעינן דצמקה בידי שמים, א"צ בדיקה, אלמא דבקיאנן בפחדא, ויש לחלק, מ"מ לענין נשוי נראה דבודאי יש להקל בזה אפי' למ"ש בש"ע להחמיר בנשוי, בפרט למ"ש המג"א לתרץ האי דמחבואה דבווסתו' דרבנן מקילין, מכ"ש בנשוי שא"צ מדינא רק ממדת חסידות דבקיאין בשיעור בעתותא.
<h4> סעיף טו</h4>
<h5> ס"ק צ</h5>
<b>אפי'.</b> נדה (שם) לחד תי' והרמב"ם והטור השמיטו תי' זה, ועי' באר"י (ס"ק ט').
<h5> ס"ק צא</h5>
<b>וכן.</b> הרא"ש והטור והרמב"ם השמיטו האי דמטלית עבה וכתב הבכ"ש דס"ל דדוקא לענין תרומה מהני מטלית עבה מפני שאינה שוהה אבל משתין שוהה ולא עיין בתוס' (שם ד"ה אוחז) שכתב, דשם אפי' למטה מעטר' אסור כיון שאוחז בדוחק, ואעפ"כ מותר מטלית עבה, כ"ש במשתין דמותר למטה מעטרה וכ"ש מטלית, ועוד לדבריו מה מקשה בגמ' מאי אריא מרבה כי לא מרבה נמי, הא י"ל דמיירי במטלית עבה ומרבה ושוהה אסור כחילוק הבכ"ש וע"כ שז"א, וגוף תמיהתו לק"מ דלמה יזכרוהו הפוסקים אם לענין בדיקת טהרות הלא לא הזכירו ג"כ צרור וחרס, והרי"ף שהזכיר צרור וחרס הזכיר גם מטלית עבה, והרמב"ם י"ל דס"ל דמדינא לא בעי בדיקה, וכמ"ש הרא"ש וא"צ להזכירו, ואם לענין מטיל מים הוא מלתא דפשיטא, דרק לענין בדיקה מבע"ל כיון דא"צ לבדיקה כלל כמ"ש התוס' שם.
<h5> ס"ק צב</h5>
<b>כגון.</b> בבכ"ש כתב דלא ידעינן שיעור מטלית עיי"ש ולפ"ד כל שקשה לענין כלאים (ביור"ד ס' ש"א) משום שאינו מחמם ה"ה כאן, ועי' ביומא (ל') זאת אומרת מצוה לשפשף וק' הא בישיבה אין נצוצות כמ"ש באר"י (ס"ק ח') ואיך כלל דכל המטיל מים במקדש טעון קידוש ידים ורגלים, וק' הא אסור להשתין מעומד כל שאפשר בישיבה כמ"ש (סעיף י"ג) ורוב משתינים בישיבה שאין שם נצוצות כלל, ולפ"ז דהא בגדי כהונה קשים הם לענין כלאים כמ"ש (ביומא ס"ט) ובתמיד (ד) וממילא הכהנים יש להם בגד קשה וא"צ לישיבה ועי' בש"ך ביור"ד (ס' קפ"ב) כתב בבגד מותר לחכך משום מטלית עבה, ולמ"ש סתם בגד אין דינו כמטלית עבה, ועי' ב"ח שם, והרמב"ם (ה' ע"ז) השמיט מימרא דר"ח דפ' שני נזירין (דף נ"ז).
<h5> ס"ק צג</h5>
<b>ולמטה.</b> כ"מ ממה שהק' התוס' (דף י"ג ד"ה אוחז) לימא למטה מעטרה אע"ג דהאבר בקישוי וכ"כ ב"י בשם מהרי"א.
<h4> סעיף טז</h4>
<h5> ס"ק צד</h5>
<b>לא.</b> סמ"ג הביאו ב"י ונלמד מדין למטה מעטרה (בס"ק (שאח"ז).
<h5> ס"ק צה</h5>
<b>וכן.</b> דהא להסמ"ג צ"ל דס"ל כתי' א' של תוס' (נדה י"ג ד"ה כל) דרק משום ביהכ"נ התירו, וה"ה למטה מעטרה, ויש להוכיח מראי' (א) שהבאתי באר"י (ס"ק י') ועי' בשו"ת ש"י (ס"ד) שהתיר ע"י כתונת דק ואין דבריו מוכרחים.
<h5> ס"ק צו</h5>
<b>ורק.</b> עי' (בס"ק פ"א).
<h4> סעיף יז</h4>
<h5> ס"ק צז</h5>
<b>המשהה.</b> מכות [ט"ז].
<h5> ס"ק צח</h5>
<b>וי"א.</b> כ"ד הסמ"ג והסמ"ק וכ"כ הט"ז ביור"ד (סי' קי"ו) ועי' בשבת (דף ל') וכבר דברתי מזה בקונטריס עלה לתרופה שחברתי בעניני רפואות המוזכרים בתלמוד.
<h5> ס"ק צט</h5>
<b>וי"א.</b> כ"ד הלבוש ול"ח ומג"א ופר"ח, וכ"מ דעת הריטב"א בחדושיו למס' מכות, ועי' תב"ש ביור"ד (סי"ג סק"ב) האריך בזה ולא הכריע.
<h5> ס"ק ק</h5>
<b>ובקטנים.</b> עי' באר"י לקמן ס"ז מ"ש בזה.
<h3> סימן ד</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>ירחץ ידיו.</b> ברכות (ט"ו) [ודף ס' ע"ב] פסחי' (מ"ו) חולין קנ"ג.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>ויברך.</b> ברכות (ס' ע"ב).
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>ודעת.</b> כ"כ בזהר בראשית (י' ע"ב) וכ"כ בסולת בלולה ובאור צדיקים למהר"ם פאפארש בשם מהר"ם נגרון וכ"כ בברכ"י ובשיורי ברכה בשם החס"ל בספרו אור החמה כ"י בשם מהרח"ו וכ"כ הכנה"ג בשם מהר"מ דלונזנא בספרו דרך חיים (דף ק"ך)
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>אבל.</b> הנה במ"ש דאין ר"ר סר עד אחר הניגוב. אם קבלה הוא נקבל, ויש להביא זכר לדבר ממ"ש התוס' והרא"ש פסחים (דף ז') דמה שבנט"י מברכין אחר הנטילה אע"ג דכל המצות צריך לברך עובר לעשייתן ותי' בתי' א', משום דגם הניגוב מן המצוה דאסור לאכול בלא ניגוב (סוטה ז') וכ"כ התוס' בסוטה (ל"ט ד"ה עובר) ורא"ש (שם ס' ל"ג), [ורשב"א בתשובה (ס' תק"ח) ומרדכי פ' א"ד (סי' קצ"ב)], ולפ"ז קשה דהא בנטילה זו א"צ בה ניגוב מן הדין כמ"ש המג"א (סק"ו) בשם ברכת אברהם, יהי' צריך לברך קודם הנטילה, ולפ"ז ניחא דנהי שא"צ ניגוב משום נטילה לתפלה צריך ניגוב משום ר"ר, ואף דאין מברכין על נטילה שהוא רק משום ר"ר כמ"ש לקמן (סק"כ) מ"מ מקרי עובר לעשייתן כמ"ש התוס' בסוכה (שם) דבלולב מקרי עובר לעשייתן משום הנענועים שאח"כ אע"ג שאינם רק למצוה בעלמא אך מ"ש דאין לברך עד אחר הניגוב, זה נגד המבואר בש"ע (ס' ל"ח) דיכול לברך ברכת השחר קודם נט"י וכן מדברי הרמב"ם וכל הפוסקים דיכול לברך כל הברכות בשעתם אפי' קודם נטילה, וגם למ"ש באר"י (ס' ג' סק"ד) דהיכא דהזוהר חולק עם הפוסקים שאחר התלמוד ובגמ' גופו אין מבואר להיפוך לא שבקינן דברי הזוהר. בנידון זה מלשון הגמ' ברכות (ס' ע"ב) שחושב בסדר ברכת השחר, כי מאשי ידיו אחר כל הברכות מבואר היפוך דעת הזוהר, כמ"ש הרא"ש והרשב"א בתשובה, וממילא אין הלכה כהזוהר, וכ"ד המג"א בשם סדה"י וברכת אברהם דיברך קודם ניגוב וכ"כ הכנה"ג וע"ת וא"ר, [שוב ראיתי בתר"י (פ' הרואה) הקשו, איך יברך אחר הנטילה ותי' דמברך קודם ניגוב ושם קאי על נטילת שחרית לתפלה והרי דגם הוא צריך ניגוב וכן בשו"ת הרדב"ז (ח"א ס' רכ"ב) כתב דיברך קודם ניגוב]: והראיה הנ"ל מדברי התוס' והרא"ש יש לדחות דהא גם בנטילה לאכילה אם הטביל ידיו וכן בנטל ידיו מרביעית א"צ ניגוב כמ"ש (בס' קנ"ח) ואף עפ"כ מברך אחר הנטילה, וצ"ל כתי' א' שכתבו התוס' והרא"ש בפסחים (שם) משום דביוצא מבהכ"ס שאין ידיו נקיות א"י לברך גם בשאר הנטילות לא חלקו, וכ"כ התוס' בברכות (דף נ"א), אך למ"ש באר"י (ס"ס זה) דלדעת הר"ן סדר הברכות לאו דוקא, ממילא אין מבואר בגמ' נגד דעת הזוהר, וגם בין הפוסקים מצאתי באגור (ס' ג') שכ' ג"כ דאם יש לו מים לא יברך בידים שר"ר עליהם, לזה כתבתי גם דעה זו בפנים והזריז ה"ז משובח.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>וברכת.</b> פ' ואילו נאמרים תוס' ד"ה ק"ש ועי' בס' ברכת אברהם ח"ט מס' רפ"ח עד ס' רצ"ה כנה"ג.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>וגם.</b> תשובת הרמב"ם ס"ט.
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>ואין נראה.</b> עי' בארץ יהודה (סק"ב), הארכתי בזה והראיתי שברמב"ם ותוס' ובאבודרהם גופי' מבואר להיפוך, והאבודרהם לא כיון לזה כלל, וכן מבואר בש"ג וכ"ד הע"ת, וכ"ד האריז"ל וכן עיקר והמג"א כתב על דברי האר"י ול"נ דצריך לעשות צרכיו תחלה, כדי לצאת דעת האומרים דצריך לברך א"י גם בלא עשה צרכיו, ולא הבינותי דבריו איך יצא בזה דעה זו, הא אחר נט"י תיכף מחויב בברכת אשר יצר לדעה זו, ואין תלוי כלל בברכת ענט"י רק בנטילה וא"ל דיטול ג"כ אח"כ, ז"א דהא אסור לילך בלא נט"י וגם אם עושה צרכיו אחר ברכת ענט"י, ומברך א"י יוצא ג"כ דעה זו, דעולה לכאן ולכאן, ולדעת א"ח בשם גאון (לקמן ס' ז') בל"ז מחויב לברך ב"פ א"י, לכן א"צ לחוש לזה וכ"כ בעמק ברכה, וראיתי בכנה"ג בשם סדה"י אם כשנטל ידיו ראה עצמו שצריך לנקביו. לא יברך ענט"י עד שיצא מבהכ"ס שלא להרבות בברכות וצ"ל דסובר כדעת הפוסקים לקמן (סי' ז') דלכל התפלות צריך לברך ענט"י ביצא מבהכ"ס ומ"מ אם צריך לנקביו בל"ז אסו' לברך כמ"ש המג"א (סק"א) ועי' לקמן (סי' צ"ב).
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>ולברך.</b> דמשום ר"ר אין מברכין (עי' ס"ק כ').
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>הרא"ש.</b> כ"כ בתשובה כלל ב' ובפסקיו פ' הרואה, [וכ"כ בשו"ת מהר"ם ב"ב (ס' מ')]. ושם סיים ועכשיו שידיו מטונפות גם לברכה פסול, ועי' במיו"ט שנדחק בזה ולפ"ד מ"ש הרא"ש שידים של אדם עסקניות הן, ר"ל שקרוב לודאי שמטונפות דעל ידים של הסח הדעת אע"ג דצריך נטילה לדעת הרא"ש כמ"ש בטור (ס' צ"ב) מ"מ א"צ ברכה לתפלה, (עי' לקמן ס' ז') ועז"א ועכשיו שידיו מטונפות, ר"ל שודאי מטונפות גם לברכה פסולים, וראיתי בדרישה כתב דלדברי הרא"ש, דוקא בישן ערום צריך נטילה משום שודאי מטונפות והא דכשרים לברכה מיירי במנקה ידיו קודם נטילה, והמעיין ברא"ש יראה שעיקר התקנה בשחר הוא אפי' לא ישן ערום, מפני שקרוב לודאי שמטונפות, ובזה לברכה כשרים כי אין פסול לברכה רק בישן ערום, וע"ז כתב ועכשיו וכו' וראי' ע"ז מדכתב הרא"ש דבישן שנת עראי לא אמרינן דנגע במקום הטנופת, וזה דוקא אם לא ישן ערום דבערום העלתי (בסקי"ג) דאפי' ניעור יש חשש שנגע במקום מטונף וע"כ דהרא"ש מיירי גם בישן במלבושיו דמ"מ צריך נטילה בברכה [אמנם ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' ל"ח) כ' דאם ישן בחלוקו ומכנסיים הם בחזקת שמורים לברכה].
<h5> ס"ק י</h5>
<b>והרשב"א.</b> בתשובה (סי קצ"א).
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>כשני.</b> כ"ה באר"י (סק"א) דלא כמג"א שכתב דלא קיי"ל כטעם הרא"ש, וכן בט"ז ולבוש וא"ר פסקו כשני הטעמים.
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>וכן.</b> כ"כ הרא"ש בתשובה שם וב"י ולבוש.
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>ולא.</b> כ"נ דבישן ערום אפי' לא ישן רק שנת עראי יש לחוש שנגע במקום מטונף וראיה לדבר ממ"ש בירושלמי (פ"ח דברכות ופ"ח דחלה) על דין המוז' בגמרא שלנו פסחים (מ"ו) חולין (קכ"ג) לגבל ולנטילה ולתפלה אדם מהלך ארבע מילין ל"ש אלא לאחריו אבל לפניו לא. מבעיא ליה בירושלמי שם שומרי גנות ופרדסים מה את עביד להון כלפניהם או כלאחריהם. נשמעינה מן הדא. האש' יושבת וקוצה לה חלתה ערומה והדא אתתא לא בתוך הבית היא יושבת הוי אומרת כלאחריהם דמי והמפ' נדחקו מאד בבאורו עי"ש, ולפ"ד כוונתו משו' דלמ"ש בשב' (י"ד) דגזרו טומאה על סתם ידים משום שידים של אדם עסקניות היינו שמא נגע במקום הטנופת (עי' בתוס' שם) ממילא ביושב ערום שודאי א"א שלא נגע במקום מטונף א"א לתרום תרומתו או חלתו בטהרה והשתא כיון דלגבל דהיינו לגבל חלתו בטהרה
צריך להלך ארבע מילין אם נאמר דיושב בתוך הבית דינו כלפניו אמאי התירו לה להפריש חלתה ערומה הא לפ"ז החלה טמאה מדרבנן וצריך לילך ארבע מילין לעשות בטהרה וללבוש בגדים וע"כ דכלאחריו דמי כ"נ ביאור הירושל' והשתא אם בניעור לגמרי והוא ערום אמרינן שא"א שלא יגע בבשר מטונף כ"ש בישן שנת עראי.
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>שאז.</b> דלדעת הרא"ש לקמן (סי' ז') אפי' לתפלת מנחה צריך לברך מה תאמר הא לא קי"ל כהרא"ש בזה כמ"ש (בסי' ז') דאמת כן א"כ הטעם של נטילת שחרית כהרשב"א כהוכחת המג"א וא"כ בל"ז צריך לברך ועי' ב"י (סי' ז') דעשה צרכיו אפי' לא קנח ובמטיל מים ושפשף דוקא.
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>רק.</b> כן פרשתי באר"י (ס"ק ג') וכ"כ הלבוש ועי' בע"ת. [ועי' בשו"ת מהרי"ל (סי' קנ"ד) וכתב הרדב"ז (ח"ד סי' רצ"ד) הולכי ימים שאין עמהם אלא עפר לקנח או מים מלוחים (באופן שא"א להטביל ידים מפני גובה של הספינה) טוב יותר מים מלוחים מעפר ויש תקנה שיקח כלי מנוקב בכונס משקה ויעמוד על דפני הספינה ויטבול ידיו לתוך הכלי בעוד שהקלוח יורד לים שנמצאו המים שבכלי ומי הים מחוברים ועי"ש עוד מזה].
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>ולא.</b> כ"ה באר"י (ס"ק ג') וכ"ד האחרונים.
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>ובמקום.</b> הפ"ת ביור"ד (ס' קי"ו) כתב שאין לזהר לנטילה על מים מגולים, וק"ל הא אף שנאמר דבזה"ז אין לחוש לסכנה רק לשתיה אבל לא לנטילה מ"מ זה דוקא לנטילת רשות אבל לנטילה לסעודה כיון שאינם ראוים לשתיה הו"ל כשופכים כמ"ש הרמב"ם וכ"מ בטור (סי' ק"ס) דהיכא דאסורים לשתיה פסולים לנטילה אמנם בתניא (סי' כ"ב) כ' מים מגולים לנט"י מותרים אבל יש לחוש משום סכנה הרי ס"ל דאף דאסורים לשתיה לא נעשו כשופכים ולפי סברה זו כשם שנטילת רשות מותר כך מותר לנטילה לסעודה והשתא למאי דמבואר בתוס' (פ"ז דתרומות) ולא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו אחרים אומרים במקום שיש סרטא אסור במקום שאין סרטא מותר ממילא כל שאין לו סרטא ע"ג ידיו מותר גם לנטילה לסעודה וכ"מ בחולין (י') שאומר שם הניחה מגולה ובא ומצאה מגולה לא טומאה איכא ולא פסולה ועדיין ק' הא אסורים לשתיה וה"ה להזות בהם משום סכנה וע"כ דרק במקום סרטא אסור אמנם הרמב"ם (פי"א מהל' רוצח) והטור ביור"ד (סי' קי"ו) פסקו כת"ק (ולפ"ז צ"ל דהזאה קיל מנטילה וגם ת"ק מודה ומסוגיא זו יש להביא ראיה ג"כ לדברי התניא דלא נעשו כשופכים דאל"כ פסולים למי חטאת) ולפ"ז מ"ש בס' שלמי צבור ובס' מנחת אהרן דלא אסרו מים מגולים רק לשתיה ולא לנטילה זה נגד דעת הרמב"ם והטור שפסקו כת"ק וכ"נ דיש להחמיר חדא דהא לדעת הרמב"ם והטור נטילה אסורה כשתיה ועוד הא לדעת הרמב"ם וטור (סי' ק"ס) כיון שאסורים לשתיה נעשו כשופכים וכ"כ הבאה"ט ביור"ד (סי' קי"ו) בשם הגאון מהו' שעפטיל שלא ירחץ במים מגולים ועי"ש בהג"ה דכן משמע מדברי סדה"י הביאו הכנה"ג עי"ש.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>י"א.</b> הוא דעת הזוהר.
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>וי"א.</b> הוא דעת הא"ח ועי' באר"י (סק"ט) מ"ש בזה.
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>אבל.</b> כ"כ במג"א (סקי"ג) ועי' בא"ר (סק"ח) ומהד"מ (ס"ו) משמע קצת דיברך וכ"מ מהלבוש וחוץ ממה דקיי"ל דאין מברכין על דבר שנתקן משום סכנה כמו שא"מ על מים אחרונים כמ"ש הרמב"ם (פי"א מה"ב) ובטור (ס' קפ"א) וע' בש"ג ריש ברכות ובהג"א שם שאין לברך על ק"ש שלפני מטתו שהוא רק מפני המזיקין עוד נראה דלמ"ש באר"י (סק"ד) שלדעת הרמב"ם והרש"ל אין ר"ר מצוי בינינו יש לחוש לדברי' בספק ברכות להקל.
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>לערות.</b> שבת (דף ק"ט ע"ב) בת חורין היא ומקפדת עד ~שיורה~{ארצות החיים זולצבאך: שיערה} עלי' מים ג"פ.
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>דלא ילך.</b> כ"כ התולעת יעקב בשם הזוהר והב"ח תמה אמאי לא הובא ביתה יוסף ועי' בשו"ת שבות יעקב (ח"ג ס"א) כתב דמגמ' ברכות (ט"ו) לא משמע כן, והוא טעות דשם מיירי שכבר נטל בקומו עיי"ש [גם מ"ש שהעולם סמכו עמ"ש הש"ך ביור"ד (סי' שד"ם) לענין מת דכל החדר חשוב כד"א כבר דחה בא"ר ממ"ש לקמן (סי' ע"ט) וכן מוכח להפך לקמן (סי' פ"ז סעי' ג' וסי' צ' סעיף כ"ז) עי"ש, אמנם היל"ל שמברכות (דף ס' ע"ב) לא משמע כן דשם חשב כד משי ידי' אחר כל ברכות השחר ותחלה חשב כד מסגי והתינח להרי"ף שם והרמב"ם (פ"ז מה"ת ה"ד) שסדרו ברכת על נט"י אחר זוקף כפופים י"ל דלא הלך עדיין ד"א אבל להרא"ש וטור וש"ע (סי' מ"ו) שסדרו נט"י לבסוף כמו שהוא בגוף הגמרא שלפנינו ומבואר שלדעתם סדר הברכות הוא בדוקא קשה ועיינתי בקיצור פסקי הרא"ש שינה וכתב ברכת על נט"י אחר ברכת הנותן לשכוי בינה אמנם כיון שבטור חזר בו ותפס כסדר הרא"ש כבר כתב במ"מ (ל"ג) שספר הטורים חבר אחר ספר הרמזים וצ"ל שלא ידעו עדיין מס' הזהר אבל על הש"ע יש לתמוה כי אחר שבסי' ד' הביא דברי הזהר היל"ל לתפוס בסדר ברכות השחר כגי' הרי"ף והרמב"ם וגם הבה"ג סדר על נט"י אחר אלהי נשמה ואע"ג דכתב כד נפיק מביהכ"ס ומשי ידי' יברך ענט"י וא"י י"ל בנצרך לנקבי' אז מותר לו לילך בלא נט"י (כמ"ש בסק"ד)]. ובא"ר (ס"א סק"ד) כ' שעתה אין נזהרי' בכל זה כמו לענין גילוי וזוגות (עי' מ"ש באר"י סק"ד) ומ"מ אחר שבש"ע החמיר בדינים אילו היה לו להביאו וצ"ל כמ"ש הב"ח משום דרובא אין נזהרים בזה מוטב שיהיו שוגגים.
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>חייב.</b> בזוהר שבידינו לא נמצא דבר זה ומהר"ם דילוזני בס' שתי ידות [וכן בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב ס' רי"א)] תמה על התולעת יעקב אנה מצא כן וכתב בס' ברכ"י שראה כן בס' זוהר כ"י מוגה בהקדמה (דף י'), וכן בס' אור הלבנה לבעל חס"ל, והוא הגהות על הזוהר כ"י הביא ג"כ נוסחא ההוא.
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>ואם.</b> ברכ"י כמו לענין שבת.
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>וטוב.</b> [זהר פ' וישב (דף קפ"ד) וכתבי האריז"ל], וכלי תחתון מאוס כו'.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>לא.</b> שבת (ק"ט ע"ב) ובמס' כלה.
<h5> ס"ק כז</h5>
<b>אפי'.</b> בדרישה וא"ר ומו"ק [ס' מ"ו] כתבו דבחוץ ליכא קפידא, אך ממעד"מ ופר"ח [וט"ז ומג"א שם] שכ' תרוצים אחרים משמע דאיכא קפידא וכתב במח"ב דלשון הזוהר, וישלח (דף קס"ט) וישב (דף קפ"ד) לא יעביר ידוהי ע"ג עינו. משמע דגם בחוץ איכא קפידא, גם הרמ"ע מפאנו באלפס זוטא (סוף ברכות) ובס' הפרדס לתלמיד תלמידו של הריטב"א הקש' ותירץ כמעד"מ דמותר ליגע ע"י סדין משמע דבידים אפי' מבחוץ אסור וכן כתב בשלמי ציבור בשם מאמר מרדכי, [וכן משמע מס' חסידים ועי' ברית עולם (סי' קנ"ה) הביאו הד"ט שהשיג על המו"ק בזה] לכן כתבתי דצריך לזהר.
<h5> ס"ק כח</h5>
<b>ויש.</b> מג"א בשם סדה"י וכתב עליו דבגמ' לא משמע כן ר"ל ממה שחושב פ' הרואה (דף ס' ע"ב) כי מאשי ידי' אחר לבישת בגדים ואין ראיה די"ל שמיירי אם נטל ידו אחת וגם י"א דסדר הגמ' לאו דוקא עי' באר"י (ס"ס זה) ולכן הצגתיו בפנים.
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק כט</h5>
<b>אפי'.</b> כלשון ב' של רש"י (בשבת שם) וכמו שפסק בש"ע ולא כא"ר ועפ"י דברי הב"י ולא כב"ח וט"ז עי' באר"י (סק"ד).
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק ל</h5>
<b>ומ"מ.</b> כ"כ באר"י (סק"ד) בארך ועי' שבות יעקב (ח"ב ס' קה) ותב"ש ביור"ד (ס"ו סק"ד).
<h5> ס"ק לא</h5>
<b>לא.</b> כ"מ ממעשה דשמאי הזקן יומא (דף ע"ז) חולין (דף ק"ז) לפרש"י, ועי' מנחת אהרן (כלל א' ס"ג) דאין לשתות עשן (טאבאק) קודם נט"י.
<h5> ס"ק לב</h5>
<b>ואם.</b> כ"כ רבינו טודרוס הלוי בס' רב חיים בחדושיו ליומא שם ועי' בנדה (דף י"ז האוכל שום קלוף וביצה קלופה דמו בראשו וקשה ידיחנו ג"פ, וי"ל דזה דוקא בדבר יבש או דיש לחלק בין ר"ר לר"ר.
<h5> ס"ק לג</h5>
<b>וגם.</b> כ"כ הפ"מ.
<h4> סעיף ו</h4>
<h5> ס"ק לד</h5>
<b>א"צ.</b> כל בו א"ח בשם הר"מ ועי' באר"י (ס"ק ג').
<h4> סעיף ז</h4>
<h5> ס"ק לה</h5>
<b>בנט"י.</b> לפי הראי' שכתב הרשב"א בתשובה (ס' קצ"א) שצריך כלי ממ"ש בחולין (דף ק"ו) נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום ומשמע לי' דבנטילה שנוטל שחרית יכול להתנות שתעלה גם לסעודה ומוכח שצריך כלי עכ"ד וממילא מהוכחה זאת בעצמה מוכח שצריך לזהר בכל הדברים הפוסלים בסעודה.
<h5> ס"ק לו</h5>
<b>מיהו.</b> מרדכי פ' אילו דברים, רי"ו (בני"ז) ור"ן (פ' כל הבשר) וא"ח בשם הר"מ וכלבו בשמו וכ"נ מדברי רא"ש ורמזים ובש"ג.
<h5> ס"ק לז</h5>
<b>ויטלם.</b> כ"ה באר"י (סק"ה) [וכ"כ השלמי צבור].
<h5> ס"ק לח</h5>
<b>ובשעת.</b> א"ר בשם סדה"י ונראה שזה משום דכתיב וינטלם וינשאם כמ"ש הב"י (בס' קס"ב). אבל לא משום חשש שמא יצאו המי' חוץ לפרק כמו שית' (בס"ק נ"א) דלא כא"ר ופ"מ.
<h5> ס"ק לט</h5>
<b>ויפשוט.</b> מג"א בשם האריז"ל.
<h5> ס"ק מ</h5>
<b>ויכניס.</b> עטרת זקנים בשם המקובלים בסוד וכל אחוריהם ביתה.
<h4> סעיף ח</h4>
<h5> ס"ק מא</h5>
<b>אין.</b> זוהר (פ' וישב) בפסוק ויאמר איש אל אחיו.
<h5> ס"ק מב</h5>
<b>ואפי'.</b> כ"כ המג"א (סק"ז) ואע"ג (דבס' קע"א) מבואר דמים אחרונים נטלים ע"ג קסמים שם אין הרוח רעה שורה על המים רק כשבאים ע"ג קרקע ולזה כשיש הפסק בינם לבין הקרקע שרי אבל מים של שחרית אפי' כשהם בכלי הר"ר שורה עליהם ומה יועילו הקסמי', ומה שאסור לשופכם ע"ג קרקע הוא כדי שלא יכשלו בהם בני אדם וה"ה ע"ג קסמים אסור.
<h4> סעיף ט</h4>
<h5> ס"ק מג</h5>
<b>אסור.</b> זוהר (שם).
<h5> ס"ק מד</h5>
<b>ולא.</b> ב"ח לגיר' שמצא בזוהר.
<h5> ס"ק מה</h5>
<b>ואין.</b> ברכ"י וכתב שכן הי' נוהג מהר"ח אבולעפיא. [ובזוהר שם איתא דלא ילינם בבית].
<h4> סעיף י</h4>
<h5> ס"ק מו</h5>
<b>ונותנו.</b> בזוהר (פ' מקץ) כ' דיריק משמאל על ימין תחלה (ובפ' תרומה) כ' בהיפוך וכ' הב"י בתי' ראשון שבפ' תרומה ר"ל שהימין ימסור הכלי ליד שמאל וכ"פ פה בשו"ע וכ"ה במקדש מלך וברמ"ז (בשני המקומות הנ"ל) וכן הסכים האר"י ז"ל [וכן בשבת (דף ס"א) כשהוא רוחץ רוחץ של ימין תחלה ועי' בית דוד (סי' א') ועי' בס' בני חייא מ"ש ממד' רות (דף מ"ד)]. ומ"ש בזה בשו"ת באר עשק (סי' ק"ד) אינו נכון.
<h5> ס"ק מז</h5>
<b>וגם.</b> כ"ה באר"י (סק"ז).
<h5> ס"ק מח</h5>
<b>ישפוך.</b> א"ר בשם רמ"א (דף שכ"ה).
<h5> ס"ק מט</h5>
<b>י"א.</b> סדה"י הביאו א"ר וכנה"ג.
<h5> ס"ק נ</h5>
<b>והאר"י.</b> מג"א (סק"ז) בשם הכוונות.
<h5> ס"ק נא</h5>
<b>והרוצה.</b> פשוט וראיתי בא"ר כתב דלעת סדה"י מחוורת יותר משום דבסרוגין יש כמה חששות א' שיאחז הכלי במקום המלוחלח במים מידו הלחה ועוד דכשנוטל הכלי לשפוך עליו שנית אז יחזרו המים שיצאו חוץ לפרק וירדו עכ"ל ולפענ"ד אין לחוש לכל זה דהחשש שיחזרו המים מחוץ לפרק אל תוך הפרק זה שייך דוקא בסעודה אבל לא בנטילה משום ר"ר דהא אנו רואים דאפי' אם נטל ידיו ב"פ, ואפי' ביותר מרביעית עדיין לא סר הר"ר וגם המים מפעם שלישי טמאים וא"כ אמאי לא נחוש שמים השלישים יטמאו היד כיון שר"ר שורה עליהם וע"כ שכללה אמרו דהר"ר סר ע"י נטילה ג"פ אבל זה אין סברא שיחזור ע"י המים ולא שמענו מי שיאמר שאם נגע במים של נטילת שחרית יהיה טמא ואע"פ שהב"י כתב דבשכשך ידיו לתוך כלי נטמאו המים היינו שהמים נעשו כשופכים והם טמאים מצ"ע, אבל לא שיטמאו ואין לבדות חששות כאלה מלבנו ובפרט שכן נהג האר"י ז"ל. וע"כ השמטתי כל חומרת אלה שאין להם שורש וענף.
<h5> ס"ק נב</h5>
<b>ומ"מ.</b> כ"ה באר"י (סק"ו).
<h4> סעיף יא</h4>
<h5> ס"ק נג</h5>
<b>לא.</b> כ"ה בזהר בראשית (דף נ"ג ע"ב) ובזהר וישב (בפסוק הנ"ל).
<h5> ס"ק נד</h5>
<b>אבל.</b> מג"א (סק"ח).
<h5> ס"ק נה</h5>
<b>ובזהר.</b> בראשית (דף נ"ג ע"ב) וכ"ה בצואות ר' אליעזר בן הורקנוס ועי' ברכות (דף נ"א) אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש. [והעתיקו בד"ח פרק הרואה (דף ע')].
<h4> סעיף יב</h4>
<h5> ס"ק נו</h5>
<b>עלתה.</b> כ"כ הרשב"א בתשובה, דשכשך לתוך כלי מהני לתפלה אבל להעביר ר"ר כתב הב"י דלא מהני משום דהמים נעשו כשופכים ועי' (סקנ"ט).
<h5> ס"ק נח</h5>
<b>יש להסתפק.</b> ב"י ועי' (בס"ק שאח"ז).
<h5> ס"ק נט</h5>
<b>תחב.</b> כ"ה בע"ת ובא"ר כתב ע"ז מיהו מדברי הב"י משמע דבעי כלי דוקא עכ"ד ולפי דעתו גם הדינים שאח"ז אין לסמוך עליהם והמעיין במג"א יראה דס"ל דעלתה לו נטילה לכן צריך לבאר דברי הב"י בזה דלכאורה הדבר תמוה מאד שנאמר דע"י שכתב בזהר [בהקדמה (דף י') וח"א (דף קפ"ד קצ"ח)] דבעי כלי יהיה חמור עוד מנט"י לאכילה דהא בזהר (פ' תרומה) כתב גם בנטילה לאכילה דבעי כלי ואעפ"כ טבילה בנהר מהני משום דטבילה עדיפא מנטילה בכלי כמ"ש הר' יונה דיש בכלל מאתים מנה ויכול לברך ענט"י בטבילה עי"ש והשתא למה יגרע נטילה דשחרית. אולם ז"ל, תחלה כתב על מ"ש הרשב"א בתשובה שמועיל שכשוך ידיו לתוך כלי לתפלה כתב הב"י דאע"ג דדעת הטור וכן הסכמת רוב הפוסקים שלאכילה לא מהני שכשוך בתוך כלי מ"מ לענין נטילה לתפלה דלא אשכחן מאן דבעי כלי אלא הרשב"א בתשובה זו ובתשובה זו בעצמו כ' דשכשוך מהני הכי נקטינן עכ"ד וזה דוקא בנטילה לתפלה שרק מן הרשב"א שמענו דבעי כלי לזה סמכינן ג"כ אדבריו דמהני שכשוך דלא נחמיר יותר מן בעל המאמר אע"ג שבסעודה לא פסקינן כוותיה אבל בנטילה הבאה להעביר ר"ר שמבואר בזהר דבעי כלי ולא מדברי הרשב"א אנו חיים בזה ממילא בזה לא סמכינן אשכשוך כיון שלפי הדין הסכמת רוב הפוסקים דאין שכשוך בכלל וזה כוונת הב"י לפ"ד ולפ"ז ממילא דברים הכשרים בנט"י לסעודה דחשבין להו ככלי מדינא כגון טבילה ודומיהם שעוד עדיפי מנטילה בכלי כ"ש שמהני בנטילת שחרית וממילא דברי האחרונים עולים יפה ול"ק עליהם משה"ק.
<h5> ס"ק ס</h5>
<b>הטובל.</b> כ"כ בא"ר בשם ע"ת דאין טומאה במים המחוברים לקרקע ולפ"ז ה"ה פחותים ממ' סאה כמ"ש המג"א (סק"ז) דלא כע"ת שנסתפק בזה (והא"ר לא הבין כוונת המג"א בזה דמ"ש ועי' סי' קנ"ט הוא ענין בפ"ע להשיג על הע"ת) כי אין מקבלים טומאה בקרקע ע"ל (סי' קנ"ט סעיף ט"ז).
<h5> ס"ק סא</h5>
<b>אפי' בפ"א.</b> כ"כ המג"א וכוונתו בודאי אפי' פ"א משום דקמא קמא אזדא לה כמ"ש בחולין (כ"ה) ע"כ (מ"ז) דאל"כ ל"ל טעם זה הא אפי' מי מקוה כשרי'
<h4> סעיף יג</h4>
<h5> ס"ק סב</h5>
<b>יש להסתפק.</b> בב"י מבואר דלטעם של הרא"ש הנ"ל בניעור א"צ נטילה דלא נגע במקום מטונף משא"כ לטעם הרשב"א אע"ג דבניער לא נעשה ברי' חדשה אמרינן
לא פלוג ועי' באר"י (סק"ח) העליתי כדברי הב"י (וכן מבואר בהדיא באמצע התשובה שכתב דלא תקנו אלא בבקר שידיו מטונפות ועשה צרכיו עכ"ל הרי שממקום שהביא הב"ח ראייתו שם מבוא' להיפוך דרק אם ידיו מטונפות ע"י השינה או עושה צרכיו קודם התפלה גם בתפלת מנחה וערבית וגם בל"ז אין ראיה מהרא"ש דאף לפי דברי הב"ח שתקנוה בבקר שקם ממטתו ואף כשאין מתפלל דלא פלוג בין אם מתפלל לאין מתפלל עדיין מ"מ אין מזה ראיה לומר דתקנוה אף שלא ישן גם הראי' הב' שכ' הב"ח ממ"ש לקמן (סקכ"ד) בשם תשובת רמב"ם בדין חזרת ש"ץ התפלה דאפי' יש בקיאים צריך לחזור דאע"ג דלא נתקנה רק משום שאינו בקי אפ"ה לא פלוג אין ראיה דשם מבואר ברמב"ם משום דא"א שלא יהיה שם מי שאינו בקי דאל"כ יצטרך לבקש תמיד מי בקי ומי אינו בקי), ועפ"ז פסק בש"ע שיש ספק אם יברך ר"ל ספק אם כהרא"ש או כרשב"א ובמג"א (סק"ב) כתב על דברי הב"ח שהוכיח מתשובת הרא"ש דגם להרא"ש אמרינן לא פלוג וז"ל ומ"מ אינו ראי' די"ל שהרא"ש לשטתו דסובר דאף לתפלת המנחה צריך לברך בנטילה וא"כ ה"נ אף שלא הגיע זמן תפלה כיון שסופו להתפלל מברך אבל לדידן העיקר הטעם משום ברי' חדשה וז"א אלא בישן עכ"ד נראה כוונתו שהולך לשטתו שכתב (בסק"א) דהב"י ס"ל עיקר כטעם הרשב"א ולא ס"ל טעם הרא"ש כלל ולפ"ז ק' לדידי' עמ"ש בש"ע דיש להסתפק וק' הא לטעם הרשב"א אמרינן לא פלוג ואיך מסתפק אם כרא"ש אם כרשב"א הא הוא ס"ל עיקר כרשב"א וע"כ הוכרח לפרש דהב"י גם לטעם הרשב"א מסתפק אם אמרינין לא פלוג אם לאו וע"כ כתב על דברי הב"ח שהוכיח דהרא"ש ס"ל לא פלוג, דמ"מ אין ראיה לדידן די"ל דלהרשב"א יש להסתפק בדבר אמנם כבר בארתי באר"י (סק"א) דהב"י ס"ל כב' הטעמים וממילא הספק של הב"י הוא אם כרא"ש אם כרשב"א, וכמו שנראה מלשון הב"י דלא כהמג"א ונ"מ בין דברי לדברי המג"א בישן שינת עראי דלהמג"א צריך לברך כנ"ל.
<h5> ס"ק סג</h5>
<b>ויטלם.</b> אני מסתפק בניעור כל הלילה וכן בישן ביום אם מהני שכשוך ג"פ בג' מימות מחולפים אם נאמר כיון שנטילה זו ספק הוא אם ר"ר שורה ושמא שכשוך מהני, אך מבואר בחולין (דף ט' ע"ב ודף י' ע"א) דבסכנה לא מהני ס"ס ועדיין אני מסתפק הא בגמ' לא נז' דלבעי כלי משום ר"ר וכן הרשב"א לא השיב (בס' קצ"א) ~דבשום~{ארצות החיים זולצבאך: דמשום} ר"ר מקפידים על כלי וא"כ י"ל דמ"ש בזוהר דבעי כלי הוא משום טומאה לא ר"ר כנראה למעיין בדבריו דטומאה שורה על הידים והוא ענין אחר מר"ר ושוב מהני ס"ס וצ"ע.
<h4> סעיף יד</h4>
<h5> ס"ק סד</h5>
<b>יש להסתפק.</b> ב"י בשם ארחות חיים ועיי' באר"י (ס"ק ט) הבאתי ראיות דאינו חוזר ושורה ומ"מ לדינא אין לזוז מדברי הש"ע והרב ר' חיים יוסף דוד אזולאי בשיורי ברכה כתב בשם תרומה חדשה (כ"י לחד מרבוותא קמאי) דהמשכי' קודם אור היום ונטל ידיו יש לו ליטול ידיו פ"א קודם שיתפלל או שילמוד דלינה פוסלת בקידוש ידים עכ"ל ולכאורה משמע דגם משום תפלה צריך ליטול ידיו פ"א משום דס"ל כטעם הרשב"א דומיא דכהן וזה דבר זר דהרשב"א בעצמו כתב דשכשוך מהני דדוקא בכיור כ' ורחצו ממנו ולא בתוכו. ע"ש הרי דא"צ דומיא דקידוש ממש וכן בא"ר הביא זכר לדבר מזבחים (דף יט) הי' עומד ומקריב על המזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש חדש וזה רמז קלוש דהא קיי"ל דאין טומאת ידים במקדש ואם כן אינו משום ר"ר או טומאת ידים ועי' באר"י (סק"ט).
<h4> סעיף טו</h4>
<h5> ס"ק סה</h5>
<b>ישן.</b> בס' אור החמה כ' בשם מהרח"ו שהוכיח מהזוהר דר"ר שורה גם ביום וכ"כ מהר"ח דילוזני בדרך חיים ברכ"י ועי' באר"י (סק"ט) [ובל"ח (פ"ט דברכות) דישן ביום הוא דוקא טפי משיתן נשמי, וכ"כ בע"ד (ס' י"ז) בשם תפלה לדוד ועי' בס' זכור לאברהם (ח"א דף קנ"ד) בארך וכתב דלהרב כבוד חכמים בסוף ספרו אף הישן ביום שצריך נטילה ג' פעמים, וכן בכנה"ג בשם סדה"י ומדברי הזהר (פ' בראשית על פסוק ויגרש את האדם ופ' במדבר על פ' איש על דגלו) משמ' דא"צ נטילה ג"פ].
<h4> סעיף טז</h4>
<h5> ס"ק סו</h5>
<b>שתין.</b> עי' באר"י (סק"י) דגם שתין מותר ויותר אסור כדעת החס"ל וכ"ד הזוהר.
<h5> ס"ק סז</h5>
<b>ד"ז.</b> כולם השיגו על הרמ"א בזה, וביד אהרן שהוכיח מרש"י שם כרמ"א השיגו הבאה"ט דהם ב' דבורי רש"י וכ"כ הרב ברכ"י שראה כן כ"י של הרב בתי כהונה בגליון הש"ע ועי' (סי' רל"א) דביום יש לכל אדם להחמיר בזה.
<h5> ס"ק סח</h5>
<b>ושיעור.</b> כ"ד אחרונים.
<h5> ס"ק סט</h5>
<b>ומדברי.</b> עי' באר"י (סק"י).
<h4> סעיף יז</h4>
<h5> ס"ק ע</h5>
<b>לרחוץ.</b> כלבו ס"א ואבודרהם [וא"ח ה' נט"י בסופו בשם ר' אשר] ועי' ברא"ש (פ"ג דברכות בשם הירו') רי"א אפי' רוקק כדי שיהיה פיו נקי.
<h5> ס"ק עא</h5>
<b>פניו.</b> ברמב"ם (פ"ז מה' תפלה ה"ג) כתב שבשחרית יש לרחוץ פניו ידיו ורגליו, והשיגו הראב"ד רגליו למה ובמגדול עוז כתב שהרמב"ם הוציא זה ממ"ש בשבת (דף מ"ט) רוחן אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום וכתב הכ"מ דשם איירי שמותר ליפות את עצמו כמו שפרש"י שם, ובשו"ת נוב"י מהד"ת תשובה מבן המחבר. כתב דהרמב"ם ס"ל כהרשב"א דנט"י שחרית דומיא דכהן ולזה צריך גם רגליו וז"א דהא דעת הר"מ דגם לשאר תפלות צריך לרחוץ ידיו בברכה הרי דלא ס"ל טעם של הרשב"א ול"נ שהר"מ הוציא זה ממ"ש בשבת (פרק כירה) חמי טברי', רוחץ בהם כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו, ופרש"י רגליו אגב ידיו נקיט והר"מ סובר דדוקא הוא ומשום שחיוב הוא בשחרית לזה סרכיה נקיט, והנה הראב"ד לא הק' רק רגליו למה וי"ל פניו ניחא לי' דכן בברכות (דף ס' ע"ב) כד מאשי אפי' [ועי' ת' תשובה מאהבה (ח"ב ס' ריא)].
<h5> ס"ק עב</h5>
<b>גם.</b> עי' ס"ק הקודם ועי' ב"כ (ס' קכ"א) בשם א"ח בשם בעל התמיד שנהגו בארצות ישמעאל לרחוץ רגליו ומנהגי ישראל תורה וכתב בכתבי האר"י ז"ל כשנותן מים על יד ימינו יאמר בכל פעם היד הגדולה וכשנותן על יד שמאלו יאמר היד החזקה וכשמשפשף הידים יחד יאמר ג"פ היד הרמה, וכשממלא ידיו לרחוץ פניו יאמר ראשו כתם פז כשרוחץ עיניו יאמר עיניו כיונים לחייו יאמר לחייו כערוגת הבושם שפתותיו יאמר שפתותיו שושנים כשרוחץ פיו יאמר מעיו עשת שן וכשמנגב פניו יאמר ופניהם פני אדם ופני ארי' אל הימין לארבעתן ובזה ימצא חן ושכל טוב בעיני אלקי' ואדם ולדעת המקובלים שהבאתי בלב הארץ (סעיף א') אין לרחוץ פניו בידיו עד שינגבם תחלה
<h4> סעיף יח</h4>
<h5> ס"ק עב</h5>
<b>אלו.</b> אבודרהם בסוף ספרו [וא"ח ה' נט"י (סק"י)], כלבו (ס' כ"ג) מרדכי (פ"ח דברכות) בשם תשב"ץ (ומצאתי זה בתשב"ץ קטן המיוחס למהר"מ מרוטנבורג) [וצריך להקדים כל האפשרי, ליטול ידיו להסיר כח אותו טומאה כנה"ג בשם סדה"י].
<h5> ס"ק עג</h5>
<b>במים.</b> דוקא, לא במידי דמנקי (מרדכי) [וכל בו וא"ח בשם הר"מ] שאין לעשות פרוקא לסכנתא (כמ"ש פ"ק דחולין ופ"ב דע"כ) ומשמע דקאי אכל הני ז' דברים שמביא אח"כ ועי' בית לחם יהודה (דף ע') כ' דסגי בכל מידי דמנקי וז"א.
<h5> ס"ק עד</h5>
<b>והיוצא.</b> ב"ק (דף י"ז) סוכה (מ"ו) [גיטין דף ע'] וזוהר (דף יוד ע"ב).
<h5> ס"ק עה</h5>
<b>צריך.</b> במג"א (סק"יז) כתב בשם סדה"י דא"צ נטילה ג' פעמים אך בא"ר בשם מקור חיים כתב דבין המתים ושמש מטתו בעי נטילה ג"פ ומדברי הזהר בראשית (דף יוד ע"ב) משמע דגם יוצא מבהכ"ס צריך נטילה ג"פ וכ"כ בהיכל הקדש (ס"ג) (ועי' במג"א (ס' ז') שהשיג עליו) וכ"כ במח"ב ומשמע לכאורה מדברי הזהר דאפי' לא נגע במקום מטונף ר"ר שורה עליו וכ"כ מהר"ם דלוזנא בספר שתי ידות בדרך חיים (דף צה) וכ"כ בס' תורת אמת בפי' על הזוהר וכ"כ הא"ר (סי' רכ"ו סק"ז) אבל במג"א (שם סק"ב) מבואר דדוקא בנגע במקום מטונף ובשל"ה בשער האותיות (אות טהרה) כתב דכל הנחשבים כאן צריכים נטילה ג"פ.
<h5> ס"ק עו</h5>
<b>אפי'.</b> כסא אליהו בשם הרשב"ץ בחדושיו פ' כל היד (דף י"ג ע"ב).
<h5> ס"ק עז</h5>
<b>והחולץ.</b> נוהגים לרחוץ ידיהים פעם א' אם נוגעים בבתי ~רגלקם~{ארצות החיים זולצבאך: רגלים} העשוי' מעור שנוהגי' במדינת טורקייא. מח"ב ועי' לקמן (סי' קכ"ח).
<h5> ס"ק עח</h5>
<b>בידיו.</b> עי' בא"ר הביא בשם ע"ת דאפי' לא נגע בידיו והק' עליו ויש ראי' ממ"ש ברוקח (ה' ט"ב) שיחלוץ את המנעל ברגל א' מהרגל השני כדי שלא יהי' צריך נטילה הרי דאם אינו נוגע א"צ נטילה וכ' בא"ר בשם מקור חיים דחולץ מנעליו ונוגע ברגליו וחופף ראשו אינו משום ר"ר רק משום נקיות ונ"מ דא"צ למהר ליטול ידיו תכף משא"כ באינך דמשום ר"ר וכ"כ שם (סקי"ב) בשם סדה"י.
<h5> ס"ק עט</h5>
<b>וי"א.</b> פ"ק דחגיגה (דף ד') ופ"ד מיתות (דף ס"ה) ודרש אל המתים זה הלן בבה"ק כדי שתשרה עליו ר"ט.
<h5> ס"ק פ</h5>
<b>בבית.</b> מהרי"ל (סי' כ"ג) הביאו המג"א.
<h5> ס"ק פא</h5>
<b>ואפי'.</b> מג"א וא"ר וכ"ה בסמ"ג.
<h5> ס"ק פב</h5>
<b>ויש.</b> מג"א בשם שו"ת מהרי"ל (סי' כ"ג).
<h5> ס"ק פג</h5>
<b>אפי'.</b> מג"א דאל"ה הוא בכלל הנוגע בכנה ובשע"ת כתב ראיתי מי שכתב דהנוגע בפרעוש א"צ ג"פ ובמרדכי פ' א"ד (סי ד') משמע שצריך לברך (זה לא נראה משם כלל) ועי' לקמן (ס' שי"ו) אם פרעוש בכלל כנה דלדברי הב"ח והלבוש שם גם פרעוש בכלל כנה ועי' בחדושי שם.
<h5> ס"ק פד</h5>
<b>והנוגע.</b> עי' רש"י נזיר (דף נ"ט ד"ה א"ד וד"ה א"ל) ושבת (ד' טו ד"ה עסקניות הן).
<h5> ס"ק פה</h5>
<b>ומי.</b> בברייתא דמעשה תורה של ר' הובא בכלבו ובר"ח.
<h4> סעיף יט</h4>
<h5> ס"ק פו</h5>
<b>המקיז.</b> פסחים (קי"ב ע"ב) ושם אי' עוד דאכל תחלי ולא משי ידי' מפחד שלשים יום.
<h4> סעיף כ</h4>
<h5> ס"ק פז</h5>
<b>הרוחץ.</b> שבת (קל"ג ע"ב) ופ' מי סלקא מי שלק של תרדין.
<h4> סעיף כא</h4>
<h5> ס"ק פח</h5>
<b>צריך.</b> שו"ת הרשב"א [סי' קצ"ג וסי' תשנ"ה] ובפרק ב' נזירין (דף נ"ט) מהו לחוף בבגדו וכולי משמע דבידו אסור וכ"כ ר"ן (פ' ע"פ) אבל בבגדו מותר. 
<h5> ס"ק פט</h5>
<b>זיעה.</b> פ' זוהמא כעין שעורין קטנים ועי' ביור"ד (סי' קי"ו) דזיעה הוא סם המות חוץ מזיעת הפנים וסימנך בזיעת אפך תאכל לחם.
<h5> ס"ק צ</h5>
<b>אבל.</b> בס' צ"ב בשם הכלבו וספר יראים ונראה דכ"מ האבר שדרכו להיות מגולה מותר ליגע שם וכ"כ לעיל (ס"ב סק"ג) לענין צניעות.
<h4> סעיף כב</h4>
<h5> ס"ק צא</h5>
<b>אם.</b> ברכות (ט"ו) ועי' לקמן (ס' צ"ב).
<h5> ס"ק צב</h5>
<b>ויברך.</b> [כ"כ הרא"ש פרק הרואה (סי כ"ג)] ודעת הרא"ה הנ"ל (סעיף א') שלא לברך ועי' מ"ש באר"י שם (סק"ג) ואני העליתי דיברך.
<h5> ס"ק צג</h5>
<b>אבל.</b> בא"ר ושיורי כנה"ג בשם ברכת אברהם לחד תרוצא שמועיל גם לר"ר והוא נגד כל הפוסקי' [ובע"ד כתב בשם תפלה לדוד שצריך לקנח ג' פ' כמו במים וליתי', ובשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' ל"ח) שהי' משפשף בטלית יבש].
<h4> סעיף כג</h4>
<h5> ס"ק צד</h5>
<b>אבל.</b> רא"ש ורשב"א [סי' קנ"ג וסי' תק"ח] ועי' לקמן (סי' קנ"ח סע"ה בהגה).
<h5> ס"ק צה</h5>
<b>עד.</b> כ"כ הרא"ש [והרשב"א בתשובה (סי' קנ"ג) ובש"ג שסביב המרדכי (פרק הרואה)] ועי' לעיל (סק"ח) ובאר"י (ס"ס זה) וכ"כ ברכ"י בשם סדר ר"ע גאון כ"י בתחלתו וס' הפרדס כ"י לתלמיד תלמידו של הריטב"א דבזה"ז צריך לרחוץ תחלה ועי' בלב הארץ (סי' א') דעת המקובלים [והברכ"י כ' והזהר אסר בפי' וכן מהר"ם דלוזנא בס' שתי ידות (דק"ג) תמה על הב"י ומהר"י ברונא בתשובה ס' ס"ה כתב מי שהקיץ משנתו ורוצה לשתות ינקה ידי' בכל מידי דמנקי ויברך והרדב"ז בשו"ת החדשות (סי ל"ח) והט"ז (ס' ס"ב) דיהרהר הברכה בלבו, וכ"כ הפ"מ בפתיחה לה' ברכות ובעיקרי דינים בשם פרי האדמה ושולחן גבוה, ולקט הקמח בשם בית יעקב ובס' תפלה לדוד (דף פ"ג ע"ב) הביא בשם שערי המצות להאר"י ז"ל שקודם שישן ישתה פחות מרביעית ויכוין לפטור מה שישתה כל הלילה ואם שותה כל הלילה שיעור רביעית יברך בבוקר ברכה אחרונה וכ' בס' זכור לאברהם שלמ"ש המג"א (ס' קפ"ד סק"ט וסק"צ סק"ג) אין תיקון זה מועיל ועוד דהא שינת קבע הוה הפסק עי' (ס' קע"ח ס"ז)]:
<h3> סימן ה</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>יכוין.</b> ברכות (דף מ"ז) לא יזרוק ברכה מפיו.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>שלא.</b> לשון הכוזרי (מאמר ג' סי' ח') והאריך בזה בספר חסידים (סי' מ"ו) ובחובת הלבבות (שער אהבת ה' פ"ו) ועי' לעיל ס' א' ס"ק מ"ז.
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>ידלג.</b> הגמ"יי (פ"ד מה' תפלה) והסמ"ג ד"מ.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>יכוין.</b> קדושין (ע"א) ופסחים (נ') לא כמו שאני נכתב אני נקרא.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>ויכוין.</b> טור ועי' באר"י (סק"ב).
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>וקודם.</b> בחיי (פ' אמור) כי שם הוי' אין מתגלה אלא בהיכלו שהוא שם אדני (גי' היכל) שאז יפרוש סוכת שלום להיות המשכן אחד יחוד תורה שבכתב ותורה שבע"פ, קוב"ה ושכינתי' וביום הרחמים גוברי' והוי' קודם ובלילה שליטת הדין ונכלל הוי' באדני ולזה אדני קודם וכתבו גורי האר"י ז"ל שיצייר שם הוי' ובתוך ה' אחרונה יצייר שם אדני (ברכי יוסף) כי ה' אחרונה דינא דמלכותא שהוא בעצמה שם אדני והמ"י.
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>רק.</b> בתשובת מהר"ם מלובלין (סי פ"ג) הוכיח שקריאת הא' בשו"א לא בחט"ף פת"ח ובספר אור חדש כתב שמהו' שבתי סופר סתר דבריו וכן מוה' מנחם עזרי' מפאנו וכ"כ בעל של"ה וכ"כ אליו הגאון מוה' שמואל אב"ד דק"ק ווורנקפורט וכ"כ בס' שיח יצחק. וכתב במח"ב בשם ספר לוח ארש לר' יעב"ץ מעמדין שכתב שעתה בטלה מחלוקת ואין עוד מגמגם לאמור שקריאת הא' בשוא בין אם כתוב הוי' או אדני דלא כמג"א וזה דבר מוכרח ממה שראינו דאותות וכלב שלפני השם הם בפתח בפרט למה שבארתי באר"י (סק"ב) דהנקודות של השם הם רק על שם הקריאה וכמו שלכ"ע בשם הוי' בנקוד אלהים יקרא הא' אל אלהים בניקוד חטף סגול לא בשוא לבד ה"ה הוי' בניקוד אדני שתקרא הא' כהלכתו.
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>והטעם.</b> כ"כ בספר לוח ארש וכ"כ בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק א"ח (ס"ב).
<h3> סימן ו</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>יברך.</b> ברכות (דף ס' ע"ב) ב"ק (דף י"ז).
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>שבריאת.</b> כ"כ הטור, ופי' ב"י שר"ל כפשוטו על חכמה של יצירת האדם בכלל ועי' מ"ש באר"י (סק"א).
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>וי"מ.</b> כן פרש"י שם והוא במד' בראשית רבה על פסוק כי גדול אתה ועושה נפלאות.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>וי"מ.</b> כן פי' תוס' והוא מהתנחומא. ובסנהדרין (דף מ"ד) למה נברא אדם בע"ש כדי שיכנס לסעודה מיד, ר"ל יען שעיקר הבריאה היה בשביל האדם לזה נברא אחרון בשכבר הוכנו כל פרטי הבריא' אשר קדמו רק בעבור צורך האדם, כענין התכלית שהוא ראשון במחשבה ואחרון במעשה ויען שלא יקרא פועל בחכמה רק הפונה אל תכלית כמ"ש המחקרים ממילא במה שנברא האדם אחרון שיכנס לסעודה מיד בהורות כי כל אשר ברא לעשו' לא נבר' אלא בשבילו נתגלה בו החכמה של כלל הבריאה, אשר הוא התכלית אליה. אמנם מאמר זה יעמוד בסוד קדושי' הידוע בסוד האכילה הבא להעלות הרוחנות המפוזרים בחלקי דצ"ח להשיבם למקורם וזה השולחן אשר לפני ה' כקרבן אשה על המזבח, וברא בו כח הדוחה הגו סיגים מכסף מברורי עולם התהו, וידוע דכולהי במחשבה אתברירי שהוא כח החכמה העליונה, חכמה מוחא איהו מחשבה מלגאו וע"ז שפיר קא מברך אשר יצר את האדם בחכמה.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>חלולים.</b> כן בגי' שלפנינו בגמרא שם (ובדף כ"ד ע"ב) ורי"ף ורא"ש בשני המקומות הנז' והטור נתן רמז חלולי' חלולים גי' רמ"ח נגד רמ"ח איברים שבאדם והב"י פי' דעתו דאין לגרוס חללים משום דאין שייך בריאה על ההעדר, ומה שהק' הב"ח דהא כתיב בורא חשך עי' ברד"ק (ישעי' מ"ד) תראה דלא ק"מ ועי' בס' בני חייא מ"ש בשם מהו' זרחיה זוטא, ומ"ש מהר"ם דלוזנא במעריך, ור' יעב"ץ בס' לוח ארש (דף ו' ע"ב) ואבודרה"ם כתב שא"ל חלולים רק חלים ע"מ מלים והוא שם דבר ונבלעה הלמ"ד השנייה בדגשת הלמ"ד הראשונה, (ט"ס דלעולם הדגש משלים אות החסר שלפניו, וצ"ל דנבלעה למ"ד הראשונה בדגשות השנייה) ואיני מבין דבריו כלל וכי יבואו כל משקלי הכפולים ע"מ מלים או פתים ספים, הלא מצאנו ג"כ הרים גלים גנים פ' הפעל בפת"ח גם מ"ש שם שחלולים, הוא שם הפעל, מה יעשה בשדוד ברבים שדודים ר"ל אנשים שדידים וכן כאן איברים חלולים ויבא ג"כ במשקל השלמים אהוב אהובים וכן חלול חלולים, ואכ"מ להאריך יותר.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>פי'.</b> בא לישב הכפל נקבים נקבים וע"ז בא לומר איברים משונים שיש נקבים בכל אחד.
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>שאם יסתם.</b> כן גי' הרמב"ם והש"ע ולגי' זו מפרש תחלה מאי דפתח בי' ולהגורסים יפתח קודם ליסתם לפי' זה יפרש תחלה מאי דסליק מיניה.
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>כלומר.</b> כ"פ הטור לישב קושית מהר"ם מרוטנבורג על הגר' אפילו שעה אחת דהא סותם פיו הרבה שעות וחיו יחיו.
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>שכשהוא.</b> נדה (דף ל').
<h5> ס"ק י</h5>
<b>אפי'.</b> כן גי' רי"ף ורמב"ם וטור אבל בגמ' שלנו ליתי' וכן בכלבו ואבודרהם בשם מהר"ם מרוטונבורג שאין לגרוס אפי' שעה א'.
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>ולפי.</b> כ"כ המדקדקים דאחד מורה על אחד פרטי כמו אחד ההרים שדרשו שהר המוריה היה וכן אחד העם וכיוצא [אך זה דוק' במספר מחובר אל המתואר לא במספ' מופשט מן המתואר] [אמנם לפמ"ש בחבורי התורה והמצוה באילת השחר (כלל ס"ט) יש הבדל בין אחד בפת"ח שבא אחרי' ה' הידוע שרק אז מציין הנודע והמיוחד אבל אם אחרי' מ' הוא שם הכללות ומורה כ"א שיהיה וא"כ עולה הפך מדברי המדקדקים עיי"ש והבן].
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>וי"ג.</b> כ"ג רש"י ורי"ף ורא"ש ועי' (סק"ז).
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>וכן.</b> עי' (סק"י):
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>ועוד.</b> כן פי' הב"י דלפי' הראשון שאם יסתם אין שייך לעשיית צרכיו, וגם לפי' הראשון אין דומה שאם יסתם דלא קאי רק על א' מהם לשאם יפתח דקאי ע"כ אחלולי' אבל לפי' זה ניחא ומאד נכונים בזה דברי המעדני יו"ט (פ"ט דברכות) שכתב דהאי שעה א' אין פירושו שעה זמנית משעות ההשואה רק כמו בכל עת ובכל שעה שבנוסח בהמ"ז ונוסח ברכת שים שלום דהיינו עת ידוע.
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>ואפשר.</b> ב"י, דלפי' א' עדיין אינו מענין עשיית צרכיו ממש.
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>רופא חולי.</b> כן גרס הרא"ש אבל בגמרא וברי"ף ליתא [וכן ברי"ו (נ"ג ח"א) ואגודה ורמב"ם ובה"ג ליתא וכתב ב"ח ושל"ה ומט"מ וב"ח בשם רש"ל ורמ"פ שא"ל חולי כל בשר וכתב המג"א דכן משמע באגודה וכ"מ בגמרא אמר שמואל שוינהו אבא לכ"ע קצירי, אך במעיו"ט כתב שיש לחלק בין רופא חולים ובין חולי כל בשר, וגם הט"ז החזיק בגי' זו.
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>מפני.</b> התוס' שם ע"פ המד' הנ"ל (סק"ג):
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>להמתין.</b> כלבו בשם הר"מ וב"י כתב בשם מהרי"א שהק' הא מפסיק בין נטילה להברכה וכ' שנדחה עם שאר ברכות השחר ועי' מ"ש מהר"י מולין, וכתב עוד הב"י דלטעם הרשב"א לעיל (ס"ד סע"ט) ניחא דהוה כברכת הודאה ועיי"ש באר"י (סק"ב).
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>ובני.</b> אגור וכ"כ בד"מ שהוא בעצמו נהג ג"כ כבני ספרד [וכ"כ הרדב"ז (ח"א סי' רכ"ב) והש"צ בשם הרב] והטור כ' דהברירה ביד כל אדם [וכ"כ הב"ח ומטה יהודה (פ' מ"ו) ורש"ל בתשובה (סי' נ' וסי' ס"ב) שהוא ברך ענט"י בביהכנ"ס].
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>ועכ"פ.</b> כלבו ובד"מ רצ' לתת סמ' לבר' ב"פ ע"פ דברי האבודרהם לעיל (ס"ד סעי' א') לפמ"ש בו הד"מ שם ולמ"ש שם אא"ל כן ובל"ז כתב' שם במ"ל (ס"ק כ') דאין לברך על נטילה משום ר"ר ועי' בתשובת רמ"א (סי' קל"ב).
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>ומי שלומד.</b> מהרי"ל הביאו הד"מ ועי' בספר עמק ברכה האריך מאד בזה, להוכיח דאין להפסיק רק בהליכה לבהכ"נ שהוא צורך הברכה, אבל לא בשיחה ושאר מילי, ולסברת הב"י בשם הרשב"א הנ"ל (ס"ק י"ח) היה אפשר לצדד שמותר, אך להרא"ש ולדידן שתופסי' ב' הטעמים כנ"ל באר"י (ס"ד סק"א) אין להפסיק, ובשו"ת פאר הדור להרמב"ם (סי ק"ד) כתב ש"ץ המברך ענט"י על סדר הברכות הוה ברכה לבטלה כיון שכבר נטל ידיו וכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. 
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>וי"א.</b> עמק ברכ' ועי' באר"י (סק"ג).
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>ואפי' הש"ץ.</b> בעמק ברכ' ובט"ז (סק"ה) למדו זכות על הש"ץ, שמדמים לה לתפלת י"ח לקמן (ס' קכ"ד) בשם תשובת הרמב"ם והמג"א (סק"ו) חולק ע"ז עיי"ש וכן בשו"ת יד אליה (ס"ס למד) דבתפלת י"ח שאני דהש"ץ הוא במקום הכהן המקריב עיי"ש וגם ע"פ כוונת האר"י חזרת הש"ץ התפלה הוא ענין אחר וגבוה בכוונתו מתפלת לחש, לכן העיקר שלא יברך שנית וכ"כ ע"ת וי"א, ועי' בשו"ת ח"צ (ס' כ"ב).
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>ברכת הודאה.</b> כ"כ התוס' ברכות (דף י"ד ומ"ו) ופסחים (ק"ד), ובמרדכי (שם) והטור מביא בשם הרא"ש מפני שהיא ברכה הסמוכה לחברתה וכ"כ בכלבו (ס"א וס"ב) [ובש"ג (פ' הרוא') בשם מורו הזקן וכן בשיבולי הלקט (ס"א) בשם הר' ישעי' ורב נטרונאי גאון ובשם מורו וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"א ס' רכ"ב) וכ"מ בסמ"ק (ה' ברכות) דאלהי נשמה סמוכה לברכת אשר יצר וכן בשו"ת הרשב"ש (סי' קמ"ה) (ובשבולי הלקט בשם י"מ שהוא סמוכה לברכת המפיל וכן בכה"ג בשם הראב"ד והרד"א הקשה עלי' שהרי צריך לקיים מצות עונה ועי' בכנה"ג)] ומזה הוציא דיש להסמיך אותה לברכת א"י אך זה נכון לדעת הרמ"א (ס"ד סע' א') ויכול לברך א"י גם בלא עשה צרכיו אמנם בתוס' ברכות (מ"ז) השיבו ע"ז דהא אם לא בא מן הנקבי' אינו מברך א"י (ועי' באר"י שם סק"ב) וכן הטור כ' [והש"ג פ' הרואה כתבו] ע"ז דמסדר הגמ' נראה שפתח באלהי נשמה, ועי' ב"ח תמה איך חלק הטור ארא"ש אביו ותו דהרא"ש גופי' בפסקיו כתב כלשון הגמ' תחלה א"נ ואח"כ א"י ותי' דבתשובה הוא רק מדת חסידות (ולפ"ז הי"א שכתב הטור הוא דעת הגאונים לא דעת הרא"ש ונסתלק כל מ"ש בס' כסא אליהו) וכ"כ הלבוש וכ"כ בפני', [וכן בה"ג ורי"ף ורמב"ם חשבו בסדר ברכת השחר לאלקי נשמה קודם א"י).
כה] <b>ומ"מ.</b> ב"ח ולבוש ומג"א (סק"ח).
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>יש נוהגים.</b> ב"י בשם האגור והרמ"ע מפאנו (ס' ק"ו) [וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ס' תנ"ח) לענין ברכת ספירת העומר], אבל מהר"ם מטראני (ח"א ס' קי"ז ק"פ), והרשד"ם חא"ח (ס"א) קראו תגר ע"ז ועי' בס' בנימין זאב (קע"ו קע"ז קע"ח) כנה"ג, [ועי' תשב"ץ (מ"ב סי' קפ"ו) ועי' תשובה מאהבה (ח"ב סי' רי"ב) שהעלה, שלדידן שנוהגים שלא לצאת בברכת הש"ץ לכ"ע מותר לעשות כן].
<h5> ס"ק כז</h5>
<b>וע"כ.</b> כנה"ג בשם משא מלך.
<h3> סימן ז</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>יברך א"י.</b> כ"כ סמ"ג והגהת מיימני [ואגודה ושבולי לקט] לדעת ר' יצחק, וסמ"ק (סימן קע"ט), לדעת ר"ת והכלבו בשם ר' פרץ והגמ"יי (פ"ז מה"ת) בשם מורו בתשובה שהוא מהר"ם בר ברוך (ועי ב"ח) וכן מבואר בתשובת הרא"ש ובתשובת הרשב"א דאף אם לא שפשף צריך לברך א"י, ואף בקטנים ושלא כדעת הר' מאיר שהביאו הפוסקים שלא היה מברך א"י בקטנים.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>ולא ענט"י.</b> כן דעת הרשב"א בתשובה [סי ק"ץ וסי' תשנ"ד)] בשם הר' יונה שאין לברך אפי' שרוצה להתפלל מיד והב"י הסכים לדעתו [וכן הסכים הרדב"ז ח"ד דף רצ"ג) עי' באר"י וכן הביא הא"ח בשם ר"ת ורשב"א והסכים כן], אמנם ראינו שהכלבו כתב בשם א' מן הגאונים דבלומד או מתפלל מיד צריך לברך על נטילת ידים בין לגדולים בין לקטנים וכ"כ במרדכי פ' אילו דברים וסמ"ק סי' קע"ט בשם רבותיו (ומ"ש בסמ"ק וצ"ע בסמ"ג שאין מברכין לברכת א"י שהוא דבר של קדושה המעיין במרדכי וב"י יראה דלק"מ) וגם הרא"ש נהי שסובר בפסקיו ובתשובותיו (כלל ד') שאם לומד אח"כ א"צ לברך מ"מ ס"ל דבמתפלל אח"כ צריך לברך ענט"י וכן מבואר דעת הרמב"ם (פ"ו מה' ברכות ה"ב) והשתא קשה על הב"י איך שבק כל הני רבוותא ופסק כהרשב"א דיחיד הוא נגד כל הפוסקים הנז' אמנם אחר העיון כל קוטב פסק הב"י סובב הולך עפ"י דברי מהרי"א שהביא הב"י בשמו שכתב דלדעת ר"ת א"צ לברך על נט"י רק לתפלת שחרית וא"כ השתא לעומת הפוסקים המובאים למעלה מצאנו שהסמ"ג וסמ"ק והג"מיי וכלבו ותוס' ישנים יומא (דף ע"ז) כולם הביאו דברי ר"ת לראש פנה ואבן בוחן ואחר שנא' כמהרי"א דלדעת ר"ת א"צ לברך ממילא כל הני רבוותא ס"ל כדעת הרשב"א ושפיר פסק הב"י כוותייהו אמנם כשתעיין בדברי הפוסקים המביאים דעת ר"ת הן לא כתבו בשמו רק שלקטנים א"צ לברך על נט"י אפי' בשפשוף אבל מנין לנו ללמוד מזה לענין גדולים שלא זכרוהו כלל אך הב"י לשטתו שכתב על דברי הטור שכ' י"א שלקטנים מברך א"י לבד ולגדולים ענט"י וא"י וי"א בין לגדולים בין לקטנים ענט"י וא"י ופי' ב"י בשם מהרי"א דגם לדעה א' דוקא בלא שפשף אינו מברך ענט"י אבל בשפשף מברך גם בקטנים והב"ח פי' דבריו דא"ל דלדעה זו אף בשפשוף א"מ מידי דהוה אהיו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה א"כ גם לגדולים אין לברך ודעת הב"י דאין שום סברה כלל במציאות לחלק בין גדולים לקטנים [וכ"כ הרשב"א בתשו' (ס' תקצ"ה) שאין לחלק בזה] ולפי דעתו ממילא דברי מהרי"א מוכרחים דאחר שהר"ת ס"ל דאין לברך בקטנים אף בשפשוף ה"ה בגדולים אמנם ראיתי בדרישה שדא נרגא בפי' זה של הב"י ומפרש דלדעה הראשונה אף בשפשף א"צ לברך מידי דהוי אהיו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה ואף על פי כן לגדולים מברך כיון שיצא מגופו דבר טמא וגרוע אפי' מקטנים ושפשוף והראיה דהא בגדולים אתה מזקיקו ליטול ידיו אפי' שהם נקיות ולא נגע בשום דבר משא"כ בקטנים דצריך דוקא שפשוף עכ"ד, וכן כתב האגור בשם ר' אלחנן לחלק דלגדולים מברך וממילא אחר שר"ת מיירי רק בקטנים למה נאמר דס"ל כן גם בגדולים וכן בהגהות ר' ליב חנליש הסכים לדברי הדרישה בזה וא"כ נהי שיש ישוב לדברי הב"י בקטנים שא"צ לברך אפי' בשפשוף מ"מ בגדולים ועומד להתפלל מיד הרי דעת הרמב"ם והרא"ש והמרדכי וסמ"ק בשם רבותיו וכלבו בשם א' מן הגאונים והר' אלחנן ואביו של האגור כולם מסכימים עכ"פ לכל היותר שיברך כשעומד להתפלל מיד, [וכן הביא בתשובת הרשב"א (סי' א' קכ"ד) בשם ר' מאיר בתשובה וכן בשו"ת רשב"א (סי' קץ וסי' תקצ"ה) בשם ר' אשר] וכ"נ דעת הרא"ה בבדק הבית (שער ו) וכן הביא בתשובת המיוחסות ~לרמב"ם~{ארצות החיים זולצבאך: לרמב"ן} (ס' קצ"ג) בשם הראב"ד דאף משום ברכת א"י צל"ב על נט"י וכ"נ דעת הטור (בס' תע"ג) [וכן באגודה ברכות (סי' ר"ט) שעל גדולים יברך ענט"י וא"י ועל קטנים א"י לבד אם לא כשרוצה ללמוד מיד ובש"ג (פ' הרואה) דכל שרוצה לטהר ידו יברך ענט"י וכן בס' עמק הברכה פסק כהרא"ש דבתפלת מנחה יברך ענט"י וכן בשבולי לקט בשם רב נטרונאי ור"י בר"י, וכ"כ בשו"ת מהר"ם ב"ב (ס' מ"א)] הרי עשרה עשרה גדולי הגאונים בשכל הקדש מסכימים לברך והרשב"א יחיד לגבייהו, אבל יען שכבר תקע כן יתד נאמן בש"ע וכל האחרונים החזיקו כן ונתפשט ~המהנג~{ארצות החיים זולצבאך: המנהג} חלילה לי מדבר דבר ומי אנכי להכריע אבל זאת נראה דאם נלוה אל זה עוד ספק כגון שאוכל דבר שטבולו במשקה תיכף יברך ענט"י דאף שכבר צדדתי במק"א דל"א ס"ס בברכות מ"מ בכה"ג דבל"ז רוב הפוסקים ס"ל דיברך יש לסמוך בדאיכא עוד סברה בזה.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>הטיל.</b> בס' ה"ב הק' הא מבואר בב"י דאף בגדולים א"מ ענט"י וכ"ש בקטנים ושפשף דא"מ רק א"י ומאי משמעינו בלא שפשף הא אפי' בשפשוף א"מ נט"י ותי' דבא לאשמועי' בלא שפשף אעפ"כ א"י מברך עכ"ד ולא הבין פשט הפשוט שקמ"ל דבלא שפשף א"צ נט"י כלל רק משום נקיות אבל בשפשוף צריך נט"י אע"ג שא"מ מ"מ נטילה צריך ופשוט כ' ס"ח (ס' תתס"ו) כשלוקח קינוח בידו לקנח עצמו אע"פ שלא עשה לא גדולים ולא לקטנים צריך נט"י א"ר.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>ואין.</b> ב"ח ונ"ץ וע"ת ושל"ה ומג"א אבל בלבוש כתב כש"ע וכ"פ ט"ז וא"ר ויש להקל בספק ברכות [וכן העלה בשו"ת קול אליהו (ח"ב ס"א)]
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>ומי.</b> רש"ל בתשובה (ס' נ"ז) ועי' בא"ר הטעם משום דברכת א"י תדיר יש להקדימה לא משום הפסק בין נטילה לא"י דאין א"י תלוי בנטילה כלל [והמג"א הביאו (בס' קס"ה ס"ג) ועי' מטה משה (ס' שס"ה) משום דיכול להיות כמה ימים בלא ברכת בנ"ר כגון שאוכל ושותה תוך הסעודה ובזה ל"ק מה שהקש' בס' הלכה ברורה והשות' סם המשלשל דעת הלק"ט (ח"א ס' פ"ו דלא יברך אלא פעם אחד והיד אהרן חולק עליו שיברך בכל פעם וכ' ברכ"י דכן המנהג ועי' בשו"ת קול אליהו (ח"ב ס"א) האריך בזה] ועי' לקמן (ס' קס"ה וס' קע"ג) עוד מדינים השייכים לכאן.
<h3> סימן ח</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>יתעטף.</b> פי' הברכה והעטיפה שתיהם צריכים להיות בעמיד' ודבר זה כתוב בסמ"ק ובכלבו ובאבודרהם ובא"ח דגמר לכם לכם מספירת העומר ושם כתב בקמה פי' בקומה וכ"כ הרוקח (בסי' שי"ט) בש' קונטרי' צרפתי והרשב"ץ חדושי ר"ה (דף כ"ח) כ"כ בשם סמ"ק וכתב עליו ואיני יודע מנין לו גז"ש זו וכן בספר יראים (ס"ס קי"ד) כתב ע"ז דרשה זו שמעתי ולא ידעתי מקומה ובספר ברכ"י כתב שמצא כן בפסיקתא זוטרתא (פ' אמור) וכתב ומינה ילפינין על כל מצוה שנאמר בה לכם כגון מילה וציצית עיי"ש וראיתי עוד שם (פ' שלח) כ"כ גבי ציצית וכן עוד שם (פ' לך) והוסיף לולב וכן בס' תניא (ס' פ"ה) ובשבולי הלקט (ס' קי"ח) כתב בלקח טוב מפרש דילפינין מעומר כי הפסיקתא זוטרתא שחברה ר' טובי' בר' אליעזר נקראת בפי הקדמונים בשם לקח טוב.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>יצא.</b> כ"כ בא"ז בשם מעיו"ט דלא דמי לקריעה ביור"ד (ס' ש"מ) דצריך לחזור ולקרוע כ"כ מהר"ש בדרישה ובא"ר תמה עליו דמה קריעה דמדרבנן אינו יוצא כ"ש ציצית דאורייתא ועוד דא"כ גם בספירה לולב שופר ומילה נמי יוצא, בתמיהה עכ"ד. ותימה על תמיהתו דהא גם בעומר גופיה שבו עיקר הלימוד מבואר ברמב"ם (פ"ז מה' תו"מ) דאם ספר מיושב יצא וכ"כ ברוקח (דיני ספירת העומר) וכ"כ ברוקח (סי ר"ן) לענין תקיעה דיצא והא"ר סותר א"ע למ"ש הוא בעצמו (ס' תקפ"ה) והראיה שהביא מהאבודרהם אין ראי' כמו שאבאר (בסק"ו).
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>ושש מצות.</b> בכלבו (ס' כ"ב) אין מביא רק עומר ציצית לולב מילה וכ"כ בהגהת סמ"ק (ס' קמ"ה) בשם הרמב"ם (ביד החזקה של הרמב"ם לא נמצא זה וצ"ל שמצא כתוב כן בתשובות הרמב"ם) וממה שלא חשב בשם הרמב"ם לבנה ותקיעה צ"ל דגז"ש זו לא היה מקובל אצלו בכ"מ שכתוב לכם והראיה דהא (בפ"י מה"ב) כ' הרמב"ם דצריך לברך בר' הלבנה מעומד משום דכל המברך על החדש בזמנו לקדשו כאלו מקבל פני שכינ' הרי דמטעם לכם א"צ עמידה ובהגהות סמ"ק (סי' צ"ג) חשב גם תקיעה ונתן הסימן עצ"ת הוא תקום אך באבודרהם חושב שש מצות וכמ"ש בפנים.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>לבנה.</b> בברכ"י הק' ממ"ש (בסוף פ' הי' בודקין) אמר אביי הלכך נאמרינהו מעומד הרי דרק משום הקבלת פני שכינה צריך עמידה ולק"מ דשם א"ר אסי כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקבל פני שכינה כתיב הכא החדש הזה לכם וכתיב התם זה אלי ואנוהו אמר אביי הלכך צ"ל מעומד ממילא אם לא ילפינין ברכת הלבנה מהחדש הזה לכם לא מוכח דמעומד וצריך עמידה משום דכתיב לכם וקרוב לזה במח"ב.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>והטעם.</b> בב"ח הקשה כיון דבירושלמי קאמר דכל הברכות בעמידה א"כ ל"ל גז"ש דלכם ותי' דהסמ"ק לא ס"ל כהירו' כיון דלא נז' בבבלי ודבריו צ"ע דהא דרש זה דאל תקרא בקמה אלא בקומה ג"כ לא נזכ' בבבלי והרא"ש סוף פסחים והכ"מ (פ"ז מהלכת תו"מ הלכה כ"ו) הביאו בשם הרי"ץ בן גאות וכתב דכן קבלה ביד הגאונים ואף למ"ש (בסק"א) שנמצא דרש זה בפסיקתא זוטרתא הלא מחבר פסיקתא זו היה ר' טובי' שהיה קרוב לזמן הגאונים ואם הניח דברי הירו' בשביל שלא נז' בגמ' כ"ש שהי' לו להניח דרש זה והלבוש כתב דהירושלמי יליף כל המצות מגז"ש זו ודוחק ובארחות חיים כתב בהדיא דהירושלמי פליג וצ"ל דס"ל להסמ"ק דבשלמא הירושלמי שהיה קודם הבבלי א"א דהבבלי כוותי' ס"ל היה לו להביאו אבל הגאונים שהיו אחר התלמוד הלכה כוותיהו וראיתי בשו"ת מהר"ם בר ברוך (ס' תק"ד) כתב יש לעמוד בשעת המילה דכתיב ויעמוד העם בברית צ"ל דקאי לכל העם דאם להמוהל בעצמו תיפוק לי' מלכם.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>ולמצוה.</b> בכלבו שם אחר שכתב הירושלמי הנ"ל כתב ברכות שראוים לברכם בעמידה הם עומר ציצית וכולי ובשיו"ב בשם שו"ת הגאונים כ"י תשובה למר רב שמואל כהן צדק גאון ז"ל אסמכתא לכל הברכות מעומד דכתיב ויעמוד ויברך לכל קהל ישראל וספירת העומר מעומד דכתיב לכם וכן בס' הפרדס לר' אשר בן חיים תלמיד תלמידו של הריטב"א (ריש שער ט') וכן באבודרהם אחר שהביא גז"ש של הגאונים סיים ויש מצות אחרות שמברכין עליהם מעומד למצוה מן המובחר כגון סוכה ומגילה ולכן הנראה מכל אלה דבאמת הא כל הברכות הא הם רק מדרבנן ואין שייך לילף להו בגז"ש וע"כ שהגז"ש הוא רק לגוף שש מצות אילו צריכים עמידה ומזה הוציא הירושלמי דגם הברכות יברך בעמידה שדין הברכה כדין המצוה גופי' וממילא היכא שגוף המצוה א"צ עמידה כגון סוכה שמצותה בישיבה פשיטא שגם הברכה א"צ עמידה מ"מ מצאו סמך מויברך דוד דמצד מדת חסידות ומצוה מן המובחר יש לעמוד בכולם אבל לא מצד הדין ולזה כלל בירושלמי לכל הברכות בעמידה מצד מצוה מן המובחר והמעיין בכלבו ובאבודרהם יראה שכן עיקר [ועי' בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' ק"ב) ובשו"ת הלק"ט ח"ב (ס' רט"ו)] ועמ"ש באר"י (סק"א). 
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>אבל.</b> כ"כ הפוסקי'.
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>וצריך.</b> כ"ה בארך באר"י (סק"ב) [וכ"פ בשו"ת שאגת ארי' (סי' ל"ב) ולא כשו"ת ב"י (ס' פ"ח) שיברך אחר שישים הטלית על ראשו ועי' ביד אהרן ובני חייא חלקו עליו ועי' בש"צ (דכ"ט) וכן בע"ד בשם תפלה לדוד (ה' ע"ב)] וכ"כ בא"ר בשם הכנה"ג וכ"נ ממ"ש הט"ז (סי' תרמ"ג ס' א') וכ"נ מלשון הש"ע ועי' באר"י לקמן (סי' י"ג) מ"ש עוד בזה.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>יש.</b> הנה לא"ז והמרדכי וא"ח דס"ל דאין יוצאים ידי חובתם בט"ק דבעי עיטוף דוקא ה"ה דבעי עטיפת ישמעאלים ~דמ"ש~{ארצות החיים זולצבאך: למ"ש} הב"י בתי' א' דהטור ס"ל כרב אבל תי' זה צ"ע דהא בטור יור"ד (סי' שפ"ו) פסק כשמואל ומדברי הגמ' מ"ק (דף כ"ד) שמואל לטעמו וכולי וכ"ע לא נהיגו בעטיפה זו וכולי משמע כתירוץ ב' של הב"י ממילא ~לדידהו בעי~{ארצות החיים זולצבאך: דגם לדידהו לא בעי} עטיפת ישמעאלים ועי' מ"ש באר"י (ס"ק ג').
<h5> ס"ק י</h5>
<b>ולהלכה.</b> נ"י (דף פ"ו) ומהרי"א ומהריק (שורש קמ"ט) ות"ה בשם מהר"ם וכ"נ מבואר במרדכי (פרק חבית) וכל הפוסקים המובאים לקמן (ס' י"ג). אשר דברו אם יוצאים בט"ק לר"ה שיוצא ידי חובתו ועי' במ"ל (שם ובס' ט"ז) ועי' בב"י (ס' כ"ה) ועי' בתוס' עירכין (דף ב' ע"ב) וכ"מ בהג"א (פ"ג דסוכה) וכ"ד כה"פ.
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>סדר.</b> לשון העיטור ועי' בשו"ת הרדב"ז (ח"א ס' קנ"ז) חולק על העיטור ואין לנו אלא דברי הטוש"ע.
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>ומ"מ.</b> כ"כ בכתבי האר"י ז"ל ולמ"ש (סק"ט) יש לזה סמך מצד הדין דהא מברכין להתעטף וצריך לצאת דעת הפוסקים דבעי עיטוף דוקא כעטיפת ישמעאלים והגם שאינו מתעטף כך רק כדי הלוך ד"א כבר כתב התה"ד דאין קפידא רק על תחלת המצוה לא על שיהוי המצוה והביא ראי' לדבר.
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>מצד.</b> כ"ה לפי' הב"י בדברי הטור ועמ"ש באר"י (סק"ד).
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>וגם.</b> כן פי' הט"ז את דברי הטור ועי' בפרישה פי' בשא"ל כיסוי בראשו וקמ"ל דאפי' לעמוד על עמדו אסור משום הברכה כמ"ש לקמן (סי נ"א) ויכסה ראשו ויתפלל וכן לקמן (סימן קפ"ג).
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>והאר"י ז"ל.</b> מג"א (סק"ב) משמו.
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>ואותם.</b> מג"א (סק"ב) בשם תשובת משאת בנימין והוציא כן משבת (דף קמ"ז) היוצא בטלית המקופלת לו על צוארו חייב חטאת מפני שאינו דרך מלבוש.
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>וכן.</b> כ"כ בל"ח (ס' ק"ע) וכתב הטעם משום דעיקר העיטוף לפי מנהג בני אדם הוא כסוי הגוף ולפ"ד משמע דהיוצא בענין זה בטלית מצויצת כהלכתא בשבת חייב חטאת ואע"ג דבש"ע (ס' ש"א סעיף ל') משמע דהיוצא בענין זה לר"ה מותר היכא דנהיגי לצאת כן וכ"מ מתשובת הרשב"א זה דוקא בלא ציצית אבל אם הוא מצויץ כיון שאין יוצא בה ידי מצות ציצית הוה הציצית כמשוי אך מסתימת הפוסקים שם לא משמע כן ויש לחלק בין זה למצנפת דשאני מצנפת שעיקרה לכסות הראש נעשה ואפי' אם מכסה בה גופו פטורה משא"כ בשעיקרו עשוי לכסות הגוף אפי' שאין מכסה רק ראשו יוצא בזה אך כיון שהל"ח החמיר בדבר והמג"א פסק כוותי' כתבתי בפנים דנכון לזהר.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>טליתות.</b> עי' לעיל (סק"ט).
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>ואח"כ.</b> מהרי"א ות"ה עי' לעיל (סקי"ב) ואין להקשות א"כ יברך להתעטף י"ל בשלמא ט"ג עיקרו לעטיפת הראש נעשה ואין חסר רק עטיפת ישמעאלים לזה מועיל העטיפה של שעת הברכה אבל ט"ק עקרו לכסות הגוף ומה מועיל מה שמכסה הראש דרך עראי ועי' לקמן (ס' י' סעיף י') דמצנפת פטורה אפי' שמכסה גם הגוף כיון דעיקרו לכסות הראש נעשה וה"ה כאן.
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>ודוקא.</b> כ"כ המג"א.
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>מחזיר.</b> עיטור ורוקח והגמ"יי בשם הירושלמי הביאם ב"י וכ"ה בפסיקתא הובאה בילקוט תהלים (ס' תשכ"ג) וכ"ה במד' אבכיר בפסוק כל עצמותי תאמרנה ומאחורי השלכתי ד' כנפות של הטלית וראיתי בשו"ת הרדב"ז (ס' תקע"א) הביא המד' שגבריאל היה מכריז למי ים סוף שלא ישטפו את ישראל חזר ואמר למים שלאחריהם הזהרו שעתידים להתעטף לאחריהם וכתב ע"ז לפי' המד' הזה צריך להשליך כל הד"כ מאחוריו ונ"ל דא"צ דמ"ש שעתידים להשליך בשעת עטיפה קאמר עכ"ד וצ"ע דהא במד' אית' שאמר כן גם למים שלפניה'.
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>מצד שמאל.</b> כ"כ האריז"ל וכ"ה בשו"ת הרדב"ז שם בשם ר' סעדי' גאון בפי' התורה שחבר בל' ערב [ועי' בהק"ט ח"ב ס' ס"ג] ובמג"א כ' יש נוהגים לשום צד ימין על כתף שמאל וצד שמאל על כתף ימין כדי שיהיו מסובבים במצות.
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>וילבש.</b> כתבי האר"י ז"ל.
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>ונהגו.</b> של"ה (דף קי"ב) ל"ח (דף י"ב).
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>ולא.</b> לבוש (סי' י') ובמדינות פולין נהגו לעשות עטרה מכסף אבל עושין גם באמצע הטלית ועי' בכ"ג ועי' בא"ר (ס' י' סק"יד).
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>מברך.</b> ברכות (דף ס' ע"ב) ובתוס' וירושלמי פ' בתרא דברכות.
<h5> ס"ק כז</h5>
<b>בפתח.</b> כ"כ הב"ח (בסוף סי' כ"ד) וכ"כ באור חדש בשם ר' שבתי סופר דהא כל הברכות נתקנו בלשון ידוע כמו על המילה נותן התורה והלבוש האריך בזה וכ' דהמברך בפתח תחת הב' טועה הוא בין מצד הדקדוק בין מצד הדין מצד הדקדוק ידוע שאין קפידא בדבר אם לקרוא בשוא או בפתח כי מצאנו גם בסוף פסוק ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן בשוא וגם מצד הדין הוא טעות דפתח מורה על הידוע ומבורר ועכשיו אין לנו תכלת עכ"ד ולפ"ד הנה מצד הדקדוק ידוע שלא כדברי הרב אלא מוסכם אצל כל המדקדקים שכל הפסק מאמר משתנה משוא לפתח כי השוא מורה על הסמיכו' והפתח על הנפרד ואם מצא בזקן שגבי נתק שניתק מן הכלל בודאי יש בו טעם ודרש ולדעתי כיון בזה מ"ש בתו"כ שם וז"ל אין לי אלא בזמן שיש לו בראש ובזקן יש לו בראש אבל לא בזקן, בזקן אבל לא בראש, לא בזקן ולא בראש, מניין ת"ל ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן מ"מ עכ"ל והוא פלאי דאם אין לו לא בראש ולא בזקן אינו נתק כלל שאין נתק אלא במקומות אילו ולפ"ד כיון בזה למ"ש בתוספתא הביאה הר"ש (פ"י דנגעים משנה ט') וז"ל מן הפרק של לחי ולמטה זה הזקן וכולי אלו הם סימני הראש והזקן לטמא בנגעים ובנתקים וכולי אבל על הזקן אינו חייב אלא משום שבולת זקן בלבד ע"כ ממילא עיקר הזקן שאסור להשחיתה הוא רק השבולת אבל יתר השטח מן הפרק ולמטה לא מקרי זקן לענין השחתה ואעפי"כ נטמא בנתק וע"ז קורא אותו בתו"כ לא בראש ולא בזקן דהא אינו זקן בעצם דהא אינו חייב בו משום בל תשחית ויליף לה ממ"ש בזקן בשוא ומן הדין היה צריך להיות בפתח בהפסק מאמר ומרבה זקן כל דהו ומ"ש בציצית מורה על הידוע ומבורר ועכשיו אין לנו תכלת י"ל דגם עכשיו הכוונה על ציצים כשרים הטוים לשמן ע"י ישראל וכדומה ושוב ראיתי גם בשערי תפלה כ' ג"כ כן, וכן בספר מצת שמורים (דף כ"ב) והר' צמח כ' בשם האר"י דאף שעכשיו אין לנו תכלת צריך לכוין כאילו יש בם תכלת ומ"ש במח"ב בשם מהר"ם זכות בתשובותיו כ"י שא"ל כי אם בשוא דאף שאנו מכוונים בסוד התכלת שהוא חכמה דאמא כיון שאין אנו משיגים אותו איך נבטא בשפתנו דבר שאינו: לפענ"ד למ"ש התוס' וכה"פ שבזה"ז צריך לתת ארבע חוטין שנים במקום לבן ושנים במקום תכלת ויותר לדעת העיטור שאביא (ס' ט') דשנים שבמקום תכלת צריכים להיות דוקא מצמר שלא יחסרו הציצית אלא צבע חלזון ממילא גם עפ"י הפשט צריך לכוין כאילו יש בם תכלת וגם מ"ש מהר"ם דלוזנא דבפתח מורה שמתעטף בהציצית עצמם הוא דבר שא"ל שחר כלל היוצא מזה דאע"ג דדעת הלבוש וכנה"ג ע"ת א"ר מהר"ם דלוזנא רמ"ז ומח"ב לאמר בשוא הלא חבל נביאים לעומתם הב"ח והמהרי"ץ אור חדש ורש"ס ור' זלמן הענא ורב צמח ומצת שמורים והרב"ד חא"ח ס"ד ובס' תפלה לדוד כ' שכן מנהג אנשי ירושלים ומנהגו ובצירוף הראיות אשר הבאתי נלפענ"ד העיקר לברך בפתח.
<h5> ס"ק כח</h5>
<b>אם.</b> ב"י (ס' כ"ב) א"ח ואבודרהם [ועי' לקמן (ס' י') במ"ל (ס"ק מ"ד)].
<h5> ס"ק כט</h5>
<b>וכן.</b> עי' באר"י (סק"ה) כתבתי לישב דברי הש"ע אבל ראיתי בתב"ש (ס' י"ט סק"ח) שהביא בשם המבי"ט (סי' קי"ז וק"פ) שהאריך שאחד יברך לכולם וכן מסקנת התב"ש [וכ"מ בשו"ת מהר"ם ב"ב (ס"ז) אם י' בני אדם שחטו י' בהמות יברך א' לכולם מבואר דלא כמ"ש בא"י לחלק בזה] וכן עיקר.
<h5> ס"ק ל</h5>
<b>ובדיעבד.</b> כ"כ הש"ע לקמן (ס' רי"ג סע"ג).
<h5> ס"ק לא</h5>
<b>אבל.</b> במג"א הקשה, דבתה"ד (סי' ק"י) כתב דהמלביש תפילין לחברו מסתמא לא יברך אלא הלובש, ובהג"א (סוף פ"ג דר"ה) כ' דהמתעטף בציצית יכול חברו לברך לו ומה שתי' דמיירי שהמתעטף אינו בקי בברכה כבר השיגו הא"ר אך המעיין בלשונות הפוסקים יראה דהעיקר בזה דבאמת לכתחלה צריך העושה המצוה לברך בעצמו כמ"ש התה"ד וזה דוקא לענין עיקר המצו' לכתחל' אבל מדינא יכול חברו להוציאו ואם ברך לו וענה אחריו אמן יצא דהא כללא הוא דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא ולא חלק בין בקי לשאינו בקי וכ"נ מדברי הרמב"ם בה' ברכו' וכוונת הג"א היא שיכול לברך לו מדינא.
<h5> ס"ק לב</h5>
<b>אבל.</b> כ"כ בסי (ריט) וכ' התב"ש (סי' א' סק"א) דבור יוצא אפי' בלא ענית אמן ומה"ט לא כ' (בס' רע"ג ותפ"ד) שצריך לענות וכ"מ ביש"ש (פ"א דחולין ס"ד) ובדרישה ביור"ד (ס"א) וכל האחרונים דאלם יוצא בברכת המצות אפי' בלא ענית אמן.
<h4> סעיף ו</h4>
<h5> ס"ק לג</h5>
<b>להתעטף.</b> אגור בשם מהר"י מולין וכ"ד מהר"י אבוהב וכ"מ מדברי הטור [עי' בתשב"ץ (ס' מ"ב) ובשו"ת מהר"ל (סי' י') ובס' בני חייא].
<h5> ס"ק לד</h5>
<b>וי"א.</b> עי' מ"ש באר"י (סק"ו).
<h4> סעיף ז</h4>
<h5> ס"ק לה</h5>
<b>התורה.</b> כ"כ הטור והוא מגמ' דהתכלת (דמ"ג).
<h5> ס"ק לו</h5>
<b>כל חוט.</b> כן פרש"י ולא כהעיטור שמביא ב"י שפי' להפריד תכלת לצד אחד ולבן לצד אחד וע"כ השמטתי מ"ש המג"א (בסק"י) דכיון דלהעיטור הוא רק זכר לתכלת אינו חובה בזה"ז כי כל הפוסקים כתבו כלשון רש"י [וכן באגודה פי' ופותלהו מתוכו דצריך לפרודא בציצותא דארמאה ועי' בתוס' (דף ל"ט ע"ב ד"ה ופותלהו)].
<h5> ס"ק לז</h5>
<b>ואין.</b> עי' גן המלך (ס' ס"ה) ועי' לקמן (ס' ש"ג סעיף כ"ו) ובכסא אליהו כתב שמותר ובשם מהר"י פראגי כ' לאסור ויש להחמיר.
<h4> סעיף ח</h4>
<h5> ס"ק לח</h5>
<b>שצונו.</b> כ' הב"ח שזה מן הדין בציצית תפילין וסוכה דבציצית כתיב למען תזכרו ובתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך ובסוכה למען ידעו דורותיכם וכ' מ"ז בשם מ"מ דה"ה בפדיון הבן דכתיב בי' טעם אבל בשאר מצות די אם כיון לצאת בלבד.
<h4> סעיף ט</h4>
<h5> ס"ק לט</h5>
<b>קודם שיברך.</b> כ"כ הרא"ש בפסקיו דהחרד על דבר ה' יש לו לבדוק הציצית קודם שיברך והב"י כתב שהוא סותר למ"ש הוא בעצמו בתשובה (כלל ב' ס"ט) שא"צ לבדוק הציצית והאחרונים טרחו לישב בדוחק ולפ"ד י"ל בזה דהא הרא"ש בתשובה שם באר הטעם דציצית אין נפסלים בקל דר"ת היה אומר אם נפסקו ג' חוטין שמא הג' הם מן הד' הנכפלים ולא נשתייר אלא חוט אחד שלם ופסול אבל אם נפסק חוט אחד או שנים כשר ואף אם נפסקו כולם ונשתייר בששה מהם כדי עניבה, והשנים נפסקו לגמרי כשר הלכך אין נפסלים בקל עכ"ד ומבוא' דעתו לדעת ר"ת דאף אם שנים נפסקו לגמרי וגם ששה הנותרים אין בהם רק כדי עניבה כשר ושפיר כתב דאין נפסלים בקל דאינו מצוי שיפסקו כולם אבל הרא"ש בפסקיו חזר בו וכתב לדעת ר"ת בנפסקו שתים פסול וכן לדידן בנפסקו לגמרי וכמ"ש הב"י (בס' י"ב) וממילא מצוי הוא שיפסלו לזה הצריך בפסקיו לבודקם כיון שמצוי שיפסלו ע"י פסיקת שני חוטין.
<h5> ס"ק מ</h5>
<b>יברך לבטלה.</b> עי' באר"י (סק"ז) הארכתי בזה והעלתי דרק לענין הברכה חיישינין דאין חזקה על להבא עיי"ש ולפ"ז דברי עולים להלכה כשטת הט"ז דא"צ לבדוק רק מחמת הברכה רק שלהט"ז הוא רק חומרא בעלמא ולדידי הוא מדינא ונ"מ שאין להקל בבדיקה זו בשעת הדחק דלא כהט"ז שמקיל בזה וכמ"ש בלב הארץ. 
<h5> ס"ק מא</h5>
<b>ואף.</b> להט"ז ולהמג"א לטעם אחד יש להקל ולמ"ש אני וכן לתי' א' של המג"א יש להחמיר.
<h5> ס"ק מב</h5>
<b>או שקראו.</b> הט"ז (סקי"ג) הקל משום טורח ציבור והביא ראיה מיומא ובמ"מ (ס' ט"ז) כתב שראה ממהר"ש שהיה בודק בכל פעם שקראו אותו לס"ת וכן בא"ר כאן דחה ראיית הט"ז.
<h5> ס"ק מג</h5>
<b>ומ"מ.</b> כ"כ המג"א וכן למ"ש באר"י דאין חזקה על להבא משום שעומד לפסוק בכל פעם ומה שעומד לפסוק הוא דוקא לזמן מרובה לא לזמן מועט כמ"ש בתוס' גיטין (דף כ"ח) סוכה (דף כ"ג) ובכ"מ לשמא ימות לזמן מרובה חיישינין ולזמן מועט ל"ח וכ"כ בתשובת הב"ח גבי שוחט שבזמן מועט ל"ח לשכחה ועי' בר"ן שהביא הב"י בח"מ (ר"ס צ"ב) ולפ"ז יש לסמוך ע"ז עכ"פ בשעת הדחק.
<h5> ס"ק מד</h5>
<b>א"צ.</b> כ"כ המג"א וכ"כ הב"ח וראייתם מסכין של שחיטה ביור"ד (ס' י"ח) ובא"ר הקשה ע"ז דשם בדקו כשגנזו ולא ידענא מאי קאמר דהא גם כאן מיירי בענין זה ומ"ש דהא כתב שם הרמ"א דלכתחלה יבדוק ז"א דשם הברזל דרכו לפגום בעמידה וכ"כ בא"א.
<h5> ס"ק מה</h5>
<b>וא"צ.</b> כ"כ המג"א ונראה ראיה לדבריו מדברי תשובות הרא"ש שהבאתי (בס"ק ל"ט) דא"צ לבדוק הציצית דאין נפסלים בקל כיון שצריך שיפסקו כולם והשתא אם הציצית שעל הקרן דרכם לפסק עדיין נפסלים בקל על הקרן ששם פסול לכ"ע אפי' בנפסק חוט אחד וע"כ דשם אין דרך לפסק והט"ז והא"ר כתבו שצריך לבדוק גם על הקרן.
<h5> ס"ק מו</h5>
<b>מי שלובש.</b> זה עולה על נכון לפמ"ש למעלה דעיקר הבדיקה הוא כדי שלא יברך לבטלה וכ"כ ברא"ש וטור וש"ע כאן וכ"מ לקמן (סי"ג) ומ"ש הב"ח דנ"מ לענין שבת שא"א לעשות ציצית אחרים ומותר בבגד בלא ציצית לדעת המרדכי ולזה כתב משום ברכה לבטלה לא נהירא דהא בשבת בל"ז יש חשש שיצא בו לר"ה גם מ"ש הב"ח דנ"מ לענין טלית שאולה שפטור מציצית וחייב בברכה אינו מספיק דהיה לו למנקט משום איסור בגד ד"כ בלא ציצית ושנ"מ לענין הרבה בגדים לכן העיקר כמ"ש שהוא משום הברכה ומה שהוכיחו מהרא"ש עי' לעיל (ס"ק ל"ט).
<h4> סעיף י</h4>
<h5> ס"ק מז</h5>
<b>וכשיטול.</b> דע שהתוס' בסוכה (דף ל"ט) כתבו שמוכח מברייתא שמביא הירושלמי נתעטף בציצית מברך משמע שכבר נתעטף וכ"כ הרא"ש (פ"ג דסוכה סל"ג ופ"ד ס"ג) והנה באר"י הקשתי דלפמ"ש התוספות ביבמות (דף צ') דמצות ציצית אין חל עד אחר עטיפה א"כ ממילא צריך לברך בשעת עטיפה כנ"ל באר"י (סק"ב) וא"כ אין ראיה מהירושלמי כלל, אמנם באמת אני מסתפק בכוונת התוס' אם כוונתם על לכתחלה שיכול לברך ג"כ אחר עטיפה או כוונתם דוקא רק על דיעבד ועל דיעבד הוא דבר מוסכם כמ"ש הרמב"ם (פרק י"א מהלכות ברכות) דכל מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשיה וכ"כ הכלבו ומבואר בב"י לקמן (ס' תל"ב) לענין ביעור חמץ אך הפר"ח ביו"ד (ס"יט סק"ג) פי' דברי התוס' על לכתחלה משום דאי דיעבד גם במצוה שאין לה משך זמן יכול לברך לדעת הג"א אמנם לפי מה שנראה מדברי התוס' פסחים (דף קט"ו ד"ה מתקיף) שדעתם מסכמת לדעת הרמב"ם דאין לברך אח"כ (עי' ~בסי'~{ארצות החיים זולצבאך: בס'} כו"פ יור"ד ס' י"ט) ממילא נוכל לפרש דבריהם כאן לענין דיעבד שמצוה שיש לה משך זמן גם הרמב"ם מודה וממילא מיושב הקו' שהקשיתי גם מה שתמהתי באר"י על מה שבירו' (פ' הרואה) אומר בשם שמואל דמצות צ"ל עליהם בשעת עשי' ובגמרא דידן בשם שמואל דמצות מברך עליהם עובר לעשייתן ונראה דשעת עשי' דירו' פי' כמו שעת קשירה שאומר במנחות (ל"ה ע"ב) בשם שמואל ומפ' משעת קשירה עד שעת הנחה היינו שלא להיות קודם דקודם ור"י ס"ל דיכול להיות קודם דקודם והיינו עובר בשעת עשי' ולזה הביאו התוס' הירושלמי הזה בסוף הדיבור בסוכה (שם) להוכיח לדעת ר"י דלדידי' יכול להיות קודם דקודם וממילא גם עטיפת ציצית הברכה קודם עטיפה דא"צ בשעת עטיפה ולמה אומר בירושלמי נתעטף ומוכח שמשמיענו שכל משך זמן המצוה יכול לברך ומדר"י נשמע לדידן דהא בהא לא פליגי מעתה העולה הוא שדברי התוס' לא נאמרו רק לענין דיעבד לא על לכתחלה ויל"ע קצת במ"ש התוספות בסוכה שם דסוכה כיון שאין החיוב רק לשהות בסוכה אין מברכין תיכף וי"ל דגם בציצית היינו טעמא משום דאין החיוב בא עד אחר לבישה לדעת התוס' (דף צ') ממילא יכול לברך גם לכתחלה כל משך זמן הלבישה לדעת הרא"ש והנה הט"ז כתב דכאן א"צ לטעם של משך זמן והשיג על הב"י משום דהא גברא לא חזי עיי"ש ודבריו תמוהים דבטביל' גר שאני דתמיד גברא לא חזי משא"כ כאן הא בידו ליטול ידיו ויהיה חזי והמ"ז פי' דבריו משום שיש כאן שני דברים שהוא מצוה שיש לה משך זמן וגם גברא לא חזי וז"א דא"כ לא היה משיג על הב"י ובלבוש שכ' לא חזי ועוד שיש לה משך זמן נוכל לומר הכי לא בדברי הט"ז לכן כתבתי בלב הארץ דצריך ללבשו דאז יש לסמוך על הט"ז ומשמעות לשון הש"ע אבל לכתחלה יטול ידיו קודם [וכן מבואר ממ"ש בלבוש (ס' כ"ה סוף סעיף א') ולא עוד וכו' ומצות ציצית דאדחי לה משעת הלביש' מפני שלא היה ידיו נקיות ס"ל דאדחי עד אחר הנחת תפילין מבואר דלכתחל' אין ללובשו קודם נט"י וכמ"ש בא"ר שם (ס"ק ג')] ובל"ז כ' (בסי' ד' סעיף י"א) שאין ליגע במלבושיו עד שיטול ידיו ואף שזה רק בשחרי' מ"מ מפני הברכה יש להחמיר תמיד.
<h4> סעיף יא</h4>
<h5> ס"ק מח</h5>
<b>עיקר.</b> נ"י בשם הריטב"א [וכ"כ הראב"ע (בפ' שלח)] ואף שבנ"י (דף פ"ו) כ' שלא מעטו מוראיתם אותו כסות שתחת המקטורן ר"ל שמדינא חייב בציצית ואעפ"כ טוב לילך בו על בגדיו ועי' בב"י (ריש סי' כ"ה) וכ"מ מהטור (סי' כ"ד).
<h5> ס"ק מט</h5>
<b>והאריז"ל</b>. מג"א משמו. [וכ"ה בש"ע (סי' כ"ד סע"א) ולקמן (סי' מ"ו) הבאתי ראיה לזה מדברי הרי"ף (פרק הרואה) ומהר"י ברונא (סי' צ"ו) כ' דבחורים הלובשים ט"ק על בגדיהם יש לחוש ליוהרא].
<h5> ס"ק נ</h5>
<b>אבל.</b> מג"א ממנחות (דף מ"א ע"ב) אין ציצית אלא יוצא ולפרש"י שם אין דבריו מוכרחים ובא"ר (ס"ק י"ב) בשם של"ה שהיה מוציא הציצית שלפניו חוץ מקרסי המלבוש והיה רואה אותם תמיד.
<h5> ס"ק נא</h5>
<b>וההולכים.</b> עי' לקמן (סי' כ"ג) מ"ש בזה.
<h4> סעיף יב</h4>
<h5> ס"ק נב</h5>
<b>כולם.</b> דלא כי"א שהביא הא"ח ועי' בארץ יהודה (ס"ק י').
<h5> ס"ק נג</h5>
<b>דהא.</b> לשון הלבוש.
<h5> ס"ק נד</h5>
<b>ובלבד.</b> דציצית ח"ג הוא כמ"ש (בסי' י"ט).
<h5> ס"ק נה</h5>
<b>ואם.</b> תוספתא (פ"ו) דברכות) עשה מצוה א' כל היום א"מ אלא פ"א, והביאה הרא"ש והמרדכי פרק כיסוי הדם (דף פ"ז) לענין שחיטה וכן בגמרא (שם) שחט מאה עופות וכו'.
<h5> ס"ק נו</h5>
<b>בשיחה.</b> כמו בתפילין מנחות (ל"ו) ובשחיטה ביור"ד (סי' י"ט סעיף ה') לדעת רשב"א ור"ן בשם בה"ג וראב"ד והסמ"ג דשחיטה כתפילין, וה"ה ציצית כשחיטה, ושיחה הוה הפסק.
<h5> ס"ק נז</h5>
<b>שאינו.</b> כמו שית' (בס"ק ס"ד) וכ"כ ע"ת.
<h5> ס"ק נח</h5>
<b>אפי'.</b> א"ר (סי' ר"ו ס"ק ד') והתב"ש ביור"ד (סי' י"ט).
<h5> ס"ק נט</h5>
<b>ואסור.</b> ע"ת ופ"מ וכ"כ בת"ה (סי' מ"ה) וכ"כ התוס' חולין (פ"ז) ותב"ש ביור"ד (שם) כמ"ש ביומא (דף ע') (סוטה דף מ') דגורם ברכה שא"צ, דמטעם זה במנחות (דף ל"ו) ובסוטה (דף מ"ד) חוזר מעורכי מלחמה.
<h5> ס"ק ס</h5>
<b>ויש חולקים.</b> הט"ז ביור"ד (שם) פסק דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא יברך מספק, כרמב"ן ורי"ו וסמ"ג בשם ס' התרומה דשחיטה אין דומה לתפילין דאי בעי לא שחיט, והתוס' ורא"ש בחולין שם מסתפקים בזה (ודלא כב"ח), וממילא ה"ה גבי ציצית ואף שמדברי הט"ז כאן (ס"ק י"א) מבואר דשיחה הפסק צ"ע שסותר למ"ש ביור"ד וכן בש"ע יור"ד (שם) הביא שני דעות ולא הכריע וכאן כ' דשיחה הוה הפסק וכן הרמ"א ביור"ד (סי' רס"ה סעיף ה') כ' בשתי תנוקת דאם סח יברך שנית ובשחיטה שתק ואודי להש"ע, הגם שבאר"י (ס"ק י"א) כתבתי חילוק בין שחיטה לציצית דציצית כתפילין לדינא אין דעתי נוחה מזה דל"מ למ"ש הרז"ה (פ"ג דר"ה) דבעי הויה א' לשתיהם אין שייכות ציצית לתפילין ואף ליתר הפוסקים דלא הזכירו זה כמ"ש במ"ל (סי' כ"ה) עי' בתוס' מנחות (דף ל"ו) חולין (דף פ"ז) רא"ש (פ"ק דפסחים) מרדכי (פרק בני העיר) דתפילין יש להם שייכות בהדדי ולזה שיחה מפסקת אבל ציצית רשות ואף מילה או ברכות חתנים דומה לשחיטה ולא לתפילין ממיל' למה שפסק הט"ז ואחריו החזיק התב"ש גבי שחיטה שסיחה לא הוה הפסק ה"ה כאן הוה ספק וכ"כ הפ"מ בא"א (ס"ק י"ד).
<h5> ס"ק סא</h5>
<b>אם לא.</b> מג"א ואחרונים.
<h5> ס"ק סב</h5>
<b>ולכן.</b> כן העלה בשמ"ח גבי שחיטה ועי"ש שהאריך דלא הוה גורם ברכה שא"צ בכה"ג.
<h5> ס"ק סג</h5>
<b>ואם.</b> בתב"ש ביור"ד (שם) כ' גבי שחיטה שלא יענה כמו גבי תפילין (בסי' כ"ה) ולפענ"ד כיון דגם בשיחה יש ספק אם הוה הפסק בכאן, כנ"ל (ס"ק ס') ממילא לענות קדיש יש לסמוך על דעת ר"ת שהביא המרדכי דגם גבי תפילין מותר לענות והט"ז (ס' כ"ה) סמך עליו שם בעבר וענה ואני העליתי שם דלדידן שמברכין ב' ברכות יש לסמוך ע"ז בעבר וענה שלא יברך רק על מצות ממילא כאן מותר לענות לכתחלה כדעת ר"ת שם.
<h5> ס"ק סד</h5>
<b>ולצורך.</b> עי' לקמן (ס' קס"ז סע"ו) בהגה בשם הכלבו, ועי' במג"א (ס' כ"ה סק"ו) (וס' תקצ"ב סק"ה) ומ"מ כיון שלדעה ב' (בסק"ס) שיחה לא הוה הפסק מותר כאן להפסיק לכתחלה לצורך וכ"כ בתב"ש (ס' י"ט סק"ה).
<h5> ס"ק סה</h5>
<b>ואם.</b> ב"י (ס' ק"מ) בשם האבודרהם ופסק כן במג"א (ס' ר"ו סק"ד).
<h5> ס"ק סו</h5>
<b>ואם אין.</b> כ"כ בא"א (סקט"ו) דבזה הוה נמלך ובזה יש לישב קושי' המ"ז (בס"ק י') דהש"ע מיירי באין דרכו ללבוש הרבה בגדים ועי' (בס"ק שאח"ז).
<h5> ס"ק סז</h5>
<b>ואם לא היה.</b> הט"ז הקשה דברי הש"ע אהדדי דכאן משמע דאפי' יש מן הראשוני' לפניו יברך וביור"ד (ס' י"ט) כתב דכה"ג לא יברך והעלה דלא יברך בה"ג והנה ביור"ד שם באין מן הראשונים לפניו דעת העיטור. דאם שוחט מאותו מין א"צ לברך ובש"ע פסק דלא כוותי' אבל הרמ"א פסק כעיטור לפ"ז להש"ע ע"כ יש חילוק בין שחיט' לפירות דהא בפירות מבואר (בס' ר"ו) דאפי' באין מן הראשונים לפניו לא יברך וממילא פירות עדיפי משחיטה וממילא שחיטה דומה כלבישה ושפיר הקש' הט"ז שדוחק לומר כסברת הב"ח דשחיטה עדיף מלבישה וגרוע מפירות אמנם לפסק הרמ"א ביור"ד שם כהעיטור ממילא שחיטה דומה לגמרי לפירות ושפיר יל"ח בין שחיטה ללבישה אך הט"ז שפוסק כאן דלא יברך הולך לשטתו דביור"ד (שם סקי"א) ובא"ח (שם ס"ק ז') השיג על הרמ"א שפסק כהעיטור אבל לדעת הב"ח והלבוש שהחזיקו בידי הרמ"א ובס' ר"ו השיגו על הב"י שכתב גבי פירות דאפי' במין אחר כל שברכתו כברכת הראשון אצ"ל וס"ל דרק באותו מין כדעת העיטור גבי שחיטה ממילא שחיטה דומה לגמרי לאכילה וא"כ לדינא יל"ח שפיר בין שחיטה ללבישה אמנם קושיית הט"ז צודקת על הש"ע דלדידי' יש חילוק בין שחיטה לאכילה דהא לא פסק כהעיטור וגם אפי' אם היה פוסק כהעיטור הא ס"ל באכילה דאפי' בב' מינים לא יברך ממילא שחיטה הוה כלבישה בכל מילי וגם לדינא דבריו צודקים לשטתו דאינו פוסק כהעיטור וגם הטור (בסי' ר"ו) אינו סובר כהעיטור כמו שלא פסק כוותי' ביור"ד. כמ"ש המג"א והדרישה ויתר אחרונים והמג"א כאן החזיק בסברת הב"ח כאן וי"ל דהולך לשטתו דס"ל (בסי' ר"ו) דהטור שם מיירי בהיה דעתו על הפירות וס"ל דפירות גרוע משחיטה דאין קבע לפירות וממילא לבישה דומה לפירות דבאין דעתו עליהם לא מהני כלל אמנם למ"ש (במאיר לארץ שם) בכמה ראיות דהטור שם מיירי באוכל סתם וכמ"ש בא"ר שם וא"כ א"ל כן ולדינא כיון דלהפוסקים ביור"ד (שם) כהעיטור שחיטה דומה בכל מילי לפירות וי"ל דלבישה גרוע משניהם ולהמג"א לשטתו לבישה כפירות וגם בפירות בסתם צל"ב וגם לשטת הט"ז הלא להרמ"א קים לי' פסק הש"ע כאן וכן לשטת הטור ביור"ד (שם) שפוסק דלא כהסמ"ג ממילא גם בשחיטה דינא הכי דאם הביאו לו אף שיש עדיין מן הראשונים לפניו צל"ב לא נשאר לנו רק להט"ז למה שפסק הוא כהסמ"ג ודלא כהעיטור כהש"ע שם (בס' י"ט) וגם שלמ"ש (בס"ק הקודם) י"ל דהש"ע כאן מיירי באין דרכו ללבוש שני בגדים ותי' זה מוכרח לכאורה דאל"כ עדיין קשה דהא מלשון הש"ע משמע דאפי' היה לפניו מאותן הבגדים בשעת ברכה ולא היה דעתו עליהם צל"ב עכאו"א וזה לכ"ע דבשחיטה בה"ג אצ"ל וכיון דהש"ע מיירי באין דרכו ללבוש רק בגד אחד לזה צריך דוקא דעתו עליו וממילא י"ל דגם הש"ע כן דעתו ובפרט שכן פסק בע"ת כאן (סקט"ו) בפשיטות וכן בפרישה ביור"ד שם לזה נראה דספק ברכות להקל ויעשה כמ"ש בפנים.
<h5> ס"ק סח</h5>
<b>או.</b> כ"כ בע"ת והפרישה ביור"ד (שם) לדעת הסמ"ג.
<h5> ס"ק סט</h5>
<b>וכן.</b> כן צדד הת"ה.
<h5> ס"ק ע</h5>
<b>ויש חולקים.</b> מג"א (בסקי"ג) השיג על הגה זאת דהא הת"ה סיים דמתשובת הר"ם לא משמע הכי דמהר"ם פשט ט"ג בבהכ"נ ולא ברך על הט"ק בביתו עד שהסיח דעתו ולפענ"ד י"ל שטעם הרמ"א בזה משום דכיון דבתחלת הלבישה לבש הטלית ע"מ שילך בו ולא היה דעתו עליו לפשטו וא"כ הברכה סובבת על השיהוי שישהא בטלית הראשון ועל הטלית השני שילבש עליו ועתה חזר בו ופשטו ממילא אם היה רוצה ללבוש הטלית הראשון היה צל"ב ברכה אחרת וא"כ איך תעלה הברכה לטלית השני כיון שאינו עולה עתה לטלית הראשון וה"ז דומה למ"ש (בס' ר"ו) דאם ברך על פרי ונפל מידו צריך לברך שנית ול"מ לדעת ר"י ורא"ש שם דאפי' היה דעתו על יתר הפירות ג"כ מ"מ אמרינן דכיון דהפרי שעליו ברך נפל מידו והברכה חיילה על יתר הפירות איידי דפרי זאת וכיון שלא אכל פרי זאת א"א שתחול הברכה על יתר הפירות וממילא ה"ה כאן אעפ"י שכבר חיילה הברכה על הטלית הראשון בעת שלבשו הא כשהסירו אזדא לי' הברכה ואף לסברת ר"ת שפסק הרמ"א (שם) כוותי' דמיירי דוקא בסתמא מ"מ הא סתם דפירות דינו כדעתו לגבי לבישה דהא בפרי אמרינין דסתמא דעתו על כל מה שיש לפניו וממילא ה"ה בלבישה בהי' דעתו עליו וזה דוקא אם ברך ע"ד ללבוש הבגד וכשפשטו תכף אזדא ברכתו אבל אם לבש תחלה ע"מ לפשטו ממילא ע"מ כן ברך וחלה הברכה על השני אחר שפושט הראשון והשתא אין ראיה כלל ממהר"ם דהא ברך על דעת לפושטו אחר התפלה וע"ז הוה הפשיטה הפסק וכן בשחיטה שאעפ"י דבשחט א' דומה לפשיטה גבי בגד וכן במילה ביור"ד (ס' רס"ה) ובאכילת פירות בכל אלה ע"מ כן ברך לאכל אחד ואח"כ השני וכן אין ראיה מאגודה דשם ברך אדעתא דהכי וכן הראיה (מס' ל"ד) גבי זוגות תפילין שכתב המג"א אינה ראיה דבכל אלה מברך אדעתא לפושטו קודם שילבש השני אבל הרמ"א מיירי שלא היה דעתו בשעת ברכה לפושטו וכן בדיני תפילין לקמן (ס' כ"ה) לפי דברינו אלה אם ברך על של יד וחלץ של יד ע"ד שלא ללובשו עוד צריך לברך על של ראש שתים לדעת הרמ"א (סע"ט) דאזדא לי' ברכתו וכן לפ"ז י"ל דמודה הרמ"א דאם היה דעתו בשעת הברכה לפשט את הראשון קודם שילבש השני או אם בשעת פשיטת הראשון היה דעתו לחזור וללבשו מיד דלא אזדא עדיין ברכת הראשון א"צ לברך שנית.
<h5> ס"ק עא</h5>
<b>דעתו.</b> דהא הלבוש והמג"א חולקים על הרמ"א ולמ"ש (בס"ק הקודם) י"ל דבה"ג גם הרמ"א מודה וא"כ בודאי דאצ"ל.
<h5> ס"ק עב</h5>
<b>ואם לא.</b> דלמ"ש (בס"ק ע') י"ל דבה"ג גם המג"א מוד' להרמ"א כמ"ש בעצמו לחלק בין זה לדינא (דסעיף י"ד) אך בא"ר שכתב חילוק אחר מבואר דס"ל דגם בה"ג לא יברך לכן יסיח דעתו להוציא א"ע מספק ברכה.
<h4> סעיף יג</h4>
<h5> ס"ק עג</h5>
<b>צריך.</b> כן פי' הב"י דברי הרא"ש והרי"ו דחולקים אמהר"ם וס"ל דהליכה לבהכנ"ס הוה הפסק.
<h5> ס"ק עד</h5>
<b>אם.</b> בט"ז ובע"ת השיגו על הש"ע דהליכה לא חשיב הפסק ובמג"א כתב דשינוי רשות הוה הפסק וכ"כ בא"ר וגם הע"ת שסתם כאן מ"מ (בס"ק יז) משמע שמודה דשינוי רשות הוה הפסק.
<h5> ס"ק עה</h5>
<b>וכן.</b> כ"כ המג"א והא"ר חולק בזה.
<h5> ס"ק עו</h5>
<b>אפי'.</b> מג"א ועי' (בסי' קס"ו) מג"א (סק"ג) בסופו כ' דמדברי התוס' פסחים (דף ק"א) משמע דאפי' מפנה לפנה הוה הפסק וכן עיקר דלא גרע משיחה וכבר כתבתי במקומו דמתוס' אין ראיה ומ"ש דלא גרע מדיבור י"ל דיבור הוה הסח הדעת יות' (וצ"ע דכאן פסק דדיבור הפסק ומפנה לפנה אינה הפסק) עכ"פ הא גם בדיבור העליתי כאן דספיקא הוה ממילא העיקר כמ"ש כאן דמפנה לפנה לא הוה הפסק לענין טלית ועי' במ"ז (ס"ק יא).
<h5> ס"ק עז</h5>
<b>צריך.</b> בס' מוצל מאש (ח"א סי' י"א) נסתפק אם דמי לתורמוס (דסי' ר"ו) והנה למ"ש (בס"ק ס"ז) דאם לא הי' בדעתו מתחלה על כולם אע"פ שמביאין לו ללבוש בעוד שהראשונים לפניו צריך לחזור ולברך וכ"ש למ"ש דאם אין דרכו ללבוש רק בגד אחד לכ"ע צריך לחזור ולברך ממילא כ"ש כאן שצריך לברך ולכאורה י"ל דבשלמא בלובש הרבה טליתים אין מצוה בלבישתו ואמרינין דמסתמא לא היה דעתו רק על מה שיש לפניו אבל בטלית אחד בודאי אמרינין דעתו שרצה ללבוש טלית של מצוה יהיה מה שיהיה אבל ז"א דהא מבואר (בס' ק"מ) דאם עלה לקרות בתורה והראו לו בפרש' אחרת שאינה מחובת היום צריך לחזור ולברך כמ"ש הט"ז והמג"א וכל הפוסקים הרי דלא אמרינין דדעתו היה לקרות בפ' של חובה ודין דס"ת הנה הוא יוצא מדין דתורמוס דלא כמוצל מאש שכ' דבדין דס"ת י"ל שלא לברך ולא דמי לתורמוס כמ"ש (בס' ק"מ) באורך ועוד אפי' לדעת הפוסקים בס"ת שאצ"ל עי' בגנת ורדים (ס' כ') הביא תשובות הרדב"ז (סי' אלף תרכ"ג) לחלק דבתורמוס הראשונה הלכה לה אבל ס"ת הא מנחה קמי' ודעתו לכל הפרשיות הכתובות בה וזה לא שייך גבי טלית דהא לא היה דעתו לטלית אחר וגם למ"ש בשו"ת שבות יעקב דאם נמצא טעות בס"ת אצ"ל שנית כיון דקורא אותה פרשה שברך עליה מה לי בס"ת זה או בס"ת אחרת ולא דמי לתורמוס שאוכל פרי אחרת מ"מ כאן בטלית שאני דבשלמא בס"ת על קריאת הפרשה הוא מברך ואין לו נ"מ באיזה ס"ת שיהי' אבל במצות ציצית הוא מברך להתעטף בציצית והיה דעתו בודאי על עטיפת הטלית שבידו דהא מבואר דאין חיוב ללבוש בגד ד"כ עם ציצית רק כשתלבש בגד עשה ציצית וממילא בשעה שברך על בגד זה לא היה מוטל עליו כלל חיוב ציצית של בגד אחר עד שהוא לוקח הטלית השני להתעטף בו אז נתחייב לעשות בו ציצית ופוטר עצמו בהציצית שישנם בטלית זה ממ"ע והוה ממש כברכת הנהנין דכל עוד שלא לבש הטלית לא היה עליו חיוב כלל אך להטעם השני שכ' בגנת ורדים שם לחלק בין ס"ת לתורמוס משום דבכל קריאה איכא מצוה ודעתו היה לקיים המצוה י"ל דגם כאן דעתו היה לקיים המצוה אמנם בע"ת (סי' ק"מ) באר בהדיא בטעם הי"א שאצ"ל בשם האבודרהם כטעם הראשון וממילא גם להי"א (בס' ק"מ) דא"צ לברך כאן מודי דצריך לחזור ולברך מכ"ש אחר דקיי"ל גבי ס"ת כי"א דצריך לברך כ"ש דכאן צל"ב. [וכ"כ בס' אגורה באהליך (ס"א) וכן הביא בס' זכור לאברהם בשם בארות המים וס' אשדות הפסגה (סי' א') וכן העלה בשו"ת קול אליהו ח"ב (ס"א)].
<h4> סעיף יד</h4>
<h5> ס"ק עח</h5>
<b>אם פשט.</b> כן העלה הב"י דתפילין אם חלצם אפי' כדי לחזור ולהניחם מברך כרבא בסוכה (מ"ו) וממילא ה"ה ציצית דהטור מדמי לה אהדדי ולא כטור שנסתפק בתפילין אפי' כדי לכנס בהם לבהכ"ס לפי' ב"י וה"ה בציצית וממילא האגור והשבולי לקט מיירי בדעתו וחולקים על הטור וחילוק של מהר"ח בין נשאר עליו ט"ק לא ס"ל להב"י ושטתו עולה יפה עם מה שפסק (בס' כ"ה) גבי תפילין ג"כ דבחולצם מברך תמיד אבל הלבוש ושיורי כנה"ג שפסקו כאן כפסק הש"ע אין שטתם עולה יפה עם מה שפסקו (בס' כ"ה) דאצ"ל כשלא נכנס לבהכ"ס ומה שמקשה המג"א על הש"ע שסותר א"ע למ"ש (בס' תרל"ט) בשם המ"מ דאם יצא מן הסוכה אדעתא לחזור מיד דאצ"ל לפענ"ד יש לתרץ עם מ"ש המג"א עצמו (בס"ק ט"ז) דלא דמי לסעיף י"ד דשם לא הי' בדעתו בשעת ברכ' שיפשטנו ויחזור וילבשנו וממילא בסוכה שדרך לצאת ממנה ולחזור לתוכה ממילא היה דעתו ע"ז בשעת ברכה.
<h5> ס"ק עט</h5>
<b>וי"א.</b> הוא דעת הטור ועפמ"ש בד"מ (אות ו') ובט"ז (ס"ק י"א). [ובב"ח ובשיורי כנה"ג] לפרש דבריו דרבא בסוכה (שם) חלץ לכנס לביהכ"ס דגברא לא חזי אבל חולץ תפילין בביתו אדעתא להחזירם אצ"ל וה"ה ציצית אפי' לכנס בהם לבית הכסא דמי כתפילין לצאת לשוק דהא מותר לכנס עם ציצית לבהכ"ס (דמ"ש בסי' כ"א הוא רק מדות חסידות) ומשבולי הלקט אין ראיה דמיירי בהסח הדעת וכן מהר"ם שברך מיירי באין דעתו ללובשו ופסקו כן הע"ת והט"ז והמג"א והא"ר [וזה כדעת התוס' והרא"ש (בס' ס"ה) שמחלקים בין גברא חזי ללא חזי והמחבר דלא פ' כן אזיל לשטתו שפסק (בס' ס"ה) כדעת הריף והרמב"ם ולדידהו י"ל דלא מצאנו חילוק כזה לענין הפסק וראיתי בשו"ת קול אליהו (ח"ב ס' ב') הק' לחילוק זה דא"כ הל"ל להטור לבאר דהמסיר טליתו כדי לכנס לבה"ק צל"ב שנית דהא אסור לכנס בציצית לבה"ק וז"א דשם מועיל אם מכוסים וא"כ גברא חזי]. ולפ"ז יש להוציא דין חדש דמי שרקם פסוקים של תורה על טליתו דיבואר (בס' כ"א) שמותר להתעטף בו אבל אסור לכנס עמו לבהכ"ס מדינא ממילא הוה מדינא כמו תפילין דאם פשטו כדי לכנס לבהכ"ס וחוזר ולבשו צל"ב שנית דהא לא היה ראוי ללכת בו לבהכ"ס וגברא לא חזי.
<h5> ס"ק פ</h5>
<b>אגור.</b> נרשם בטעות.
<h5> ס"ק פא</h5>
<b>אפי'.</b> מג"א וחולק על ע"ת דס"ל דהפסיק בשינוי רשות הוה הפסק ודעתו לחלק דדוקא (בסעיף הקודם) דלובש טלית אחר הוה שינוי רשות הפסק לא כאן שלובש טלית זה והנה מסוכה אין ראיה ע"ז למ"ש (בס"ק ע"ח) לחלק דבסוכה דרכו לצאת מן הסוכה ולחזור אליה ממילא לזה גם שינוי מקום אינו הפסק דהא מבואר (בסימן קע"ח ורע"ג) דיש חילוק בזה בין אם דעתו עליו בשעת הברכה או לא אמנם ראייתו הוא (מסי' רי"ז) דשם פסק בנכנס לחנותו של בושם וחוזר אפי' כל היום אצל"ב אלא פעם אחת והנה זה דוקא לתירץ אחד שכתב המג"א (שם סק"ג) דטעם משום דמריח אותם הבשמים בעצמם לזה שינוי רשות אינו הפסק אבל לתי' הב' שכתב שם דבבשמים אינו מחוסר מעשה דממילא מריח אין ראיה והשת' למ"ש (בס' רי"ח סק"ג) לחלק בין ברכת הראי' דאינו מברך תוך ל' ובבשמים מברך וכתב בשם ראב"ן ואבודרהם דכל ריח הוא ד"א דהריח מוסיף והולך לפ"ז מוכרח כתי' השני ואין ראיה לכאן אמנם במ"ל שם כ' דקושייתו ותרוצו אין מוכרח דהא מבואר (בסי' רכ"ד) דאם רואה ע"ז תוך ל' אפי' הוא ע"ז אחרת כל שראה כיוצא בה בעירו א"מ וכתבו דברכת הראיה שאני עיי"ש הטעם ועי' מה שכתב' באר"י (סי' רכ"ד סק"א):
<h5> ס"ק פב</h5>
<b>ודוקא.</b> כ"כ בע"ת ופשוט הוא.
<h5> ס"ק פג</h5>
<b>וי"א.</b> כן כתב מהר"ח אדברי מהר"ם והנה לדעת הב"י מיירי מהר"ח בדעתו ללבשו ואעפי"כ בלא נשאר טלית קטן יברך אבל הרמ"א אא"ל שמפ' דברי מהר"ח בדעתו ללבשו דאם כן יסתור דבריו (בסי' כ"ה) דגבי תפילין אף על גב דלא נשאר מאומה עליו פסק דלא יברך וכמו שמשמע מלשונו בהג"ה ובד"מ וכמ"ש הט"ז והמג"א ואא"ל דמפ' דברי מהר"ח באין דעתו דא"כ ק' קושית ב"י וכי מי שמסיר טליתו בשחרית ללובשו במנחה לא יברך כשנשאר עליו טלית קטן וע"כ הניחו האחרונים דברי הרמ"א בצ"ע.
<h5> ס"ק פד</h5>
<b>פי'.</b> כן פי' הב"ח ופסק כן והסכים עמו עטרת זקנים והמג"א וכ"פ בא"ז ובא"ר.
<h5> ס"ק פה</h5>
<b>והכי נוהגים.</b> קאי גם על הי"א בתרא ולא כל"ח.
<h5> ס"ק פו</h5>
<b>אבל.</b> ע"ת ומג"א [וכן העלה בשו"ת קול אליהו (ח"ב סי' ב') שהביא בשם האריז"ל שהיה מברך על ט"ק אחר צאתו מן הטבילה וה"נ רבנן קשישי בירושלים ודוקא בטבילה ומרחץ דאיכא הפסק גדול עיי"ש].
<h5> ס"ק פז</h5>
<b>והישן.</b> בתשובת מהר"ם מינץ (ס' ע"ח) ובע"ת.
<h4> סעיף טו</h4>
<h5> ס"ק פח</h5>
<b>אם.</b> כ"כ תרי"ו (פ"ק דברכות) בשם הר' יונ' וכ"כ הריטב"א בשם רבו הביאו הנ"י וכתב הב"י דכיון דהטור מדמי ציצית לתפילין ממילא קיי"ל דיברך כמ"ש (בס' כ"ה) גבי תפילין.
<h5> ס"ק פט</h5>
<b>והוא.</b> כ"כ ב"י וכתב דמצינו כיוצא בו (בס' צ"ו) גבי תפלה ר"ל דמצאנו זכר לדבר אע"ג דאינו דומה ממש (כמ"ש הט"ז) והט"ז השיג עליו דבנ"י שלפניו כתוב בהדיא אם נפלה מרוב גופו לשטת הב"י נראה שבזה יתישב סתירה שיש בכאן שהריטב"א כתב בשם הר"יו שדעתו דאין לברך ותלמידיו כתבו בשמו (בפ"ק דברכות) שדעתו לברך ולפי גי' זו שיש בדברי הריטב"א אם נפלה מרוב גופו י"ל שבה"ג שמע הריטב"א דעת רבינו יונה שלא לברך ותלמידיו שמעו ממנו בנפלה מכל גופו שיב' וממילא הגם שיהי' דעת הריטבא לברך הא דעת ר"יו שלא לברך וספק ברכות להקל ובל"ז הא בגי' הב"י לא היה כתוב מרוב גופו, וכן פסק המג"א והלבוש ומה שהקשה מתפילין השיב במ"ז די"ל דלהש"ע גם בתפילין כן דוקא כולם ממילא כיון שבתפילין בל"ז כתב המג"א (שם ס"ק ג') בשם של"ה דאין נוהגים לברך ואף דיל"ח שאף עפ"כ כאן מברך דציצית אין אסור להסיח הדעת מ"מ בנפלה רובה ס"ב להקל.
<h5> ס"ק צ</h5>
<b>ואם.</b> מג"א.
<h5> ס"ק צא</h5>
<b>ואם.</b> א"ר [ועי' בשו"ת עולת שמואל (ס' ז' וס' ח').
<h5> ס"ק צב</h5>
<b>ואם.</b> כ"כ בשיורי כ"ג הביאו הא"ר ונראה ראיה לזה דהא דין דציצית ילפינין מתפילין ושם (מבואר בס' כ"ה סעיף י"ב) דבכה"ג דעדיין לא עשה המצוה לא הוה הסח הדעת וה"ה כאן.
<h5> ס"ק צג</h5>
<b>ואפי'.</b> הפ"מ כתב דזה דומה לתורמוס (בסימן ר"ו) ולפענ"ד הא בתפילין בנפסק הקשר ג"כ תפילין בלא קשר אינם תפילין, וכאן הא על הטלית מברך ואפי' אם היה מברך על טלית שאין בו רק שלשה ציצית ע"ד לתקן עוד ענף אחד אחר הברכה נראה דלא הפסק עיין בט"ז (ס' כ"ה ס"ק נ"ב) ממילא בהא שניתק הענף מ"מ הטלית שברך עליו הא לא נאבד מידו.
<h5> ס"ק צד</h5>
<b>ומי.</b> כ"כ בהלק"ט (ס' קנ"ג) ואף שלדעת המג"א לקמן (ס' ר"ט) היכא דטעה גם במחשבתו לא יצא כבר בארתי שם דהעיקר דגם בה"ג יצא כדעת הפר"ח ויתר אחרונים ועי' במג"א (ס' תפ"ו)
<h4> סעיף טז</h4>
<h5> ס"ק צה</h5>
<b>הלן.</b> הרא"ש בתשובות (כלל ב' ס' י"ג) מעובדא דרב יהודה מנחות (מ"ג) ובאר"י כתבתי לישב משה"ק הט"ז עליו.
<h5> ס"ק צו</h5>
<b>וטוב.</b> עי' ב"י ובט"ז (סקט"ז) ועי' בתוס' מנחות (ל"ו ד"ה וכשיגיע) מכאן נראה דא"צ להסיר טליתו כשיאיר היום וכולי וי"ל התוס' לשטתם דס"ל בסוכה (מו) דרבנן דרב אשי כל אימת דמשמשי בהו מברכין משום דנשמטו ממקומם וממילא המשמוש הוה הנחה חדשה משא"כ בציצית דלא הוה עיטוף חדש וע"ז כתב וטוב, אמנם למה שפסקינן (בס' כ"ה) דבתפילין דוקא אם נשמטו שלא בכוונה מברך ממילא במשמש בכוונה לא הוה הנחה חדשה ממילא ציצית כתפילין: [מ"מ צ"ע דלעיל (סעיף י') כתב דצריך למשמש ועי' בט"ז ולדידי' ניחא ולכן הק' על הרמ"א שוב התבוננתי דגם לדעת ר"י שפי' דרבנן דבי ר"א שמשמשו להחזירם למקומם בכ"ז מ"ש וכשיגיע זמנו ממשמש בהם אינו מפרש דמזיזם ממקומם רק כמו מ"ש חייב אדם למשמש בתפילין דאינו הזזה דהא במרדכי (ה"ת) כתב שר"י חולק על הר"ן דמדמה טלית לתפילין דתפילין איכא חיוב למשמשן יוצא ידי ברכה בהכי אבל טלית צריך לפשטו וק' הא הר"י מפרש ממשמשי שמשיבו למקומם אך שמ"ש כאן ימשמש בהן אין פי' הזזה גם לר"י]:
<h5> ס"ק צז</h5>
<b>ויש.</b> הב"ח והפרישה והט"ז, כדעת הטור שלא לברך וכן לדעת רש"י במנחות (שם) אין ראיה מעובדא דרב יהודה וכ"כ בס' זכרון וכן הסכים בא"ר.
<h5> ס"ק צח</h5>
<b>וספק.</b> אע"ג שיש בזה ס"ס שמא כהרמב"ם לקמן (ס' י"ח) ואם כהרא"ש שם שמא כתשובה זו מ"מ כבר צדדתי במק"א שלא אמרינן ס"ס בברכות בשגם שלשיטת הרא"ש (בסי' י"ח) זר הדבר שיברך כיון שמצותו גם בלילה לא נשאר אלא ספק אחד ועי' באר"י (ס"ק י"ג).
<h5> ס"ק צט</h5>
<b>וכשלובש.</b> כ"כ המג"א (ס"ק כ"א) דטוב לפטרו בט"ג.
<h4> סעיף יז</h4>
<h5> ס"ק ק</h5>
<b>נתכסה.</b> רמב"ם (סוף פ"ג מהלכות ציצית).
<h5> ס"ק קא</h5>
<b>אמרו חכמי'.</b> מנחות (מ"ד) וצ"ע אמאי השמיט הרמב"ם זה ובה' תפילין (פ"ד ה"ד) ובה' תפלה (פט"ו הי"ב) הביא מימר' דרב ששת דשם לענין תפילין וברכת כהנים ולענין ציצית ובה' מזוזה לענין מזוזה השמיטה וצ"ע.
<h5> ס"ק קב</h5>
<b>ולענין.</b> תלוי בפלוגתא הר"י והר"ש טרויש ועי' באר"י סי' זה (סק"ב) ובסי' י"ג (שם).
<h3> סימן ט</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>דסתם בגד.</b> כ"ד הריף והרמב"ם, [וכן משמע דעת הכלבו והא"ח וכ"ד החינוך (ס' שפ"ו) ועי' בפסקי רקאנטי (סי' א') ובשו"ת הרשב"ש (ס' תקנ"א)] וכ"נ קצת דעת הר"א ממיץ בספר יראים וכן פסק הרדב"ז בתשובה (ס' קצ"ט) ופסק כן הב"י והוא כר"נ במנחות (דף ל"ט ע"ב) דפוסק כתנא דבי ר' ישמעאל.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>אבל.</b> הנה הב"י תמה על הרי"ף והרמב"ם למה פסקו כר"נ הא רבי' פליגי עליו רב יהוד' ורחבא ורבא ואי משום דתנא דבי ר"י אתיא כוותי' הא איכא ג"כ תנא דבי ר"י דאתי' כוותיהו ונראה דטעמם משום דסתמא דגמ' יבמות (דף ד' ע"ב) משמע שתופס עיקר דלתנא דבי ר"י כל בגדים פטורים מציצית וכן ממ"ש בזבחים (דף צ"ג סוף ע"ב) בגד אין לי אלא בגד משמע סתמא כתנא דבי ר"י ועי' שם ברש"י עוד יש סמך לפסוק כתנא דבי ר"י ממה שמקשה ביומא (דף ע"א ע"ב) וזבחים (י"ח ע"ב) עמש"ש דבד היינו פשתים אימא עמרא ולא מקשה אימא קנבוס והתינח למ"ש התוס' בשם רש"י שפי' בד בבד קנה יחידי מכל גרעין ניחא אבל למה דאיתא ברש"י זבחים (שם) בגרסא שלפנינו קנה יחיד מכל גזע קשה הא גם קנבוס כן הוא וצ"ל דאתי כתנא דבי ר"י (ועי' תוס' יומא ד"ה אימא [גם מ"ש הב"י דהא איכא תנא דבר"י דקאי כוותיהו לק"מ דזה לאביי אבל רבא בשבת (דף כז) דחי לי' דבשרצים יליף לה מרבוי' דאו בגד וגבי ציצית ליכא ריבוי דהכנף לאו רבוי' הוא כמ"ש התוס' מנחות שם ד"ה אף וממילא ליכא תנא דבר"י דאתיא כרבא] גם דלמ"ש התוס' בפ' חזקת הבתים (דף מ"ו ע"ב) להוכיח בראיות דר"נ סתם המוזכר בגמ' הוא ר"נ בר יעקב לא ר"נ בר יצחק וא"כ הא בשבת (דף כ"ז ע"ב) אמר ר"נ בר יצחק דאף כל לאתויי ציצית וס"ל ג"כ כר"נ וא"כ ר"נ סתם שהוא בר יעקב ורב נחמן בר יצחק קיימי ג"כ בחד שטתא ואינו דעת יחיד.
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>כדי.</b> לשון הרמב"ם.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>וי"א.</b> כ"ד רש"י ותוס' והרא"ש והסמ"ג והמרדכי בשם ר"י וכן משמע מתשובת הרשב"א (ח"ג ס' ר"פ) שכן דעתו וכר"י ורחבא ורבא ונראה סייעתא לשטה זו מסתם משנה (דפ"ט דכלאים) שחושב דאין נגעים וכלאים ובגדי כהונה נוהגים אלא בצו"פ ואמאי לא חשיב ציצית מבואר דס"ל לסתם מתניתין כרבא:
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>ויש.</b> בשו"ת הנשיא ר' יצחק ב"ב הנדפסת בשו"ת תמים דעים כתב דאין לפסוק כר"נ משום דבשבת (דף כ"ו) אמר אביי רשב"א ותנא דבי ר"י אמרו דבר אחד וכ"מ שאומר פלוני ופלוני אמרו דבר אחד הוא שיטה ואין הלכה כשיטה [וכלל זה דשו בו רבים עי' במלחמו' ה' (פ"א דסוכה) באורך וכ"כ הש"ך ביור"ד (ס' רצ"ד) בדעת הרמב"ם ועי' ברמב"ם ה' פסולי המוקדשים (פרק י"ד) ובכ"מ שם ובה' דעות (פ"ד) פסק כל היושב בתענית נקרא חוטא אף על גב דהוה שיטה ועי' בכסף משנה ולחם משנה שם ועי' ברמב"ם (פ"ז אישות) ובכסף משנה שם ובה' אבות הטומאה (פי"א) אין שני עושה שלישי בחולין ובסוטה (דף ל') כולהו ס"ל אין שני וכולי ובהלכות תרומות (פ"י) האוכל תרומת חמץ בפסח וקשה הא הוא שטה וכ"ז מיושב עם מ"ש הרשב"א בתשובה [(סי' ת"ל וסי' תרפ"ח)] (ס' תרנ"ו) דלא הוה שטה רק כשאומר פלוני ופלוני אמרו דבר אחד לא כשאומר פלוני ופלוני כולהו ס"ל ועי' בב"י לקמן (ס' ש"ח) ובכסף משנה (פכ"ו מה' שבת) משמע דאפי' נגד הכלל דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו היכא דאוקמוהו בשטה אין הלכה כמותו וכן משמע מדברי (הרמב"ם פ"ח מה' שלוחים ושותפים) ולא כדברי רבינו תם שם ובזה נכונים דברי הרמב"ם (פ"א מה' מלוה ולוה הלכ' ז') ולא צריך למ"ש הכ"מ שם והר"ת שפסק כרשב"ג אזיל לשטתו בפרק איזהו נשך (דף ס"ח) ועדיין קשה ברמב"ם (פ"ח מה' כלי המקדש) מדת יבש נתקדשה וקשה הא במנחות (דף נ"ז ע"ב) ריה"ג ור' יאשי' אמרו דבר אחד מדת יבש נתקדשה] אמנם הא רבא בשבת (שם) אומר שלשה על שלשה בשאר בגדי' איכ' ביניהו ופליג על אביי דאוקים לה בשטה [ובחדושי הרשב"א שבת (ד' כו) כתב ע"ז דיש מ"ש דאביי לפרושי מלתייהו אתי לא לאוקמי בשטה ויש כיוצא בה בפסחים אמר אביי ר"ע וריב"נ כולכו ס"ל וכו' והו' הלכה פסוק' הרי מדמה לשון אמרו ד"א עם לשון כולהו ס"ל וכן בחדושי הרשב"א ב"ק פ' הגוזל וכו' וסותר למ"ש בתשו' הנ"ל ובר"ן פ"ק דסוכה כתב להפך ועי' בקרבן עדה פ' ארבע מנחות דף מ"ד ע"ב ד"ה אינו חייב].
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>להחמיר.</b> שיעשה לכתחלה טלית של צמר ואם ברך על טלית של משי לפטור טלית של צמר צריך לכוין א"ע בפירוש להוציא של צמר (כ"כ בא"א ס' ח' סקט"ו) ולענין נשבע שלא ילבש טלית עם ציצית עי' רמב"ם (ה' שבועות).
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>להקל.</b> דאי חיובו מדאורייתא אין הקטן יכול להוציאו בברכה וכן אם יש בו ספק לא נאמר מפני זה ספיקא דרבנן לקולא ולענין אם יוצא בטלית שציצותיו פסולים אם צריך לפשטו שית' (בס' י"ג) ואם לבש טלית צמר לברך עליו יכול ללבוש משי בלא בדיקה דבדרבנן י"ל דאמרינן דאין צריך לברר עיי' במ"ז ועוד נ"מ הרבה.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>ודרשינין.</b> ביבמות (דף ד') ברכות (דף כ"א ע"ב).
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>למדו מזה.</b> מנחות (ל"ט ע"ב) יבמות (דף ד' ע"ב).
<h5> ס"ק י</h5>
<b>ואפי'.</b> בספר מור וקציעה הקשה מנ"ל לר"נ לומר דשאר מינים דוקא במינם פוטרים הא הוא לא דריש מין כנף ואין לומר דכעין דאוריי' תיקון דהא לרב נחמן פטורין מדאו' ולק"מ דהא (בדף ל"ט) מקשה על רב נחמן מברייתא דצו"פ פוטרין בין במינם בין שלא במינם ושאר מינים רק במינם פוטרים ומתרץ לה כשטתו הרי ס"ל כן גם ר"נ ומה שהקשה דלר"נ קשה מאין הוציאו רבנן דבר זה מצאתי בשו"ת פאר הדור להרמב"ם (סי' י"א) כתב דאסמכוהו למימרת רבא ועוד י"ל לפמ"ש בשו"ת הרשב"א (ח"ג ס' ר"פ) דרב נחמן דריש מין כנף על מין צבע ממילא סמכו רבנן בתקנתם שצריך גם בשאר מינים מין צבע דכעין דאוריי' תקון וכ"ש שהיה להם להתקין מזה הטעם בעצמו שיהיה מין כנף ממש ומה שהפריז על המדה לאמור שכל שאר מינים נחשבים למין אחד ויכול לעשות ציצית קנבוס למשי לא מצאנו לו חבר בדבר זה ואין לסמוך ע"ז כלל וכלל.
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>הותר.</b> עי' לקמן (ס' י"ח) באר"י (שם).
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>או.</b> מנחות (דף ל"ט ע"ב) שמואל משמי' דלוי.
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>וי"א.</b> תלוי בשני התרוצים שבתוס' מנחות (דף מ') וכתובות (דף מ') והארכתי בזה מאד בארץ יהודה (ס' י"ח).
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>ואח"כ.</b> מנחות (מ') שבת (כ"ה).
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>משום.</b> כטעם זה סתם בשבת (כ"ה) מנחות (מ"ג) זבחים (י"ח) ויש עוד טעמים.
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>כסות.</b> עיין לקמן (סי' י"ח) ב' פרושים בזה.
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>ולא.</b> כ"ד רש"י והריף והרמב"ם והרמב"ן והראב"ד בפי' למס' עדיות (פ"ד משנה יו"ד) והר"ש ור' יצחק בר"י והר"א ממיץ בספר יראים [וכן הביא בתמים דעים (סי' פ') בשם הראב"ד בס' האשכול וכ"כ הרשב"א בתשובה (שצ"א) וכן משמע ממ"ש האגודה פ' התכלת בשם ר' שמחה חלוק של פשתן וכו': וכת' ר' ירוחם שעל הרי"ף אנו סומכים] ובאר"י (ס"ק ב') כתבתי לישב מה שקשה על שיט' זו.
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>ודעת.</b> כת האוסרי' ציצית של פשתים הם הגאונים הקדמונים שהיו לפני הרי"ף רב האי גאון ורב שרירא גאון ומר יעקב ומר אבימי ורב עמרם גאון בתשובה כ"כ הרא"ש בשם רב האי גאון (וברכ"י בשם תשובת הגאונים) ובספר המכריע לר' ישעיה (בסימן פ"ח) העתיק כן בשם רב נטרונאי גאון וכ"נ יותר (ועיין במח"ב) וכן העיד הנשיא ר' יצחק ב"ב שכן היו פוסקים כל הגאונים והאגור בשם רב פלטו שעובר על לא תשא ואחריהם הגדולים שהיו אחר הריף הרז"ה והנ"י והריטב"א ובעל העיטור והסמ"ג והסמ"ק והאגור [וכ"ה בערוך (ערך סדן) וכן בשו"ת מהר"ם רוטנברג (ס' תמד) וכן בס' א"ח שמצא כן בתשובת הגאון בשם כמה גאונים שלא הורה א' מהם לישראל למרמא חוטי דכתנא] רוב מנין ורוב בנין ועי' (בס"ק כ"א).
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>דאם.</b> זה טעמו של ר"ת לשיטת האוסרים.
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>וי"א.</b> זה טעמו של הרז"ה במס' שבת והנ"י בה"ק.
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>וע"כ.</b> כבר ציינתי (בס"ק י"ח) שכן דעת כל הגאונים והנה הרדב"ז בתשובה (סי' תרכ"ו) כתב דאם א"ל אלא ציצית של פשתים וצ"ג של פשתים עדיף כי כן דעת רוב הגאונים וכולי וכ"ש כי דברי הגאונים דברי קבלה וכן במרדכי כתב שהגאונים מתירים וזה היפוך מהנז' (בסי' קי"ח) בשם הגאונים אמנם בס' המכריע שם משמע שלפני רב נטרונאי היו גאונים שמתירין מ"מ מלשון הרא"ש מעולם לא התירו במתא מחסיא משמע להיפוך וראיתי במחזיק ברכה כתב מצאתי כ"י משו"ת ר' יעקב מטרויש שהי' שואל שאלת מן השמים על דינים והיו משיבים לו וכ' שם שאלתי לפני המלך הרחמן להודיעני אם טלית של צמר מרוצה יותר משל פשתים או שוים או אין מצוה בפשתים והשיבו לו הלכה רווחת דצו"פ שוים וכ"א פוטר מינו דכתיב ועשו להם ציצית כל בגד המצוי להם ודבריו תמוהים דזה מדין תורה אבל הלא חכמים גזרו עליו גם הפסוק שמביא אין לו פירוש ומ"מ הלא ב"ק עדיף משאלת חלום וכבר אפסיקא הלכה כר"י בב"מ (דף נ"ט) דאין משגיחין בב"ק. 
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>וגם.</b> כן העליתי בארץ יהודה (סק"ו) וכן בא"ר אסר לעשות כן משום גזירה שמא יעשה כנפות פשתים ובהגהות תו"ש כתב שאסור משום מראית העין.
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>אפי'.</b> הכלבו והטור בשם סמ"ק ופי' ב"י משום גזירה והט"ז לא גרס אפי' ופי' דבשל פשתים כיון שא"א בענין אחר מותר משא"כ בשאר מינים דאפשר בענין אחר. [אמנם בכלבו שלפנינו וכן בא"ח כתב ונכון שלא להטיל ציצית של פשתן אפי' בטלית של משי וזה כהב"י.
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>כי יש.</b> כ"פ המג"א (סק"ב) דברי הסמ"ק והוא קרוב לדברי מהרי"א שמביא ב"י אלא שבדבריו מיושב קושי' הב"י לפי' זה ובהגהות תו"ש כ' וא"ל דא"כ לא יפטור משי בשל משי דיחשוב על בגד צמר שהוא של משי ויעשה בו ציצית של משי י"ל בששניהם יחד לפנינו ודאי יש היכר בין זל"ז כמ"ש בח"מ (סי' מ"ה) ביור"ד (סי' קפ"ז) ועי' בתשו' חו"י (סי' כ"ח וסי' ל') ודברתי מזה בחידושי ליור"ד ה' כלאים (סי' רצ"ח) ובל"ז לק"מ דעיקר הגזירה פן יעשה כלאים ויעבור אלאו, אבל שנגזר פן לא יקיים מצות ציצית, וא"כ באין לו רק ציצית פשתים נאמר שילך בלא ציצית, פן עי"כ יבטל מצות ציצית, איך מפני ספק שיבטל פעם אחרת בשוגג נבטל עתה במזיד ועי' ברבינו יונה ריש ברכות ומ"ש באר"י (סי' י"ב).
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>ודעת העיטו'.</b> כן הבי' הרא"ש ויתר פוסקי' משמו שפי' כן לשטת הגאונים האוסרים ציצית של פשתים והב"ח הסיב דעת העיטור לכוונה אחרת, והשוה דעתו עם דעת מהר"ם, שגם ציצית של צמר אינו פוטר בשאר המינים משום דבעי צו"פ יחדיו, עיין שם שנדחק מאד, והמעיין בלשון העיטור שמביא הרא"ש יראה שעיקר כוונתו כמ"ש. וכן כתב בתשובת הנשיא ר"י ב"ב בשו"ת תמים דעים, רק שהוא אומר כן למ"ד התכלת מעכב את הלבן. ופסק כוותי' והעיטור סובר כן גם למ"ד אין התכלת מעכב את הלבן, ועי' באר"י (סק"ב) הבאתי ראיה דהגאונים האוסרים ציצית של פשתים כטעמו של העיטור ס"ל.
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>ודעת מהר"ם.</b> מובא בשמו בהגמי"י ובאגור ובת"ה, ובתשב"ץ קטן המיוחס למהר"ם מרוטנבורג מצאתי באמת כדברים האלה שכתבו משמו, ובא"ר הקשה דבתשובת מהר"ם (ס' תמ"ד) כתב אבל היכא דאי אפשר להטיל שניהם יחדיו כגון לדידן אין לעשות אלא או צמר דכתיב פתיל תכלת או ממינו כדכתיב מין כנף, הרי דשל צמר יכול לעשות לבדו, עכ"ד, נראה דמש"ש צמר היינו שני חוטין של צמר, כי גם למהר"ם ע"כ בעושה ציצית ממינו בזמן שהיה תכלת היה נותן שני חוטי צמר צבוע תכלת, ממילא גם עכשיו יכול לתת שני חוטין אלה של צמר, עם שני חוטין ממינם, וע"ז במ"ש או צמר כ' דכתי' פתיל תכלת, מבואר דרק הניתנים במקום תכלת יכול לתת של צמר, וכן משמע בתשב"ץ הנ"ל, והנה בב"י כ' בשם ת"ה דלא נהיגו עלמא כמהר"ם אלא כהרמב"ם דמתיר בהדיא, עכ"ד, ולא זכיתי להבין, הא דברי מהר"ם לא נאמרו רק למ"ד דטלית של שאר מינים חייב בציצית מדאוריי', אבל למ"ד שאינו חייב בציצית אלא מדרבנן, פשיטא שא"צ צו"פ יחדיו, כמבואר בהדיא בגמ' (דף ל"ט ע"ב) לר"נ, דמתרץ ברייתא דשאר מינים צו"פ פוטרים בהם, אימא או צמר או פשתים, והשתא מה ראיה מהרמב"ם, דהא הוא ס"ל דשאר מינים אין חייבים בציצית מדאורייתא, וכן מהפלא על הרדב"ז בתשובה (ס' קצ"ט) שכתב על טלית שהשתי צמר והערב משי שפטור מה"ת לדעת הרמב"ם, ואח"כ כ' והוי יודע שלדעת מהר"ם אין לטלית זה תקנה דציצית משי א"א דהא מקצתו צמר, ושל צמר א"א דהא מקצתו משי, ולמשי בעינן צו"פ יחדיו, עכ"ל, ותמוה מאד, אחר שהסכים שמשי פטור מדאורייתא, ממילא גם לדעת מהר"ם א"צ צו"פ יחדיו, סוף דבר מדעת הרמב"ם אין סתירה למהר"ם, ולפי' הב"ח גם הסמ"ק שמביא הטור ס"ל כמהר"ם יש לחוש גם לדעתו.
<h5> ס"ק כז</h5>
<b>אין לו תקנה.</b> כבר בארתי באר"י (סק"ב) שדעת העיטור מוסכמת מן הגאונים וכ"ד מהר"ם רבים חששו לי' ממילא בטלית של שאר מינים אם יעשה ציצית של צמר אין יוצא לדעת מהר"ם, ובעושה ציצית ממינו אין יוצא לדעת העיטור דצריך שני חוטי צמר דוקא, אבל בעושה שני חוטי צמר ושנים ממינם יוצא ידי כולם, דבהא גם מהר"ם מודה, דהא כן היה עושה בזמן תכלת (כנ"ל סקכ"ו), וגם לדעת הש"ע פשיטא דיכול לתת שני חוטי צמר, דאין לדמותו למ"ש (בסע"ג) בעוש' קצת ציצית ממינו וקצת מצמר ילה"ס בו, זה דוקא בענף א' מצמר וענף ממינו, אבל במטיל שני חוטי צמר, הא גם בזמן תכלת היה כן.
<h5> ס"ק כח</h5>
<b>וכבר נהגו.</b> מג"א, וי"ל דאולי למ"ש הב"י (בס' י"ב) בביאור דעת הרמב"ם (בדרך א') שהגם שבזמן תכלת אם אגרדם תכלת ונשאר לבן או בהיפוך, א' מגין על חברו מ"מ בזה"ז אין השנים עומדים במקום תכלת ממש, א"כ י"ל דלהחולקים על העיטור. אסור לעשות מקצת צמר וקצת משי מטעם הספק המבואר (בסעיף ג'), וא"כ טוב יותר לעשות הציצית כולם צמר או כולם משי, ובוחרים יותר בצמר שיוצאים דעת העיטור. מבמשי שיוצאים דעת מהר"ם, כי כבר הראיתי שדעת הרבה מן הגאוני' כהעיטור, בפרט שלמ"ש הא"ר גם מהר"ם מודה בשל צמר.
<h5> ס"ק כט</h5>
<b>ועי'.</b> הגם כי שם קאי לענין חיוב של תורה וממילא אם כבר יש לו טלית גדול של צמר, יכול ללבוש טלית קטן של משי, מ"מ הרוצה להוציא עצמו מפלוגתא, לחוש לדעת העיטור ומהר"ם, יעשה גם ט"ק של צמר.
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק ל</h5>
<b>דשמא.</b> הגם שלהמחבר שאר מינים דרבנן. ולמה יגרע כשמטיל קצת ממינו, (וכן הקשה המג"א) מצאנו בגיטין (דף כ"ז) בעי רב פפא חציו בטבילה וחציו בנתינה מהו (שם דף כ"ו) או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים, הרי דחציו שבטבילה או בקיום שמועי' מדאו' מזיק לחציו שבנתינה או בתקנת חכמים שהוא תקנתא דרבנן ועי' במו"ק ועי' באר"י (סק"ג) כתבתי דמטיל קצת ציצית מצמר וקצת מפשתים לדעת המתירין ציצית של פשתים יוצא בזה לבד דלמה שבארתי (בסק"ו) יש לחוש בזה להרמב"ם דבכלאי' דאו' חיבור ע"י ד"א שמי' חיבור ובהטיל בענף עצמו מקצת חוטין מצו"פ ומקצת ממינם במטיל שנים של צמר נראה דמותר עי' (ס"ק כ"ז) ובמטיל מקצת פשתים צ"ע.
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק לא</h5>
<b>מצבע הטלית.</b> כן דעת הרמב"ם וכ"ד רש"י והכלבו ובארחות חיים, וכן הביא הרשב"א בשם תשובת הראב"ד וכ"מ דעת הראב"ד בהשגות, ואגודה פרק התכלת כתב כן בשם ר"י (צ"ע הא הטור וכל הפוסקים כתבו בשם ר"י דא"צ, וצ"ל דתרי ר"י הוה כמ"ש מהר"י קולין (שורש קנ"ג), ועי' באר"י (ס"ק ד') הבאתי דברי המרדכי והתוס' לשיטת רש"י, שעכ"פ בטלית של שאר מינים, כיון שדרשינן הכנף מין כנף צריך להיות גם הצבע ממין הטלית עיי"ש.
<h5> ס"ק לב</h5>
<b>והיינו.</b> כן נראה פשוט, דהא בשני חוטין הבאין במקום תכלת כמשי"ת (סי' י"ב) לא שייך בהו מין כנף, ובזה סרה מהר הקושיא שהקשה הסמ"ג על רש"י שמצריך שיהיה החוטין מצבע הטלית, דהרי בגמ' (דף מ') עמ"ש דסדין בציצית אסור משום גזירה דקלא אילן, מקשה ולא יהיה אלא לבן, הרי מבואר דאין מקפידין על הצבע, דאל"כ איך יכולים לתת חוטין צבועים צבע קלא אילן בסדין של שאר צבעונים וכתב על רש"י דלא דק, ולמ"ש לק"מ דהא שני חוטין לבנים אלה נותן במקום תכלת, ויכולים להיות צבועים באיזה צבע שירצו:
<h5> ס"ק לג</h5>
<b>והמדקדקים.</b> הב"י כ' בשם העיטור, דאם אין לו לבן צריך לעשות הציצית מצבע הטלית, ואם יש לו לבן, לבן קודם שהוא מין כנף דרוב טליתות, עכ"ד, נראה שבא לישב הקו' שהביאו הראב"ד והתוס' לשטת הרמב"ם ממ"ש (בדף ל"ח) מידי צבעא קא גרים, ולז"א דלבן קודם למין צבע, ודבריו צ"ע דהא מבואר שם (דף מא) דטלית שכולה תכלת כל מיני צבעונים פוטרים בה לשם לבן כיון שאינו יכול לקיים מין כנף, ולדברי העיטור, הא יכול לקיים מין כנף בלבן, שהוא מין כנף דרוב טליתות.
<h5> ס"ק לד</h5>
<b>ולכן.</b> כן כ' הב"ח והט"ז וכ"כ מהר"י מברונא בתשובה הביאה היש"ש פ"ק דיבמות (ס"ג) ואני מצאתי כן בס' החינוך (פ' שלח) וברבינו בחיי (שם), [וכ"כ בכד הקמח (אות צ) ובעל שתי ידות בדרך חיים (ד' צח) בשם ס' הזהר ועי' בתומת ישרים (סי ס"ו) כנה"ג (ס' כד)], ומהר"י מברונא כתב שגם חוטי התפירה והעטרה יהי' לבן, וזה חומרא בעלמא, ועי' ב"ח זכר לדבר לבושי' כתלג חוור.
<h5> ס"ק לה</h5>
<b>הי' אסור.</b> מנחות (דף מ"א ע"ב).
<h5> ס"ק לו</h5>
<b>או.</b> כ"כ הרמב"ם.
<h5> ס"ק לו</h5>
<b>ועתה.</b> מהרי"א אוסר, והב"י מתיר וכ"ד הטור, וכן מבואר בכלבו, ויש להוכיח שכן גם כן דעת התוס'. שהקשו עמ"ש רש"י דקלא אילן לא יביא משום שצריך שני מינים, א"כ מאי מקשה מברייתא שאומר דאם הביא קלא אילן בטלית של תכלת כשר, דלמא הך ברייתא כרבנן דהתכלת אינו מעכב את הלבן, ואם איתא דס"ל כמהרי"א א"כ מה בכך שנותן רק מין אחד, הא מ"מ אסור, מבואר דעת התו' כב"י.
<h5> ס"ק לח</h5>
<b>וממילא.</b> כ"כ ב"י.
<h4> סעיף ו</h4>
<h5> ס"ק לט</h5>
<b>ירא שמים.</b> ב"י בשם אגור ומהר"י מולין, וברכ"י בשם ר"י הראשון בתשובותיו כ"י, לצאת דעת האומרים דבגד שאר מינים פטור מציצית מדאורייתא [וכ"כ הרדב"ז ח"ג (ס' תרע) וח"ד (סי' תמ"ד)] (ועי' בס"ק כ"ט) שגם זולת זה יעשה צמר לצאת דעת העיטור ומהר"ם.
<h5> ס"ק מ</h5>
<b>ויברך.</b> כ"כ הב"י וכ"מ דעת הרמ"א כמ"ש הב"ח והנ"ץ לא כב"ח שחולק ופוסק דלא יברך רק על טלית צמר וציצית צמר ובמג"א (ס"ח ס"ק ט"ז) שכ' על
טלית משי לא יברך. שייך לדברי האגודה כמ"ש בהגהו' תו"ש ובאה"ט טעה בזה וראיתי בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' א') נשאל ע"ז, למה כתב הב"י כאן דיברך עליו, והלא קיי"ל בכ"מ ספק ברכות להקל, [ועי' בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תרכו) ובהלק"ט (ח"ב ס' קטז)], ולק"מ דהא ציצית של פשתים אין אסור רק משום גזירה, ומה"ת כשרים רק שאסור לעשות מדרבנן, והשתא גם אם נאמר דמצוה דאורייתא שלא נעשה כתקון חכמים אין לברך עליו דרבנן הפקיעו הברכות, כמ"ש בפסקי תוס' (פ"ק דברכות) והארכתי מזה במק"א, זה דוקא היכא שיש בעשי' זו איסור דרבנן ממילא אינו יוצא גם מדאוריי' דעל אופן זה לא תקנו לברך, אבל כאן כיון שאנו מתירים לו שאם אין לו טלית צמר מותר לעשות של פשתים, ממילא העשי' הוא בהיתר, ולמה לא יברך, הא מדאורייתא ציצית גמורים הם.
<h5> ס"ק מא</h5>
<b>בפרט.</b> כ"כ הרא"ש, והנה בתוס' (ריש פ' המביא ד"ה אין מטפחין), משום שמא יתקן כלי שיר כתבו לדידן שרי דאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר, וכן בביצה (דף ו' ד"ה והאידנא), כתבו בזה"ז דליכא חברי מותר, וא"צ מנין אחר להתירו כמו גבי גילוי ביור"ד (ס' קי"ו), והב"י (ס' של"ט) פוסק כמהרי"ק דאוסר לטפח גם בזה"ז, (ובס' תקכ"ו) גבי מת ביו"ט שני, פוסק כתוס' דביצה (דף ו' הנ"ל), ויש לחלק שזה דוקא היכא שהדבר שגזרו בשבילו אינו בנמצא, כגון חברי, או נחשים במקו' שהנחשים אינם מצויים, אבל היכא שהדבר תלוי בנו כגון בתיקון כלי שיר, גם עתה חיישינן שמא ילמדו לעשות כלי שיר, וכן בסתם יינם שאוסר הב"י בהנאה ביור"ד (ס' קכ"ג), די"ל דינסכו גם בזה"ז, והשתא בגזירה דסדין בציצית, י"ל דדמי לחברי ונחשים כיון שאין תכלת בעולם כלל, [ועי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ב ס' תרפ"ה) הקשה עמ"ש בשבת (דף ע"ד) שכן ציידי חלזון היו קושרין ומתירין מהיכן היה להם חלזון הא לא נמצא אלא בחלקו של זבולן וכו', ואפשר שגם היום הוא מצוי אלא שאין יודעים לצודו עכ"ד, ולפ"ז י"ל דגם בסדין בציצית יש חשש דשמא ילמדו] ועוד י"ל דהיכא שיש מצוה בעשיית' כמו קבורת המת, אמרינין דמסתמא לא תקנוה לעקור המצוה רק מפני הטעם, וכשהלך לו הטעם בודאי המתקנים בעצמם רוצים שתתבטל גזירת', כדי שיקיימו המצוה, אבל היכא שאין מצוה כגון כלי שיר וי"נ ודומיהם לא נתבטל' התקנה, וממילא בסדין בציצית, שיש מצוה בעשיית' נתבטלה הגזירה, וכן יל"פ דברי הרי"ף בה"ק שכתב בלשונו והשתא דלית לן תכלת, עבדינין פשתים לפשתים, משמע בזמן תכלת לא, וזה סותר למ"ש בדבריו להיפוך, וצ"ל שבא לומר אפי' לשטת האוסרים משום גזירה בזה"ז מודו, וכן יש ללמוד לכאורה מדברי הרמב"ם והראב"ד בפירושם למס' עדיות (פרק י' מ"י) שפי' סדין בציצית ב"ש פוטרין משום גזירה, ואעפ"כ כתבו דחייב בלבן, וזה היפוך כל שטת האוסרים. שעולה לשטתם דאם בית שמאי פוטרים משום גזרה ע"כ פטרו אפי' מלבן, מדלא קתני אוסרין, ולפ"ז י"ל דס"ל דהשתא נתבטל התקנה: אבל ז"א, דדעת הרמב"ם והראב"ד (פ"ב מה' ממרים) מבואר דאפי' אם בטל הטעם, צריך מנין אחר להתירו, וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מה' מ"א) גבי גבינה ש"ג, וכן (בפי"א מה' רוצח) לא התיר גילוי, בשגם דעת הש"ע יש לכוין כן, כמ"ש בשו"ת מהרי"ט (חלק יור"ד ס"ג) דגילוי לא נאסרה גם תחלה רק במקום נחשים, ובמקומות אילו לא נאסרה כלל, וכן י"ל גבי חברי, דבשאר מקומות לא גזרו, אבל סדין בציצית גזרו בכ"מ, אבל מדעת הרמ"א ביור"ד (ס' קכ"ג) יש להחזיק דבר זה, ועם העיון מצאתי בשו"ת בשמים ראש המיוחס להרא"ש (סי' ל"ו). כ' לענין גבינות הגוים, דאם בטל הטעם בטלה התקנה והביא ראיה ממ"ש בגיטין (דף ו') עשינו עצמנו בבבל כא"י לגיטין שאין צ"ל בפ"נ ובפ"נ, דא"ל שנמנו ע"ז דא"כ יהיה מהני ב"ד קטן. דהא האמוראים קטנים מן התנאים: ראיה ב' ממ"ש (בר"ה י"ט ע"ב) דהאידנא בטלה מגלת תענית עכ"ד, וקשה על דבריו ממ"ש בגיטין (דף ל"ו) אי הלל לדרי' תקון פרוזבול מבטלינין לי', פרש"י אי אכשר דרא עתה ונבטל הטעם, וקשה א"כ מה צורך לביטול, וצ"ל דהרא"ש מפ' דלא רצה לבטל משום דאכשר דרא ובטל הטעם, רק משום עולבנא דדייני, כמ"ש שמואל שם, וכן מוכרח לשטת הראב"ד (בה' ממרים) שסובר דהיכא דבטל הטעם א"צ ב"ד יותר גדול מן הראשונים, והשתא לפרש"י שפי' אי לדרי' תקון מבטלינין משום שבטל הטעם, ממילא מ"ש ואי לדרי' עלמא תקין צריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין, היינו ג"כ היכא דבטל הטעם, והא להראב"ד, בזה א"צ ב"ד יותר גדול, וע"כ שמפרש דיבטלוהו משום עולבנא דדיינא: אבל הר"ן שם הקשה אם רק לדרי' תקון למה צריך ביטול כלל, הא ממילא בטיל בכלות הזמן (כמ"ש התוס' ביצה (דף ה') וכ"כ הרש"ל בתשובה (ס' י"ד) עיי"ש) ופי' אם לדרי' תקון היינו שתקן בסתם רק שפי' טעם התקנה משום נעילת דלת, וממילא עתה שאכשר דרא ובטל הטעם מבטלינין לי' עכ"ד, והשתא להרא"ש בכה"ג א"צ ביטול כיון שבטל הטעם, ונראה שהרא"ש סובר מ"ש מבטלינין לי', אין פרושו שימנו עליו רק שיבטלוה מעצמם, ולא ס"ל דקדוקו של הר"ן בזה, וגם להרמב"ם מוכרח לומר כן, שסובר בה' ממרים (שם) דהיכא שהגזירה היתה בסתם, אפי' שבטל הטעם צריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין להתירו, והשתא אם יפרש כהר"ן אי לדרי' אתקין, היינו אפילו תקן סתם, רק שפירש טעם תקנתו משום נעילת דלת שלא היה שייך רק בדורו ואח"כ בטל הטעם, לזה מבטלינן, קשה הא להרמב"ם אף שבטל הטעם צריך ג"כ ב"ד גדול בחכמה ובמנין ומוכרח דמפרש לדרי' תיקן היינו שתיקן רק לזמן, ומ"ש מבטלינן ליה היינו בלא מנין, ועדיין קשה מה יעשה הרא"ש בהא דכרם רבעי ביצה (דף ה') דנמנה עליו ריב"ז, ומזה הוכיח דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אע"פ שבטל הטעם וצריך לדחוק דשם אם יבנה המקדש תחזור התקנה למקומה ממילא לא בטל הטעם לעולם, וכן הראיה שהביא שם מזה לביצה שנולדה ביו"ט ראשון שאסורה בשני אע"ג דבטל הטעם הוא ג"כ משום דכשיבנה המקדש ויקדשו עפ"י הראיה יהיה קדושה אחת ולא בטל הטעם לעולמים (ומ"ש (שם ע"ב) מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד וכולי הוא ענין אחר) אבל היכא שבטל לעולם י"ל שא"צ מנין אחר ממילא בסידין בציצית צ"ל להרא"ש דאף לעתיד שיהי' תכלת מצוי מ"מ הגזירה של סדין בציצית אפשר שלא יגזרו לעתיד דאז יהיו הכל בקיאים כמ"ש מנחות (מ') ונדרשי' בפרקא וכולי וזכר לדבר ממ"ש בבב"ת (דף ע"ב) מאי אית לכו בהדי קרטליתה דאשת ר' חנינא ב"ד דשדיא בי' תכלתא לעת"ל ממילא הרא"ש לשטתו שפיר כתב דסדין בציצית אין לגזור בזה"ז אך המג"א שהביאו צ"ע דהא דעת הרמב"ם והראב"ד וכ"פ דצריך מנין אחר להתירו בפרט שבס' (תס"ח סק"א) כתב דווקא אם לא גזרו על כל המקומות י"ל דבטלה התקנה ועי' תוס' (ריש פ' מקום שנהגו) שכתבו דשם לא נתבטל צ"ע שסותרים א"ע למ"ש בביצה (דף ז') וצ"ל דסוברים דהיכא שהדבר אסור מצד עצמו לא בשביל חששה או גזרה מחמת דבר אחר, אף שבטל הטעם אין התקנה בטלה כהא דריב"ז (בדף ה), ואף שזה היפוך מדעת הרמב"ם שס"ל דאם הוא משום סייג, אף ב"ד גדול בחכמה ובמנין א"י לבטל, הא הוציא כן מחמת קושי' התוספת בגיטין (ל"ו) כמ"ש הכ"מ שם, והתוספת רוח אחרת אתם שם בזה, ממילא גם גבי סדין בציצית לדעת ר"ת שאסרוה משום גזירה ציצית של פשתים אטו ציצית של תכלת ניתן להאמר כסברת הרא"ש דבזה"ז בטיל והא מצאנו כמה וכמה דברים שבטלו בזה"ז ונשתנו ע"י שנתבטל הטעם, כמבואר ביור"ד (סי' י"א וסי' י"ב) בדין שוחט לתוך ימים וכלים וגומא בזה"ז אם שחט מותר (ובסי' י"ח) בזה"ז אין מראין סכין לחכם {ארצות החיים זולצבאך: (בסי' קמח) בזה"ז מותר לגבות מלוה בשטר ביום אדם, ושם (בסוף הסי') בזה"ז אין בקיאין בטיב אלילים לפיכך וכו', (בריש סי' קנט) בזה"ז מותר להלות לעכום בריבית,} (סי' רס"ז) בזה"ז אסור לגייר וכו', (סי' ש"י ס"ג) לענין בכור, האידנא מותר לגדל בהמה דקה אף בא"י וכו' (סי' שכ"ב סעי' ה') האידנא אין מפרישין בח"ל רק חלה אחת, ט"ז (סי' שס"ד) בשם רש"ל דהאידנא אין מ"מ קונה מקומו ועי' לקמן (סי' קנ"ו וסי' שי"ג סעי' ח') וביור"ד (סי' של"א ושל"ב) וכהנה הרבה, שדינים ותקנות שבזמן הש"ס נשתנו אם בטל הטעם, וזולת זה ימצא למאות מה שנשתנה בזמן האמוראים מבזמן הקודם, עד שאני תמה על מה שהביא הרא"ש הראיה מגיטין, ויותר ויותר הי' לו להביא, ולפ"ז צ"ל דלא אמרו דצריך מנין אחר להתירו, רק היכא שידעינן שסנהדרי גדולה גזרו הדבר במנין, אבל דינים אחרים אע"פ שהחזיקו בהם כל שלא ידענו שנגזרו במנין, א"צ מנין להתירם, וע"ז ביצה וכרם רבעי (ביצה שם) פרוסבול בגיטין (שם) י"ד וט"ו במגילה (דף ב') (ובע"ז), כל אלה ידעינין שנתקנו במנין, ואף שהוא מפני טעם אחד, הם אסרוה או גזרוה או תקנוה בהחלט, ועי' בריב"ש (סי' לד) ובתשובת הרשב"א (סי' רמח) ובפסקי מהרי"א (סי' קח) ובתשובת הר"י (סימן יד) ועיין בתשובת הרדב"ז (ח"ב סי' תרלג) לענין עשר קדושות שבא"י מדוע אין נוהגים עתה.
<h5> ס"ק מב</h5>
<b>אם ערב.</b> כ"כ המג"א (סק"א) ממשנה דכלאים, וכ"ה בנגעים (פי"א מ"ב) ועי' באר"י (סק"א), הארכתי בזה וסתרתי מ"ש הנוב"י בזה עיין שם, ואין חלוק בזה בין מב"מ לבין מין בשא"מ.
<h5> ס"ק מג</h5>
<b>אפי'.</b> כ"ה בארץ יהודה שם באורך.
<h5> ס"ק מד</h5>
<b>אבל.</b> כ"כ המג"א (בשם הרדב"ז בתשובה) ועי' בהגה"ה (ביור"ד ס' רצ"ט) כתב דאין לעשות טלית של פרכוט, ועי' באר"י שם הבאתי ראיה לזה מדברי הרמב"ם (פי"ג מהלכות טומאת צרעת) עיי' שם באורך.
<h5> ס"ק מה</h5>
<b>ובגד.</b> יש ללמוד כן מדברי הרמב"ם (פי"ב מהלכות טומאת צרעת ה"י) לענין בגדים צבועים שאין מטמאים בנגעים וה"ה כאן.
<h5> ס"ק מו</h5>
<b>ורחל.</b> בכורות (דף י"ז) ושם יליף דמה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה, ולפ"ז י"ל לכאורה שזה דוקא לענין ציצית דלא מקרי ציצית, אבל בגד רחל בת עז, חייב מדאורייתא אך יש לומר דהא מנגעים יליף לר"י דאין חייב בציצית רק צו"פ, ובנגעים צריך צמר שלא נשתנה כמ"ש בבכורות (שם) וברמב"ם (ה' ט"צ) אמנם לרבא דסובר דכל הבגדים חייבים מדאורייתא ולא יליף בגד מנגעים, י"ל שדינו כבגד צמר, ונ"מ לדעת מהר"ם דסובר דאין לעשות ציצית צמר בשאר מינים, בהא יכול לעשות דמין כנף הוא, ואע"ג דהר"מ פוסק דאין פוטר אלא במינו היינו משום שפוסק כרי"ף ורמב"ם דשאר מינים פטורים מציצית וצ"ע בזה:
<h3> סימן י</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>ת"ל.</b> כ"ד הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק והתו' והרא"ש וכ"פ בה"ג וס' התרומה, ובס' החינוך (פ' שלח ס' שס"ו) ומהר"ם מרוטנבורג בתשב"ץ קטן, ומרדכי בשם תוס' שאנץ, ומנחת יהודה (פ' שלח) בשם מהר"ם ור' פרץ, וכ"ד הכלבו והארחות חיים, וכ"ה בפסיקתא (פ' שלח) וכ"כ רי"ו (ני"ט ח"ג) ור' ישעיה הראשון בס' סם חיים, (דף י"ג דף ט"ו).
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>חייבת.</b> כברייתא בהתכלת (דף מ"ג) דגם לר"ש בעלת ה' חייבת מרבוי' דאשר ולא כסוגיא דזבחים (דף י"ח) ועי' באר"י הארכתי לישב הסוגיות הסותרות אהדדי, והוא רק לחדד התלמידים, ועם האמת הסוגיות אין מסכימים זה עם זה, אשר זה כחו של הר' שמחה ~והרמ"מ~{ארצות החיים זולצבאך: והרא"מ}, שסומך על הגמ' דזבחים, כי גם בספרי מבואר ארבע ולא ג' ולא ה' וסמי חדא מקמי תרתי, והנה מ"ש הרא"ש לפרש הספרי דמוציא בעלת חמש מלהטיל בכנף החמישי, כתבתי באר"י דע"כ סוגיא דזבחים לא ס"ל הכי דא"כ מאי מק' ב' הברייתות אהדדי, וכ"כ בבה"ז, אך הא לשטת הסוגיא דמנחות נשאר עדיין קושי' הגמ' דזבחים, דב' ברייתות סותרות אהדדי, תניא חדא ארבע ולא חמש, ותניא אידך בהיפך, וא"א לתרץ הא ר"ש והא רבנן, דהא במנחות סובר דגם לר"ש בת ה' חייבת, וגם א"א לומר דפליגי אי יתר כמאן דלית', כס"ד של הסוגיא דזבחים, דהא אחר שחדש דרביא קרא. אא"ל כן כלל: דגם אם כמאן דלית' הא רבי' קרא בין לר"ש מאשר ובין לרבנן מתכסה בה, וגם דא"כ ישאר ק' לפי פסק הלכה דקיי"ל יתר כמאן דאית' כמ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' כה"מ ה"ד), וקיי"ל בת חמש חייבת, וממילא מוכרח דסוגיא דמנחו' סוברת בדברי הברייתא דתני ד' ולא חמש, כפי' הרא"ש, דמיעט מלהטיל ציצית בכנף החמישי, וממילא אין ראיה מהספרי שהוא בעצמו הברייתא שהובא בזבחים שממעט בת חמש, וממילא אין כאן רק סוגיא דמנחות נגד סוגיא דזבחים, גם כן מוכרח מסוגיא דשבת (דף כ"ד ע"ב) שמק' לתנא דבי ר"י מ"ש לענין טומאה דמרבה שאר בגדים דכתיב או בגד, לענין ציצית נמי נרבה שאר בגדים מאשר תכסה בה, ומשני דלאתויי כסות סומא אתי כר"ש, הרי דתנא דבי ר"י סובר כר"ש, ואעפי"כ ס"ל לר"י במנחות (דף ל"ז ע"ב) דבת חמש חייבת בציצית וזה דוחק לומר דלר"י לשטתו שסובר ארבעתן ארבע מצות, ידעינן גם זולת הריבוי דבת חמש חייבת, ז"א דהא קרא כתיב על ארבע ולא שלש ולא חמש, ובודאי צריך רבוי גם לר"י, רק אחר שיש ריבוי שחייבת בציצית ממילא ידעינין דלר"י חייבת בכל חמש כנפות כיון דכל חדא מצוה באפא נפשא, דאלת"ה תקשי לרב יהודה, שפוסק שם בשם שמואל, הלכה כר"י, וס"ל (בדף מג) דלילה זמן ציצית, וממילא לא צריך לדידי' אשר תכסה בה לרבות כסות סומא וע"כ דאשר תכסה בה, בא לאתויי בעלת חמש וק' ל"ל רבוי, הא ס"ל כר' ישמעאל דארבעתן ארבע מצות וע"כ דגם לר"י צריך רבוי', ממילא כיון שר"י סובר כר"ש דכסות לילה פטור, ואשר תכסה בא לאתויי כסות סומא, ואעפי"כ מחייב בעלת חמש, ע"כ יליף לה מאשר, וכסוגיא דמנחות, וזה ראי' שאין עלי' תשובה, כלפי שנאי דהרא"ם והרא"ש, [עוד תמוה לדעת הרא"ם והרא"ש דמ"ש בסוף הקומץ טלית בעלת חמש א"ב היינו שלרבנן פטור לגמרי (עי' סק"ה) א"כ מאי מקשי בזבחים ב' ברייתות אהדדי הול"ל דהך ברייתא דמחייבת בעלת חמש ס"ל כר"י דהם ד' מצות וברייתא הפוטרות ס"ל כרבנן].
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>לפיכך.</b> מה שהוספתי הוא לשון הרמב"ם, ומלשונו נראה שיליף לה מקרא, וכ"כ בל"ח, וכ"מ בתשובת ר"מ מינץ (סי י"ג) אבל הכ"מ כתב שכן הוא מסברא, וכ"מ
לשון הלבוש ויש להחמיר אם אפשר אבל אם כבר נעשה בכנף הקרוב וא"א לתקן כגון שהגיע זמן תפלה יכול לסמוך על הלבוש והכ"מ ולברך עליו (ויש עוד נ"מ למ"ד דבעשה ה' ציצית עובר על בל תוסיף כמו שפירש רש"י (פרשת ואתחנן) אם עשאם בכנף הרחוק, להרמב"ם שהוא מדאורייתא אינו עובר ולהכ"מ והלבוש עובר דהוה מקום ציצית).
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>ויש.</b> כ"ד הר"א ממיץ ורבינו שמחה, וכן פסק הרוקח (ס' שס"א) ובתומת ישרים (ס' קע"ד) בשם העיטור כתב שהצרפתים כתבו דבעלת ה' פטור, וידוע דרך העיטור לכנות לרש"י רב הצרפתי, נראה שכיון עמ"ש רש"י (פ' שלח) ארבע כנפות, ולא ג' ולא ה', ופי' הר"א מזרחי (שם) דסובר דבעלת ה' פטור כסוגיא דזבחים, וכ"כ הכנה"ג (ר"ס זה) בשם רש"י, אבל בנח"י פי' דברי רש"י פטורה מכנף החמישי עיי"ש, והוא כפי' הרא"ש והתשב"ץ הנ"ל בדברי הספרי, וכן נראה מהפסיקתא זוטרתא (שבפ' שלח) פסק להלכה דבעלת חמש חייבת, (ובפ' תצא) הביא בסתמא דברי הספרי, ארבע ולא ג' ולא ה', וע"כ מפ' לענין שא"צ להטיל בכנף החמישי.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>וע"כ.</b> כ"כ הב"ח ועי' במג"א כתב כן בשם בה"ז, וע"ת חולק על הב"ח בזה, וראיתי בספר יראים להרא"מ הביא ראיה לדבריו ממ"ש (בסוף הקומץ) האי מאן דבצרי' לגלימא לא עביד ולא כלום שויא בעלת חמש ומוכח שבעלת חמש פטור, וראייתו תמוה, דהא אח"כ אומר (שם) האי מאן דציירי' לגלימא לא עביד ולא כלום, ופי' שלא הועיל ובאמת הסמ"ג והמרדכי הביאו מזה ראי' להיפוך שבעלת ה' חייבת. ונראה כוונת הרא"מ, שראייתו הוא, ממה שמציין מימרא זו על ר"ע, ואח"כ מתחיל הפסקא ר"י אומר, מזה הוכיח שפי' לא עביד ולא כלום היינו שפטור לגמרי וממילא שייך לציינו דוקא על דברי ר"ע, שלדידי' פטור לגמרי לדעת הרא"ם. [שפי' מה שכת' שם מאי ביניהו, (ר"ל בין ר"י ור"ע) ואמר טלית בעלת חמש איכא בינייהו, פי' של מאי בינייהו היינו במאי פליגי כמו מאי בינייהו שבסנהדרין (דף י"ג) ברכות (דף יח) ואמר דפליגי בטלית בת חמש אם חייב אם פטור, כמו שפי' בהגמיי' לדעת מהר"ם, וכן מצאתי בשו"ת בשמים ראש (ס' ש"ע) תשובת רבינו שמחה לר' קלונימוס בענין זה, שפי' כן] ועז"א לר"ע בבצרי' לגלימא פטור מציצית, מ"מ אין בראיה זו כדאי להכריע, די"ל גם לדידן פרושו דלר"ע לא עביד ולא הועיל כלום, משא"כ לר"י הועיל שצריך להטיל ציצית בכנף החמשי, וע"ז ציינו דוקא על דברי ר"ע. והנה מ"ש בשם הגמ"יי שפי' לדעת הרא"מ, מ"ש מאי בינייהו היינו במאי פליגי דבריו תמוהים, דמה יעשה במ"ש שם אח"כ דר"ה איכא ביניהו, ופרש"י דכ"ע ס"ל דר"ה, רק דלר"י ביוצא בטלית בת שלש הוה מצויצת כהלכתא, וא"כ פרושו מאי נ"מ לא במאי פליגי, אמנם ראיתי בשאלתות דרב אחאי (פ' שלח) וז"ל אי נמי הני קרנאתה דגלימא כולהו מצוה חדא נינהו ומעכבן אהדדי, או דלמא כל חדא וחדא מצוה באנפי נפשא ולא מעכבא אהדדי. למאי נ"מ למיפק בה בשבתא כי לית בה כולהו ארבע' וכו', פליגי בה ר"י ורבנן וכו', הלכתא מאי. ת"ש דאמר ר"ה היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת חייב חטאת, [וכן בה"ג ה' ציצית ורש"י בס' הפרדס כתבו היוצא בטלית שאינה מצויצת חייב אלמא ארבעתן מ"א עכ"ל], לפ"ז נראה שמפ' דר"ה איכא בינייהו היינו במאי פליגי, וכדברי הרא"מ והרבינו שמחה, ור"י לית לי' דר"ה: אבל הלא זה גופא טעמא בעי, למה לא פי' כרש"י דכ"ע ס"ל דר"ה בנפסק חוט, או כשנפסלו כל הציצית, רק בשנפסק ענף אחד, בזה לר"י עדיין קיים ג' מצות, ונראה דהשאלתות ס"ל כדעת הרמב"ם (פרק יט מה' שבת) שפי' הטעם דיוצא בטלית שא"מ כהלכתה חייב חטאת ולא בטלי לגבי בגד משום שדעתו להשלים עליהם, וממילא זה דוקא בנשאר ענף אחד שלם, אבל אם הענף בעצמו נפסל, א"א להשלים עליו דאפי' בנפסק חוט אחד מעיקרו ונשארו חוטין שלמים, י"ל דסובר השאלתות דבזה פטור דא"א להשלים על החוטין כמו שהם, כי מוכרח להתירם ולחזור ולעשותם ולא חשיבי ובטלי לגבי בגד, וממילא לר' ישמעאל לא משכחת הא דרב הונא כלל, ושפיר פשיט מדרב הונא דלית הלכתא כר' ישמעאל, דלדידי' ל"מ הא דר"ה רק בנפסק ענף אחד שחייב על הציצית האחרים ולר"י פטור, ובזה נכון הראי' השנית שהביא השאלתות שם דלית הלכת' כר"י מרבינא דהוה אזיל בתרי' דמר רב אשי, וקשה מאי ראי' דלמא הי' המעשה שנפסל הענף עצמו שנעקר חוט מעיקרו, וצריך למשדיי' בשביל אותו הענף הנפסל, אך הוא גורס אפסקא לי' קרנא דגלימא, ממילא כל הקרן אפסיק, והולך בגי' זו לשטתו שס"ל דאין חייב חטאת רק אם נפסק כל הקרן, ולפ"ז יהי' דעת הרבינו שמחה כדעת השאלתות, [וכן באגודה גרס קרנא דחוטא וכן הביא הברכ"י בשם פי' רש"י כ"י ובשם פי' ר"ג מאור הגולה כ"י שגרסי אפסקא לי' קרנא דחוטי, אמנם ראיתי בפי' ר' ישעי' כ"י גרס חוטי דקרנא ושם הביא הראי' דלית הלכתא כר"י מרבינא כמו שהביא השאלתות וצ"ע] ומ"מ עדיין קשה ממ"ש סדין בציצית איכא בינייהו דהפי' הוא מאי נ"מ, וכמו שהעיר בזה ר' יצחק די מולינא המגי' בבשמים ראש, ומ"ש בכסא דהרסנא בזה, אין בו טעם ולא ממש, וצ"ל דס"ל לרבינו שמחה דהא כדאי' והא כדאי' וצ"ע, [וע"ד החידוד י"ל בזה שגם מ"ש סדין בציצי' א"ב יהי' פי' דפליגי בסדין בציצית ג"כ דר"י לית ליה גזרה דסדין בציצית והוא. דרב יוסף שאמר סדין בציצית א"ב יסבור כמ"ד שהגזירה היה שמא יקרע סדינו ויסבור הרבינו שמחה כדעת רש"י ורמב"ן דשוע טוו ונוז היינו שיהיה הצו"פ שועים וטוים וארוגים יחד ובל"ז לא הוה חיבור לענין כלאים וכבר הזכרתי בחדושי הלכ' כלאים (סי' ש') אשר הרעישו עליהם האחרונים דא"כ כלאים בציצית היכא מ"ל הא התכלת והלבן שועים וטוים כ"א לבדו, וישבתי זה דס"ל דמגוי דהוה חיבור לענין ציצית דבעי צו"פ יחדיו גדילים הוה חיבור לענין כלאים דוגמת מ"ש הגהת מרדכי בפרק בתרא דעירובין לענין קשר של תפילין לדעת ר' אליהו והשתא לפ"ז אם יקרע סדינו ויתפרנו ויניח סוף החוטין התלוים שם לשם ציצית לפי' רש"י שם (עי' לקמן סי' ט"ו) הלא אינו ציצית כלל וממילא לא הוה חיבור גם לענין כלאים, והשתא בשלמא לר"ע שהם מצוה א' הא יהיה הציצית האחרים כלאים דבהם שייך לומר מגוי דהוה חיבור לענין ציצית דהא ג' הציצית מצד עצמם כשרים אבל לר"י גם שיהיה כלאים הא מצוה בפ"ע הם וגם שא' מהם פסול השלשה האחרים כשרים וא"כ לר"י לא שייך הגזרה דסדין בציצית וא"כ גם הך א"ב פי' במאי פליגי, אבל עם האמת ז"א דהא הרא"ם בס' יראים דעתו לענין שעטנז שלא כשיטת רש"י וגם בפי' שמא יקרע סדינו פי' כשיטת רב עמרם והדק"ל לדעת הרא"ם וצ"ע].
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>יש לה.</b> מימרא דרב שישא (פרק הקומץ בסופו).
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>וה"ה.</b> הב"ח נסתפק בזה ממ"ש המרדכי (בה"ק) ושאלתי לר' אם דוקא נקיט בעלת ה' אבל בעלת ו' לא אשכחן בתלמוד ומה תהיה עלי' אם בצרי' מב' קרנות ושויא בעלת ו', והשיב דלא מחייב בציצית דלא משתמיט בשום מקום למחייבי' ולקמן משמע קצת דלר"ש דאמר בברייתא (דפרק התכלת) מרבה אני בעלת חמש שיש בכללה ד' משמע דמהאי טעמא אפי' טובא עכ"ל, ופי' הב"ח דדוקא בחתך כנף אחד מהני דיגיד עליו ריעו שגם זה כנף הוא אבל בחתך שני קרנות ל"ש יגיד עליו ריעו דהם תרי לגבי תרי והמעיין יראה שא"א לומר כן כלל דא"כ מאי זה שמוציא מהתכלת דשם לא מיירי בבצרי' לגלימא ועוד דהא מבואר במרדכי דגם בחתך בטלית בעלת ג' מועיל לשויא בעלת ד' אע"ג דגם בזה ל"ש יגיד עליו ריעו רק המרדכי על כל טלית בעלת ו' נסתפק וכן המג"א כתב שלא כב"ח בזה.
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>וכן.</b> מרדכי הביאו הד"מ.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>וקשרם.</b> הקומץ (דף לז) מימרא דרב משרשי'.
<h5> ס"ק י</h5>
<b>אפי'.</b> (שם) מימרא דרב דימי מנהרדעי.
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>ואם תפרו.</b> בלבוש כ' דאם י"ל כנף גם עכשיו, יטיל הציצית בכנף של עכשיו, ולא אבין הא כיון דאמרי' דאף דתפרו כמאן דשריא דמי, הלא יש לעשות הציצית בכנף הקודם כמו בתפרו מעוגל, אמנם הלבוש הולך לשטתו, למה שאבאר דעתו (בס"ק כ') דסובר גבי פלוגתא דטלית כפולה, דלת"ק מטיל בכפולים ולר"ש פטור לגמרי, ומסופק הלכה כמי, וע"כ פסק דיטיל מספק ולא יברך ממילא גם כאן שדינו בתפרה כדין טלית כפולה בלא תפרה. לזה מטיל בכפלים, ולא אכפת מה שסופו לחזור, אבל המג"א שהסכים ג"כ (בס"ק ד') ללבוש, יש לתמוה דהא (בס"ק ז') פי' שהספק הוא בטלית כפולה אם יטיל בכפלים או בפשוטי', ממילא גם כאן יש ספק זה, ולמה כתב שיטיל בכפלים, גם מ"ש דכן משמע בתוס' (סוף פרק הקומץ) לא זכיתי להבין כוונתו, דמ"ש בתוס' שם לדחות לשון א' של רש"י שפי' דחייטא לגלימא בטלית כפולה ותפרה, דלא היה לו לפרש כן, דהא לקמן (דף מ"א) תניא טלית כפולה חייבת ור"ש פוטר, ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת, אלמא שחייבת במקום הכפולים להטיל שם ציצית ולא אמרי' דכמאן דשרי דמי ויועילו ציצית הקודמים עכ"ל, פשוט דהתוספת ס"ל דהא דר"ש פוטר היינו מן קרנות הכפולים, אבל צריך להטיל בפשוטים כדעת הב"י, לז"א דאם כמאן דשרי דמי ממילא מועילים ציצית שבפשוטים ואין צריך להטיל בכפולים ממילא מבואר דעת התוס' להיפוך, דאם כמאן דשרי דמי צריך להטיל בפשוטים, (ודברי הפ"מ קשים לשמוע) והשתא למה שאבאר (בס"ק כ') בדין טלית כפולה שצריך להטיל בפשוטים, ממילא ה"ה כאן. [וכן מצאתי בערוך (ערך צארי) שכתב על הא דציירי לגלימא וז"ל שהיתה טליתו ארוכה וכפל הכנף וחברו ושם בו ציצית לא עביד כלום דכמאן דשרי דמי וחשוב כמו דהוה הציצית באמצע הכנף והוא צריך להניחם בסוף הכנף כמלא קשר אגודל עכ"ל ובודאי אין הפי' בדבריו שכפל כל הטלית וכפי' ראשון של רש"י דהא רש"י ותוס' דחו פי' זה ממ"ש (בדף מא) אך כוונתו שכפל הכנף לבד מבואר בהדיא דכה"ג שתפרו מרובע צריך להניחם בסוף הכנף].
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>ואם.</b> בזה אני מסתפק אם אמרי' הסברה אם איתא דלא מבעי' לי' לפסוק ולשדי' גם לקולא, ויהיה דינו כטלית בלא כנפות או לא, ונראה דתליא במ"ש (בס"ק הקודם), דלדעת הלבוש והמג"א דיעשה הציצית בכנף של עכשיו גם כאן הוה כטלית בת ד"כ ואזלינין בתר השתא, ולמ"ש שצריך לעשות בכנף הקודם דכנף של עכשיו כמאן דליתא דמי, ה"ה כאן אין כאן כנף כלל ולכן יעשה ציצית מספק ולא יברך.
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>וכנפי'.</b> מימרא דרבא בהתכלת (דף מ' ע"ב) ואף שבמרדכי בשם תוס' שאנץ ומהרי"ק (שורש קמ"ט) בשם ר' יחיאל ובנו של ה' חיים כהן, שצדדו לומר כר' אחאי דאזלינין בתר כנף, [וכן ראיתי בפסקי ר' ישעי' כ"י (בפ' התכלת) כתב דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אזלינן לחומרא וכן משמע לכאורה דעת הי"מ שהביא בא"ח דאין לתת טלאי במקום שמכניסין בו הציצית וכו' וסה"ת כתב דמקרי מין כנף מ"מ], הכרעת הש"ע עיקר שכ"ד כל הפוסקי'.
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>אפי'.</b> לבוש וכ"מ מדברי רש"י.
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>ואפי'.</b> כן נראה ודוגמא לזה במשנה דכלים (פי"ו) ונגעים (פי"א) בעושה כלים מן הגדל בים שאינו מקבל טומאה, וחבר להם מן הגדל בארץ עד שבין שניהם יש כשיעור, גם עור הים מקבל טומאה ונעשה כאילו הכל עור חיית יבשה וה"ה כאן ועי' מ"ל (פ"א מהל' כלים ה"ג) ומ"ש בחדושי שם בזה.
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>אע"ג.</b> מג"א.
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>וכן.</b> מג"א.
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>היה.</b> מנחות (דף מ' ע"ב) ומה שהוספתי הוא לשון הלבוש.
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>ואפי'.</b> מג"א ועי' לקמן (סי' י"א) דכל שמעכב בדין עשיית הציצית להקרא קשר מה"ת מעכב לענין דצריך להתירו שלא יהי' בכלל תולמ"ה, והנה בלבוש כתב, דאם השלים הטלית והציצית ואחר כך התיר הקשר הרביעי פסול, והמג"א חולק עליו [וכן ראיתי בשאלתות (פ' שלח) כ' הטיל לבעלת ג' והשלימ' לד' הנך ג' פסולים משום תולמ"ה מבואר שהרביעי כשר] וכן בא"ז בשם לחם רב שתמה עליו מה בכך שענף אחד פסול הא אח"כ תקן המעוות ונראה דהלבוש מיירי שהשלים גם הענף הרביעי קודם שהתיר הפסול ולדעת הרמב"ם (בסעיף שאח"ז) בנתכוין להוסיף פסול אמנם הא בארתי שם להלכה שלא כדעת הרמב"ם לכן השמטתי דבר זה.
<h4> סעיף ו</h4>
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>אבל.</b> על מחלוקת המחבר והרמ"א, שפסק הרמ"א דיטיל ציצית ולא יברך וכן פסק הלבוש. תמהו כל האחרונים. מה תקן במה שלא יברך, הא עדיין שמא כהמחבר, וצריך להטיל בפשוטים ואיך ילבש בגד זה אמנם הרואה שורש מחלוקת הש"ע והרמ"א שעמ"ש במנחות (דף מ"א) טלית כפולה חייבת ור"ש פוטר, פסק הב"י כר"ש, ופי' דפוטר מלהטיל בכפולים אבל צריך להטיל בפשוטים, והרמ"א בד"מ השיג על פי' זה ופי' דר"ש פוטר לגמרי, ופסק כת"ק, ממילא לדעת הרמ"א אם נפסוק כר"ש פטור לגמרי מן הציצית, וממילא מה שחושש בהגה לצאת גם דעת הפוסקים כר"ש, הוא רק לענין הברכה, אבל לענין שיטיל בפשוטים א"צ לחוש דהא לפירוש הרמ"א ליכא למ"ד שיטיל בפשוטים דהא ר"ש לגמרי פוטר [וההגהה הנמצאת על הש"ע שפוסק כר"ש, (אבל צריך להטיל בפשוטים) הוא לפי סברת המחבר ופרושו בדעת ר"ש, אבל לפי סברת הרמ"א פטור לגמרי לר"ש] וכן הלבוש כן דעתו דר"ש פוטר לגמרי, ושפיר פסקו דיטיל ציצית מספק ולא יברך, וקמה סערת האחרונים לדממה עתה ניסד אבן בוחן להלכה, הנה הרמב"ם והר"א ממיץ והנ"י והרוקח פסקו כר"ש, וכן הוא בפסיקתא זוטרתא (פ' שלח) [וצ"ע דבה"ג ואגודה (פ' התכלת) הביאו ת"ק ור"ש ושוים שאם כפלה ותפרה שחייבת ולא הביאו עובדא דרבב"ה וי"ל כיון שהביאו מ"ש ושוים שאם כפלה ותפרה שחייבת מבואר שפסקו כת"ק אך צ"ע דהב"י מדקדק על הרי"ף והרא"ש אם סברי כר"ש אמאי לא הביאו הא דאעפ"י שנקטו בסיכי וכתב דזה נלמד מעובדא דרבב"ה עיי"ש והשתא לבה"ג שלא הביא הא דרבב"ה היל"ל אע"ג דנקטי בסיכי וראיתי לר' ישעי' הזקן כ"י כתב על מעשה דרבב"ה מהא שמעינן דהלכה כר"ש והוא לא הביא שם דא"ל זיל רמי לה משמע דל"ג לי'] וכבר כתבתי באר"י (סק"ב) דלפי' ב"י שר"ש אינו פוטר רק מן כנפות הכפולים, אבל צריך להטיל בפשוטים, מוכרח דהלכה כר"ש דהא רבה ברי' דרב הונא סובר כן, רק הרמ"א לשטתו שפי' דר"ש פוטר לגמרי ואין הכרח מרבה ברי' דר"ה, ובאמת ממעשה דרבה ברי' דר"ה מבואר דר"ש אינו פוטר לגמרי, דהא א"ל זיל רמי לה, וכן בתוספת (סוף פרק הקומץ) שהבאתי למעלה (ס"ק י"א) מבואר דר"ש מחייב להטיל בפשוטים, כפי' הב"י ממילא מוכרח דהלכה כר"ש דהא רבה סובר כן, וממילא מוכרח שגם הרי"ף והרא"ש (שעליהם נשען הרמ"א שאין הלכה כר"ש) פסקו כר"ש מדהביאו מעשה דרבה ברי' דרב הונא כמו שהוכיח הב"י, ולא נשאר להרמ"א לסמוך אלא עמ"ש הטור שהרא"ש חולק על הרמב"ם, וכבר כתבתי באר"י שיל"פ שגם הטור פוסק כר"ש, ממילא כל הפוסקים מסכימים דהלכה כר"ש דיטיל בפשוטים, העיקר כפסק המחבר.
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>ואם.</b> כן העליתי באר"י לחוש לדעת הנ"י שפוטר בהא לגמרי, ולכן יעשה ציצית מספק ולא יברך, ובברכ"י הביא בשם תשובת הרדב"ז (כ"י ס' שני אלפים רס"ט) שכתב הנמוקי כתב שהלכה כר"ש, ואינו מחוור, דיחיד ורבים הלכה כרבים, ותו דאי הכי הריף הול"ל דהלכה כר"ש, וכ"נ מהרמב"ם דהלכה כת"ק, וכ"נ מהג"מיי, והשיג הברכ"י דהא מהרמב"ם מוכח דפסק כר"ש, וכ"מ מהש"ס מעובדא דר"נ כמ"ש בהגמ"יי, ומה שחשב שט"ס בנמוקי, אשתמטתי' שכ"כ ברוקח (סימן שס"א) וכן כתב בהגמ"יי בהדיא עכ"ל, ולפענ"ד דברי הרדב"ז נכונים, דמקשה לפי' הנ"י שפי' טלית כפולה שאינה ראוי' ללבישה, וממילא ר"ש לגמרי פוטר, מהשתא דייק מדכתב הרמב"ם אין מטילין ציצית על כנפי' כמו שהוא כפולה, משמע אבל מטילין בפשוטים כמ"ש הב"י והוא כהת"ק, וכן הריף מדהביא מעשה דרבה בר"ה ע"כ סובר כת"ק, וכ"ז לפי' הנמוקי, אבל בטלית כפולה מרובעת שראוי' ללבישה שלפי' הב"י לא פטר ר"ש רק מן כנפות הכפולים אבל צריך להטיל בפשוטים, ממילא פסקו כולם כר"ש, מעתה הרוקח והרא"מ שפסקו כר"ש עולה יפה לפי פרושם, אבל לפי' הנ"י אין פסקו נכונה דלפי פרושו עולה שכל הפוסקים פסקו כת"ק, וזה כוונת הרדב"ז ועי' באר"י.
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>אא"כ.</b> כ"כ הרמב"ם [וצ"ע בלשון האגור שכתב בשם הרמב"ם שצריך לתפור כל הג' רוחות] ועי' ב"י.
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>ואפי'.</b> שם בגמרא דנקטה בסיכי, [ועי' ביצה (דף ט"ו רש"י בד"ה בסיכי)].
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>הטיל.</b> מנחות (דף מ' ע"ב).
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>אם.</b> כ"ד הרמב"ם ועי' באר"י (ס"ק ~ב'~{ג'}).
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>ויש.</b> כדעת רש"י בפי' הסוגיא והרא"ש וטור ורי"ו, דמ"ש הב"י דהרא"ש והטור אחד הוא חלקו עליו האחרונים כמ"ש הכנה"ג (כללי קים לי אות נ"ט) ומ"ש דרש"י פרשן ולא פסקן, וכ"כ גם הרדב"ז (ח"א סי' ק"ט) הא כבר כ' הרא"ש (פר' בהמה המקשה) דרש"י מקובל מגאוני עולם ר"י בן יהודה ור' יעקב בר יקר גם הלק"ט (ח"ב סי' קי"ו) תמה על הרדב"ז בזה, וכ"כ ברכ"י בשם ר' יחיאל קשטלץ בתשובה כ"י, ועיין בכנה"ג, מלבד זה תמהני שלא הביא דעת הראב"ד בהשגה (שם) שחולק ג"כ על הרמב"ם בזה, וכן בתוס' (ריש פרק התכלת) מבואר דבהטיל למוטלת אע"ג דעובר על בל תוסיף אין המצוה נפסלת בכך, וכ"כ התוס' פ' לולכ הגזול (דף ל"א) דלמ"ד לולב א"צ אגד אין המצוה נפסלת ע"י התוספת, [וכ"כ בשו"ת רשב"א (ס' תסח)], ובסנהדרין (דף פח) כתבו, שגם על בל תוסיף אינו עובר, וגם נ"ל שהרמב"ם שס"ל דבל תוסיף פוסל גוף המצוה, אזיל לשיטתו שכ"כ כן (בפ"ז מה' לולב) והראב"ד השיג עליו שם ג"כ, והשתא למ"ש הכ"מ בשם הרא"ש ור' אברהם בנו, שהרמב"ם חזר (שם) י"ל דה"ה כאן, ואף שבאר"י כתבתי ישובים על דברי הרמב"ם, מ"מ לא נוכל לבנות על יסודות הפלפול, עם אבני החידוד,
מגדל בנוי להלכה לתלפיות ממילא הלכה כפסק הרמ"א [וכן האגור פסק כהרא"ש וכן באגודה], ולא כלבוש שהביא שני הדעות ולא הכריע.
<h5> ס"ק כז</h5>
<b>בין.</b> א"ר דלא כט"ז, ועי' באר"י (סק"ד).
<h5> ס"ק כח</h5>
<b>ל"מ.</b> המג"א ובא"ר וא"ז ובלבוש לדעת הרא"ש, וכן באמת דעת הב"י דחתך אחרונות פסול, [וכן ברי"ו כתב כשרה אחר שפסק הראשונות משמע שבהפך פסולה], וכ"ד הרמ"א כמ"ש הנ"ץ בכוונת דבריו, וכן מבואר בהדיא בראב"ד שכתב דסתמא תנא הטיל למוטלת כשר.
<h5> ס"ק כט</h5>
<b>היינו.</b> רצוני דבאמת אין המצוה נפסלת בכך, כמ"ש הראב"ד וכמ"ש (בס"ק כ"ו) דבל תוסיף אינו מגרע המצוה היכא דהאי לחודי' קאי והל"ק, כמבואר בהנחנקין (דף פ"ח), מ"מ אסור ללבשו משום איסור בל תוסיף [וכ"כ הרשב"א בתשובה (ס' תסח וסי' תשכח)] דאף למ"ש התוס' שם דגם על ב"ת אינו עובר, מ"מ כתבו שאסור מדרבנן, וגם הא בסוכה (דף ל"א) כתבו שעובר על ב"ת, וכ"ד רוב הפוסקי' ועי' בהג"מ (פ"ז מה' לולב) וברמב"ם וראב"ד (פ' מה' ממרים).
<h5> ס"ק ל</h5>
<b>וכן.</b> כ"כ הט"ז (סק"ו) והמג"א (סק"א) רשם משם לכאן, וגם כאן למ"ש הרא"ם, דעובר על ב"ת ממילא לא הוה מעשה, וכ"כ בתשובת מהר"ם מרוטונבורג (סי' תר"ן) ולמ"ש (בס"ק ג') לדעת הכ"מ דאין צריך דוקא בארבע כנפות המרוחקות מן התורה, ממילא באיזה מהם שחתך כשרה באחרות, כמו בהטיל למוטלת.
<h4> סעיף ז</h4>
<h5> ס"ק לא</h5>
<b>אם.</b> הגמ"יי וכפתור ופרח בשם מהר"ם מרוטונבורג ורבינו שמחה וראייתם ממ"ש בספרי זוטא אשר תכסה בה פרט לחלוק ופי' ר"י שעשאו סתום למעלה וכ"כ הרשב"א בתשוב' (סי' תל"ד) [וכ"כ באגודה פ' התכלת בשם ר' שמחה בעל סדר עולם].
<h5> ס"ק לב</h5>
<b>ואם.</b> כן פי' מהרי"ק (שורש קמ"ט) דברי הרשב"א בתשובה הנז' שדוקא ברובו סתום פטור וכן מבואר מהטור (בס' ח'), אם יש לו ציצית בחלוקו וי"ל גם כוונת מהרי"א ברובו פתוח וסרה תלונות ב"י וכן מ"ש בארחות חיים גנולא וקוטא חייבת מיירי ברובו פתוח ומ"ש הרשב"א כגון גנולא וקוטא מיירי ברובו סתום כל חד כי אתרי'.
<h5> ס"ק לג</h5>
<b>ואם.</b> מג"א.
<h5> ס"ק לד</h5>
<b>בשבת לר"ה.</b> ע"ת וא"ר וכ"נ דאף למ"ש (בס' תפ"ט) כר"ן דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה בזה י"ל למ"ש (באר"י סי' י"ג) באורך דאם מספק חייבת בציצית י"ל דהוה תכשיט ולא הוה משוי אף לדעת הרמב"ם דספק מדרבנן אסור, הא בארתי דאם חיוב ציצית דרבנן מותר לצאת בו אפי' לר"ה, ואם כן יש לצרף סברה זאת, אל דעת הרא"ש (בס' תפט) דעושין ס' דרבנן לכתחלה בשגם למ"ש (בס"ק ה') בדעת השאלתות, י"ל בה"ג גם אם הציצית פסולים באמת, אין דעתו עליהם ובטלים גבי בגד, כ"ז יש לצרף שמותר לצאת לכרמלית עכ"פ.
<h5> ס"ק לה</h5>
<b>ואין מברכין.</b> לבוש.
<h5> ס"ק לו</h5>
<b>ויש.</b> א"ר ונראה שתלוי בשני תרוצי תוס' בעירובין (דף י' ע"ב) גבי עור העסלא, דלתי' השני דבכלים לא אמרינין דאתא אוירא דהאי גיסא ודה"ג ומבטל לי', ה"ה כאן לא אמרי' זה, אבל לתי' הא' דדוקא באויר שאנו חושבים אותו לסתום אמרי' כן, ה"ה כאן ועמ"ש באר"י (ס' טז) ועי' לקמן (סימן שסב סעי' ח). 
<h5> ס"ק לז</h5>
<b>קאפא.</b> ב"י בשם מהרי"ק (סי' קמ"ט).
<h5> ס"ק לח</h5>
<b>בגדים.</b> ב"י כתב דבגדים שלנו שיש להם ד"כ, אמאי אין מטילין בהם ציצית ומיהו במלבושים של מטה יש לדחוק דכיון שאנו חוגרים אותם הו"ל כסתום משם ולמטה עכ"ד, ובהשערה ראשונה יש ~לדחות~{ארצות החיים זולצבאך: לדמות} זה למ"ש (פ' ח' מה' כלי המקדש ה' ד') דמרושלים והיינו בגדי כהונה שארוכים יותר מדאי וסלקם ע"י אבנט כשרים דאבנט מגיז גייז, וכן אם הם כמדתו וסלקם ע"י אבנט פסולים כרב בזבחים (דף יח ע"ב) וכן גם כאן הוה כסתומי' ע"י האבנט מ"מ צ"ע אם לסמוך ע"ז לדינא, דהא לענין כלאים מבואר ביור"ד (סי' שין סעיף ד') מתוספתא (דפ"ט דכלאים) דלובש אדם חלוק של צמר על של פשתים אע"פ שאפונדתו חגורה עליו מבחוץ ומבואר בתשובת הרשב"א דנהגו היתר אפי' ~בשגר~{ארצות החיים זולצבאך: בשחגור} בחוזק בפרט שהב"י כ' עוד טעמים אחרים ע"מ שאין מטילין ציצית לבגדים אלה וכבר נהגו לחגור על הטלית קטן באין מוחה.
<h5> ס"ק לט</h5>
<b>אבל.</b> יש לדמותו למ"ש לענין כלאים דאם קושר קשר של קיימא, מבטלו מתורת ד' כנפות.
<h5> ס"ק מ</h5>
<b>וגם.</b> עי' בלבוש, ובת"ה (סימן רצה) כתב דרק אם קבועים בחוזק דבלא"ה לא הוה חיבור כמ"ש הכנה"ג בשם ס' זכרונות ולבוש גופי' ביור"ד (סי' ש' סע"ג) וכ"נ ממהרי"ק (שורש קמט) כן העלה הא"ר וכן עיקר.
<h4> סעיף ט</h4>
<h5> ס"ק מא</h5>
<b>והכנפים.</b> עיטור ומהרי"א, והוא בספרי.
<h4> סעיף י</h4>
<h5> ס"ק מב</h5>
<b>וי"א.</b> דברי הש"ע תמוהים שהחליט דאפי' במכסה רו"ר פטור, והנה בספרי (פ' תצא) ובפסיקתא זוטרתא (שם) אשר תכסה בה פרט למעפורת שאינו מכסה רו"ר, מבואר דאם מכסה רו"ר חייב, וב"י כתב בשם העיטור מעפורת סודר שאינו מכסה רו"ר, ומהרי"א וכפתור ופרח, נרא' דמפרשי מעפורת סודר הראש אפי' מכסה ראשו ורובו פטור, וכ"כ בפי' בס' א"ח, וכתב עוד דבה"ג וא"ח מהרי"א וכו"פ, דרשו כסותך, ובעל העיטור דריש בה, וכל דבריו תמוהים דהא בכו"פ (סימן ס) כת' מסתברא מצנפת המערב שמכסין ראשיהם באמצעיתו, וב' ראשיהם מושלכים על כתפיהם ועל גופם אין לפוטרם, רק מצנפת של ארץ כנען וא"י שמקפלים אותו סביב כעטרה לא ~ירצה~{כפתור ופרח: יראה} ממנו זויות תהי' פטורה עכ"ד, ולא הזכיר כלל שצריך אפי' לכסות רו"ר, ויותר קשה דהב"י בעצמו הביא אח"כ דברי כו"פ הללו וכפל ושלש דלהכו"פ כל שמכסה גם גופו חייב, (וכבר עמד בזה בל"ח), ומה שתי' בא"ר דהב"י מיירי תחלה שיש בו כדי לכסות אבל הוא אינו מכסה א"ע, ז"א דהא כאן בשלחנו הטהור באר בהדיא דאפי' מכסה א"ע פטור, ויותר קשה דבארחות חיים (ה' ציצית אות ה'), וז"ל כתב בה"ג שדרו ממתיבתא דסוריא מצנפת אינה ראוי' לציצית דאין ראוי לציצית אלא כסות החופה רוב גופו של אדם, ובספרי ממעט כסות הראש מכסותך דהאי לאו כסות הוא, אע"ג שיש בו לכסות ראשו ורובו של קטן פטורה ומשמע הא אם מכסה בו רו"ר של גדול חייבת, וממילא גם מ"ש הב"י, דאינך שדרשו כסותך ממעט אפי' יש בו לכסות רו"ר, אאל"כ דהא הבה"ג והא"ח דרשי כסותך ואעפ"כ לא ממעטי אלא באין מכסה בו רו"ר, וקמ"ל דאף על פי שיש שיעור לכסות רו"ר של קטן דבשאר כסות חייב בכה"ג, מ"מ במצנפת פטורה משום שהוא כסות הראש וכסותך ולא כסות הראש, אבל אם מכסה ראשו ורובו של גדול אז אינו כסות הראש כיון שמכסה גם הגוף, ובאמת לולא דמסתפינא הייתי אומר למאן דדריש בה אינו סובר המיעוט משום כסות הראש ואין המיעוט בה פרט למעפורת רק המיעוט הוא ~ארצות החיים זולצבאך:הוא~ בה פרט לשאין מכסה בה רו"ר כי מעפורת פרש"י בשבת (ט' ע"ב) חולין (קכ"ג ע"ב) ורמב"ם והרא"ש בפ' המשניות (רפ"ט דכלים ופכ"ח מ"ח), מעפורת סודר, ויתחפש באפר, (מלכים א' כ"ב) ת"י ואשתני במעפרתא ועי' בהשגת הראב"ד (פכ"א מה' כלים ה"ב) ואף שהערוך (ערך מעפורת) בשם י"א ורלב"ג ורד"ק במלכים (שם) פרשו סודר הראש מ"מ י"ל דאין המיעוט משום שהוא סודר הראש רק משום שאין מכסה בו רו"ר, וע"כ לא באר בכו"פ דצריך שיעור לכסות בו רו"ר, אבל זה נגד כל הפוסקים, אבל אם יש שיעור לכסות בו רו"ר והם מופשלים על כתפיו נראה דהעיקר כמו שמבואר מלשון כו"פ וא"ח ובה"ג וכדעת העיטור דחייב בציצית.
<h5> ס"ק מג</h5>
<b>הואיל.</b> עי' בלבוש באורך ועי' בב"י וד"מ כולם האריכו לתת טעמים על שאין נותנים ציצית בהרבה בגדים, ב"י כתב דיהיו הציצית נגררים על הארץ, ועי' לקמן (ס' כ"א), ובשם המרדכי כתב דאין חייבים רק אותן שהם דרך לבישה, לא אותן שהם דרך העלאה אבל המרדכי עצמו סיים ולא הודה לי רבי, עוד קשה דכל טליתות שלנו דרך העלאה הם, ועי' ביור"ד (ס' שא) דלא מקרי דרך העלאה שכן דרך לבישתן, עוד כתב דלא מחייב אלא כסות הבא להגן מן הקור והחום לא אילו שהם מפני הכבוד ומפני שטעמים אילו אין להם סמך לכן יזהר כל אדם לעשות קרן אחד עגול וע' בתשו' מהר"ם ב"ב (סרפ"ז).
<h5> ס"ק מד</h5>
<b>והטלית.</b> עי' בהלק"ט (סכ"ג) דהאשה טפלה כיון שהיא פטורה עיקר הטלית הוא משום החתן ומ"ש בגנת ורדים (כלל א' סי' כב) שאינו משום כבוד רק משום חופה, ליתא דהא עיקר הטלית נעשה ללבישה וברוקח (סי' שנג) ובספר המנהיג (סי' קח) דסמך להשלכת הטלית על החתן והכלה מדכתיב גדילים תעשה לך וסמך כי יקח איש אשה הרי דלשם מצוה לובשו, ובל"ז כבר כתב העיטור בראיות שעטיפת הטלית אינו החופה, וממילא הוא רק ללבישה דמצוה, וכ"כ בכסא אליהו שכן המנהג בירושלים שהחתן מברך, כן הסכים פרי האדמה (פ"ט דברכות ה"ט) והברכ"י, ומ"ש בכסא אליהו ע"ד הכנה"ג שהביא ראי' (מס' ח' סעיף ה') אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית א' שהלא הפי' הוא כ"א בטלית שלו, ראיתי בשו"ת להרב כנה"ג (חלק א"ח סי' נג) שהקשו לו בעצמו קושיא זו, וכתב דברמזים להב"י כ' מתעטפים בטלית אחד, וכן בארחות חיים עצמו כתב מתעטפים בטלית אחד כאחת.
<h5> ס"ק מה</h5>
<b>וטוב.</b> כ"כ הכנה"ג בשם השואל וכ"כ בתי כנסיות (סי' ח) בשם מהר"ש בן עזרא, וטוב לעשות כן משום ספק ועי' שבות יעקב (ח"ב סי' כג) כתב דיטול טלית שאולה ועי' פה"א (שם):
<h3> סימן יא</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>צריך.</b> כשמואל מנחות (דף מ"ב) דבסוכה (דף ט') מקשה מיניה לגרסת הגאונים שם, כמ"ש הרשב"א בחדושיו שם ובעה"מ והרמב"ן וכן מוכרח לדעת הרמב"ם דפי' מן הקוצים משום מין כנף או משום ביזוי מצוה, וביותר לפי' ר"ת ור"ח סנהדרין (דף מ"ז ע"ב) דרבא דס"ל שם הזמנה לאו מלתא הוא כשמואל וכרשב"ג כמ"ש התוס' (שם) ובגיטין (נ"ד) ומנחות (מ"ב ע"ב) וכן יעלה גם דעת הרמב"ם שפוסק בעיבוד כרשב"ג ובטוי' כשמואל, ועי' מ"ש בחדושי (ס' ל"ב) ובאר"י (ס' זה סק"א) וכן מבואר ממ"ש במנחות (שם) דבעינין צביעה לשמה.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>ויש.</b> מרדכי ואגודה (ס' כב) בשם מהר"ם, וד"מ בשם האגור דבעלי הנפש שבאשכנז נוהגי' כדברי מהר"ם, ופרישה הביא לזה סמך בשם מהר"ל מפראג.
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>שיאמר.</b> כן כ' המרדכי (בה' ציצית ובפ"ב דגיטין) ועי' לקמן (ס' ל"ב) וביור"ד (סי' רע"א ורע"ד) דמשמע דאף לדעת הרא"ש והא"ח דבקדושת השם די במחשבה לבד הוא משום דכבר אמר בפי' על הכתיבה אבל על הכתיבה צ"ל בפי' לשמו והוא עפ"י דברי הר' ברוך שמדמהו לפיגול דכ' לא יחשב ובעינין דיבור כמ"ש התו' פסחי' (דף ס"ג ד"ה ר"מ) ורש"י קדושין (דף מ"א ע"ב) זבחי' (דף מ"א) מנחות (דף ב') ועי' לקמן (סי' ל"ב) מ"ש לשטת הרמב"ם (פ"יח מה' פסולי המוקדשין והחינוך (פ' צו) דס"ל דפיגול במחשבה לבד מפסיל וגם מה דמספקא לי' להר' ברוך דלמא דומה לתרומה דסגי במחשבה, עי' רש"י בכורות (נ"ט ד"ה במחשבה) פי' שאומר שאני עומד להפריש, אמנם רש"י עצמו בביצה (דף י"ג) גיטין (דף ל') מנחות (דף נ"ד) פי' נותן עינו בצד זה וכ"כ התוס' במקומות הנ"ל ובחולין (דף ז'), מ"מ אין ראיה משם דכתיב ונחשב לכם תרומתכם, ומ"ש משליחות יד דכתיב על כל דבר פשע עי' תוס' ב"מ (דף מ"ג ע"ב) ורש"י שם לא כתבו כן.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>בתחלת.</b> דאז כל העושה ע"ד הראשונה עושה זבחים (דף ב' ע"ב) שבת (דף צ"ח) אבל בסוף הטיוי שנאמר הוכיח סופו על תחלתו מבואר בח"מ (סי' רמ"א סע"יא) והרש"ל וב"ח ודרישה ביור"ד (ס"ד) דלא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו. ואף להרמב"ם (פ"ב משחיטה ופ"ד מה' זכיה ומתנה) ספיקא הוה, וממ"ש ביור"ד (ס' רכ"א סע"ט) ובאבה"ע (סי' ל"ו סע"יא) אין ראיה לנידון זה, ועיי"ש בב"ש (סקכ"ז).
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>ואם לא.</b> כן דעת הריף והרא"ש וכל הפוסקים (זולת רש"י) והב"י כ' כן גם לדעת הרמב"ם, ועי' בלח"מ מה שתמה על הרמב"ם למה לא פסק כרב וכבר קדמוהו כל אשר היו לפני במה שיש בו די. והנה בתשובת הרמב"ם (בפאר הדור סי"ח) כתב, דלזה מזוזה לא צריכא עיבוד לשמה מפני שעצמה של מזוזה אינה צריכא, ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית שדר בה ואם אין בית אין מזוזה, אבל ס"ת ותפילין חובת הגוף התדירה הוא: וק' דא"כ ציצית נמי לא לבעי טוי' לשמה, אמת כי בהגמיי' הביא בשם ס' התרומה באופן אחר שתירץ הרמב"ם, משום דמזוזה הוא רק לשמירה, אבל הכ"מ (פי"א מה' תפילין) העתיק הגי' כמו שהוא בתשובה וע"ש בהג"ה, וראיתי בשירי קרבן, בפ' הירושלמי (פרק אמר להם הממונה) כתב שם, דהרמב"ם דסובר דמזוזה א"צ עיבוד לשמן פסק כת"ק, וז"א דא"כ גם בציצית היה לו לפסוק כן, דא"צ טוי' לשמה: וראיתי בברכ"י כתב בשם המגן כ"י, שכתב גבי ציצית דהרמב"ם פסק כרב ולזה לא כתב אם טואם שלא לשמן פסול, כמ"ש בה' תפילין לענין עיבוד, ורק גבי נימין וקוצין כתב פסול, ובסיסין כתב לכתחלה ולזה סדר סיסין בתחלה ובגמ' נשנית באחרונה, אך תחלה כתב, שזירה רשות טויה למצוה ואינך לפסול, ואף דהגמ' תלה טוי' בעיבוד מעין פלוגתתן קאמר עכ"ד: ואין מקום לכל דבריו, דמ"ש מדוע סדר סיסין בתחלה, עלה ע"ד שהרמב"ם מפרש נימין וקוצין כפרש"י, משום עשי' לשמה, וז"א דהרמב"ם מפרש משום ביזוי מצוה, וא"כ אין לסיסין שייכות כלל עם נימין וקוצין, דלא מיירי מענין עשיה לשמה כלל, וע"ז א"א לכתוב שם לשון צריך, וכאן שהוא משום איכות העשי' כתב צריכין וממילא אם לא עשה כן פסולים, ומ"ש דמה שתולהו בעיבוד רק מעין קאמר דבריו דברי תימא, דא"כ שמואל דלא כמאן, ודבריו היפוך מכל הפוסקים שכולם הניחו ליסוד מוסד שבטוי' הלכה כשמואל ומחפשים לישב שטת הרי"ף שפוסק בעיבוד כת"ק לומר שעבוד גרע מטוי' והוא לבו הלך בהיפוך ושוב ראיתי גם בא"ר (סי' י"ד) כתב שרק לכתחלה מצריך רמב"ם טוי' לשמה ואין נראה. [וראיתי בכת"י לר' ישעי' הזקן כתב בשם רש"י הלכות ציצית ובשם רב עמרם גאון ור' צמח גאון ורב נטרונאי, לפסוק כשמואל וראייתם מסוכה דשביק טעמא דרב והוא כתב דאינו נ"ל פסק זה (א) דהלכה כרב באיסורי (ב) כיון שאמר בסנהדרין דאביי כרשב"ג ורבא כת"ק הלכה כרבא. ומ"ש בפ' הנזקין ההוא דאתי לקמי' דר' אבוה, כאביי ולית הלכתא כוותי' ובסוכה כן מק' מרב כמו משמואל דגם רב עשי' בעי, וכן רב משה גאון השיב בתשובה שקלף של תפילין ורצועותיהן א"צ עיבוד לשמן שאין הלכה כרשב"ג עכ"ד. והוא נגד דברי רוב הפוסקים].
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>ובציצית.</b> כ"כ בתה"ד (ס' מ"ד) ועי' בתשובת הר"ש בן הרשב"ץ (סי' תקנ"א).
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>צריך.</b> ברכ"י בשם תשובת ר' משה פרובינצל כ"י מרבנן קשישי שבעיר מנטובה (ס"ב) שדעתו כן להלכה.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>ואם וכולי כשר.</b> כ"כ ב"ח (שם) וב"ח וש"ך ביור"ד (סי' רע"א) וכ"כ מג"א (סי' ל"ב סע"ט) ועי' ב"ח (סי' י"ד) כתב דאפי' בטוי' פסול אפי' ישראל עומד על גביו ר"ל לחוש להרא"ה הבאתי שם, דממעט טוי' א"י מבני ישראל.
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>וצריכים.</b> כ"ה בספרי, דיליף תכלת ממשכן, ובהגמיי' הביא לשון הספרי פתיל תכלת טוו ושזור כעין פתילה שזורה, וכ"כ רש"י בס' הפרדס (ה' ציצית) והביא תרגום ירושלמי פתיל שזור תכלת, וכ"כ הב"י בהלק"ט והסמ"ג (עשין כ"ו) הרי ס"ל דמפתיל יליף. אבל הראב"ד בהשגה ורמב"ם בתשובתו ואגור בהלכות ציצית, כתבו דיליף ממשכן, ותוס' מנחות (ל"ט) כתבו דיליף מבגדי כהונה, עכ"פ כל הפוסקים ס"ל דצריך שזירה, וכ"כ התוס' נדה (דף ס"א) יבמות (דף ד') ורשב"א וריטב"א שם ובחדושיו למס' עירובין וכ"ד הר"ן (פ"ק דביצה) ר"יו (נתיב י"ג) ועיטור והרא"ש וכל הפוסקים, [וכ"כ האגור בשם ר' ישעי' הראשון], וכ"מ בעירובין (דף צ"ו) בשזורים. והרמב"ם כתב (בפ"א דציצית) דאם רצה לעשותם שזורים עושה, והראב"ד השיג עליו, דהא יליף בספרי תכלת ממשכן והרמב"ם השיב לחכמי לוניל דסתם ספרי ר"ש הוא, וכיון דלא נמצא בגמ' לא קיי"ל כוותי', וכיוצא בזה השיב הרמב"ם לחכמי לוניל בהפרת האב, הביאו הכ"מ (פי"ב דנדרי') ותמה התם והכא ובבדק הבית ביור"ד (ס' רל"ד) דמה בכך דסתם ספרי ר"ש הא אין חולק עליו עיי"ש, ואמת הדבר שדברי הרמב"ם תמוהים מאד, דלהיפוך מצאנו לו (בפ"ה מה' מלוה ולוה), הניח דברי הגמ' ופסק כהספרי, ועי' במגלת אסתר (דף ל"ד ע"ב) [ובתומת ישרים (סי' ק"ע) הוציא מדברי הרמב"ם אלה דסמכינין על הספרי אפילו נגד גמ' דידן, וזה אינו כמ"ש הכסף משנה (פ"יב מה' מ"א, ריש פ"ד מה' עבדים) ועי' ביש"ש (פ"ד דיבמות סי' כ"א) ועי' ברשב"א בחדושיו ליבמות (דף קכ"ח) תמה על הגאונים למה פסקו כספרי נגד גמ' דידן] אבל בדבר שאין חולק בהדיא בגמ' שלנו על הספרי למה לא נפסוק כוותי' [ומה שמק' דלבעי נמי ששה ממשכן הנה לגי' הנז' דמפתיל יליף אין קושיא וצ"ל דהרמב"ם אזיל לשטתו דס"ל (בפ"א ה"ז) דא"צ רק חוט א' של תכלת הרי לא ס"ל כדעת תוס' מנחות (דף לט) דפתיל משמע שנים וצ"ל דס"ל שמ"ש ביומא (ד' ע"ב) פתיל פתילים הרי כאן ד' למד מן וקצץ כמ"ש רש"י ותוס' שם, אבל לדידן דס"ל דצריך ב' חוטי תכלת דפתיל משמע שנים ממילא א"צ ללמוד ממשכן] עי' באר"י מ"ש לחדד התלמידים ודברי הרמב"ם צ"ע.
<h5> ס"ק י</h5>
<b>ואם.</b> וכ"ה באר"י (סק"ו) ולא כב"ח ונ"ץ ומו"ק וא"ר.
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>ואפילו.</b> בע"ת כתב דאם לא עשה שזור אלא כדי עניבה יניחנו בלא ברכה וכן בטוו עכ"ד ולא ידעתי לחלק כלל בין שזר כדי עניבה או לא שזר כלל דשיעור כדי עניבה לא נאמר רק לגרדומין ולפי דעתו א"כ בכל פסולי דציצית יש להכשיר בעשה כדי עניבה בהכשר, והא לקמן (סי' ט"ו סעיף ד') בנקרע טליתו תוך שלשה לא יתפור לפרש"י משום שמא ישתייר מחוט התפירה ויוסיף עליו עד ז' חוטין וקשה מאי אכפת לי'. הא החוט הז' נעשה צד א' בהכשר ועדי' מכדי עניבה בהכש' כמבואר לקמן (סי' י"ב) ועוד דאם נאמר דלענין מה שנעש' שלא בהכשר חשבינין תחלת עשיית הציצית כדין גרדומין, אם כן לי"מ שהביאו התוס' דלרבי שס"ל התכלת מעכב את הלבן כשר אפי' אגרדם מין אחד שלם, ממילא בלא שזר מין אחד ג"כ כשר, קשה אמאי לא הטילו אנשי ירושלים ציצית בסדינם כמ"ש בהתכלת (דף מ') ורבי עצמו מפרש שם מ"ט אסרוה, והלא הי' להם עצה שלא לשזור את התכלת רק לבן של פשתים לבד ולא היה כלאים, וע"כ דז"א.
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>וי"א.</b> הנה מפשטות לשון שזור משמע ב' חוטין ביחד כמ"ש בערוך (ערך שע) וכ"כ האבודרהם ל"ב חוטין שזורין יחד שהם ס"ד כנגד ס"ד פנים וכ"כ רש"י בס' הפרדס כופל אותו לשנים וכ"נ מלשון הפוסקים שהביאו סברת האוסרים לשזור משום דכשיתפרקו יהיו י"ו חוטין אבל בראש ס' מעשה רוקח ה' ציצית (פ"י ה"י) וז"ל יהיה החוט כפול משמונה חוטין נראה דשמעתי מפי ר' עודד התימני דכן מצוה מן המובחר שיהיה בין כולם רנ"ו רמז לכנפי החיות וכשר הדבר לעשות כן הואיל ויצא מפיו, ועי' בחיי (סוף שלח) וכ"כ קיצור של"ה בשם קנה חכמה, ושו"ת באר עשק (ס' נ"א) ושו"ת שמש צדקה (ס' כ"ב) ועי' שאלות ותשובות כנ"י חלק א"ח (סס"ל) ומה שכתוב על זה בשאלות ותשובות קרית חנה (ס' כ"ז) אין דבריו מוכרחים.
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>ושיהיו.</b> נ"י.
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>ואם.</b> מו"ק ונ"ץ וא"ר.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>כשרים.</b> ר"ן ונ"י ועיטור.
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>ואפילו.</b> מג"א דאפי' להפוסלים (בס' י"ב) מודים כאן דהא הרמב"ם לא בעי כלל שזירה.
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>והוא.</b> ר"ן [וכ"כ הרמב"ן בחדושיו לנדה (דף ס"א ע"ב)] אבל הנ"י והעיטור כתבו סתמא דכשר.
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>מארבע.</b> כ"ד הרמב"ם, דמשולשת ד' שאומר במנחות (דף מ"א ע"ב) ובכורות (דף ל"ט) קאי על כל הציצית גדיל וענף, וכ"כ בתשובת הגאונים בסוף ס' נהרות דמשק בשם שר שלום גאון, וכ"כ בש"ג סביב הרי"ף, וכ"כ בס' סם חיים לר' ישעיה הראשון (דף י"ד) בשם ר' עמרם גאון ורגמ"ה.
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>וי"א.</b> כ"ד רש"י דקאי על הענף וא"כ הגדיל שליש ובין הכל שש אצבעות.
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>וי"א.</b> כ"כ ר"ת מנחות (שם) ובכורות (שם) והביא ראיה מן הספרי וכ"כ בס' יראים וסמ"ג וסמ"ק וכ"כ האגודה (פ' התכלת) והמרדכי בשם ר"י ורש"י עצמו בס' הפרדס וכתב הרא"ש והנ"י דכן נוהגים וכ"כ הטור [וכן בא"ח (סי' י"ג) וכן ברעיא מהמנא פ' פנחס (דף רכ"ח ע"ב) ובכלבו כתב תחלה דשיעור הציצית י"ב אצבעות ואח"כ כתב שעורן אין פחות מטפח וגדלו כמו שירצה וצ"ל שנים עשר אצבעות למצוה] ועי' לבוש כתב משום נוי ציצית וכתב ע"ת דסבירא לי' ללבוש דחיוב המצוה רק ארבע גודלין והא"ר פי' שס"ל דשיעור שנים עשר גודלין דאו' ונתן טעם שהתורה הצריכה כ"כ משום נוי ציצית.
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>ולמעלה.</b> מנחות (דף מ"ב).
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>אדם בינוני.</b> מנחות (שם) בכורות (שם) בטפח של כל אדם.
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>ומודדין.</b> תוס' מנחות (שם ד"ה ארבעה) נסתפקו בזה, והמרדכי כ' שמודדין במקום הרחב, ועי' זבחים (ס"ג) בזכרותו פי' תוס' שהאצבע נמדד בקשר ראשון, וי"מ בראשו, והנ"ץ בשם רש"ל כתב יכלול ג"כ שלא ימדוד מראשו שהוא קצר ורמב"ם (פ"ט מה' ס"ת) כתב רוחב גודל כשני שעורים בארך בריוח ש"ך (ר"ס רע"ב) ומג"א ועי' א"ר (ס' כ"ז) וכ"כ ר' ישר (בס' גבורות ד') בשם חכמי אומות אך מ"ש ר"מ אגודל אצבע הבינוני צל"פ של אדם בינוני ובחיי (פ' צו) כתב אגודל אצבע הקטנה ודבריו תמוהים.
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>והרי"ף.</b> מרדכי משמו.
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>אבל.</b> דא"כ אמאי לא חשיב לה במשנה (פ"ק דפאה) גבי אילו דברים שאין להם שיעור וע"כ צ"ל כמ"ש בירושלמי (שם) דלא חשיב אלא דברים שיש בתוספתן מצוה אבל אפר סוטה ורוק יבמה אין בתוספתן מצוה ומהאי טעמא נמי לא תני ציצית ולולב שאין להם שיעור למעלה.
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>יכול.</b> ב"י בשם המרדכי וכתב ב"י ופשוט הוא ונראה דבא לאפוקי ממ"ש הב"י סוף הסימן בשם הא"ח יש מ"ש שאם נשאר מן החוט הארוך שעשה בו הכריכות אסור לקצרו משום תולמ"ה ובתשובת הגאונים כתבו דאין לחוש כיון שאין מצוה לפסקו לפ"ז לדעת הי"מ, ממילא גם כל הציצית הארוכים אסור לקצצם דס"ל דאין לחדש שום דבר בהציצית וע"ז קמ"ל דמותר וכתשובת הגאונים עוד נראה כיון דאם האריך הציצית צריך שיאריך גם הגדיל שיהיה שליש גדיל ושני שלישים ענף כמ"ש הרמ"א (סעיף י"ד) והשתא שעשה הציצית ארוכים ומקצרם מסתמא לא היה הגדיל שליש הענף ועתה שיקצרם יהי' המצוה מן המובחר שיהי' הגדיל שליש הענף וא"כ י"ל דהו"ל תולמ"ה קמ"ל דמותר ואפי' בזמן תכלת יש להתיר דנהי דנוי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף אינו מעכב בדיעבד וממילא אין בזה משום תולמ"ה. 
<h5> ס"ק כז</h5>
<b>ואחד.</b> מנחות (דף לט) חוט של כרך עולה מן המנין וכתב הרא"ש יעשנו יותר ארוך.
<h5> ס"ק כח</h5>
<b>ואם.</b> מג"א וא"ר.
<h5> ס"ק כט</h5>
<b>לאחר.</b> ב"י בשם מהרי"א בשם המנהיג וכתב דמטעם זה כתב בכלבו י"ג אצבעות (ובכלבו עצמו (דף ט"ו) כתב די"ב גודלין נגד י"ב שבטים) ודוחק דמשמע מדבריו דאחר תלייתן בבגד יהיה להם כן ויותר נראה שהוא משום שצריך להוציא מה שמונח על הבגד עי' ס"ק שאח"ז.
<h5> ס"ק ל</h5>
<b>מלבד.</b> הב"י כתב ויל"ד דהו"ל לרבינו להוסיף על ארך החוטין שתים או שלש אצבעות שהרי מקום תליית החוטין בכנף קודם שיתחיל לעשות גדיל הו"ל ממלוא קשר גודל עד ג' אצבעות ואפשר דאותו חלק מהחוט כיון שהוא סמוך לבגד מחשב כגדיל ויותר נראה דג' טפחים דקאמר היינו לבד מהחלק ההוא עכ"ד ולפ"ד התינח לדעת בעל העיטור שהביא הב"י (סוף הס') שיש לעשות ב' נקבים בהטלית ולהוציא החוטין לצד אחד דאז יש מקום לומר שגם חלק הציצית קודם שמתחיל הגדיל נחשב מן הגדיל אבל למ"ש ב"י שנוהגים לעשות רק נקב אחד וכ"כ בש"ע (סע"ט) איך אפשר שיוחשב זה החלק מן הגדיל, כיון שהחוטין מפורדים זה מזה והטלית מפסיק ביניהם ועוד נראה ראיה שאין חלק זה מן הגדיל ממ"ש רש"י בבכורות (דף ל"ט ע"ב) משולשת ד' תלוי' למטה מכנף הבגד שהרי אין נותנים אותו בשפת הבגד ממש אלא מגביהין אותו ג' אצבעות בתוך הבגד ובתוספת שם (ד"ה כמה) כתבו וק' לפרושו דלענין מן הקרן הוא דפשטינן כמלא קשר גודל ולא הוזכר לשם בתוך שלשה אצבעות אלא לאפוקי למעלה מג' עכ"ד נראה שהתוס' ס"ל דרש"י פי' לשון משולשת על שהחוטין צריכין להיות תוך שלש וא"א לומר כן כלל בדעת רש"י דהא במנחות אר"ה ד' בתוך ד' משולשת ד' א"כ לר"ה דס"ל דיכול להרחיק ד' אצבעות איך אומר לשון משולשת וגם הא במנחות פרש"י משולשת תלוי' הענף מן הגדיל אך פשוט דרש"י בא לפרש לשון משולשת שהוא לומר שצריך להיות השיעור למטה מן הבגד דהא כיון שיכול לתלותה בג' אצבעות סמוך לכנף ממילא משכחת שיהיה ג"א מן הציצית הכל על שטח הטלית וע"ז קמ"ל דצריך שיהיה השיעור למטה מן הכנף (וזה יצדק רק לשיטת העיטור) וכן נשמע לדידן שצריך השליש בגדיל ובל"ז הוא מוכרח דא"כ לפי' הר"מ דשיעור כל הציצית הוא ד' אצבעות א"כ לר"ה דא' ד' תוך ד' משולשת ו' ולר"י דאמר ג' תוך ג' משולשת ג' יהיו כל הציצית על כנף הבגד וע"כ כמ"ש אבל ברא"ש (ה' ציצית) כ' ומודד ד' חוטין בארך ו' טפחים מבוא' דא"צ יות' וכ"ה ברוקח (סי' שס"א) ורש"י בס' הפרדס (ד"ה ע"ד ודף ו') ולפ"ז נראה דבדיעבד אין להחמיר.
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק לא</h5>
<b>אין.</b> רמב"ם וכפי' הגאונים בדברי רב דלא בעי עשי' לשמה והוא מוכרח לשטת רמב"ם (ס' י"ד) בטואן עכום פסול וא"כ אמאי מכשיר רב בעכו"ם לרב מרדכי או ל"ל קרא ועשו להם לרב יהודה ועוד הא צריך הקרא לעשי' לשמה כמ"ש סוכה (ט') וע"כ דרב לא מצריך עשיה לשמה ובזה ניחא גרסת הגאונים בסוכה שם דמקשה מדשמואל.
<h5> ס"ק לב</h5>
<b>וי"א.</b> כ"כ הרז"ה וי"ל נ"מ בין שני הפרושים בדיעבד ואין לו ציצית אחרים.
<h4> סעיף ו</h4>
<h5> ס"ק לג</h5>
<b>מצמר גזול.</b> כ"כ הרמב"ם והב"י הקשה הא קנאם בשינוי מעיקרא צמר ועכשיו חוטין, ותי' בתי' אחד דמיירי לפני יאוש ועי' משה"ק הט"ז ומ"ש באר"י (סק"ח) אך בל"ז צ"ע דהא בשינוי גמור פסקינין דאף בלא יאוש קני עוד תי' דמיירי אחר יאוש רק דהוה שינוי החוזר לברייתו וגם זה תימא דהא פסק (בס' ש"ס ושנג) בח"מ דיאוש ושינוי השם החוזר קני ועי' ביש"ש פ' הגוזל בתרא (ס' י"א) כתב שדעת הרמב"ם דיאוש לחוד קונה וראייתו ממ"ש (פכ"ד דכלים) מי שגזל משכב של חברו וישב עליו בזוב טמא שחזקתו שהבעלים מתיאשים ממנו אע"ג שאין שם רק יאוש לחוד עכ"ד וז"א דהא דברי הרמב"ם הוא הברייתא שהביאו התוס' במרובה (דף ~ט'~{ס"ו} ד"ה דגזל) ולדבריו תקשה מהך לר"י דס"ל יאוש לא קנה אך שם שאני דהוה שינוי השם מעיקרא טהור עכשיו טמא כמ"ש בב"ק (דף ס"ז) מעיקר' חולין עכשיו הקדש ואף דהוה שינוי החוזר ע"י טבילה יאוש ושינוי החוזר קני ודברי המחבר צ"ע ועי' באר"י (סק"י).
<h5> ס"ק לד</h5>
<b>אבל.</b> עי' תוס' סוכה (דף ח' ד"ה ההוא דף ל' ד"ה משום וד"ה הא) וכ"ה בירו' (פ"ג דסוכה) אבל אם גזלו ושפהו דמים הוא חייב לו וכן מבואר ממה שמק' בסוכ' (דף ל' ע"ב) ולקנינהו בשינוי מעשה ובמרובה (דף ס"ו ודף ס"ז) אי לאחר יאוש הא קני ולא הוה מצוה הבב"ע משום דכבר קנאה זולת העברה.
<h5> ס"ק לה</h5>
<b>מיהו.</b> די"ל כיון דכאן הקנין ע"י הטוי' והטוי' מן המצוה דהא בעינין טויה לשמה וממילא בא הקנין ע"י המצוה כ"כ בא"ר כאן ובא"ז (ס' תרמ"ט) וצ"ל דמיירי דגזל צמר מלובן דהא ליבון הוה שינוי כמ"ש בח"מ (ס' ש"ס) ואין הקנין ע"י המצוה.
<h5> ס"ק לו</h5>
<b>ולענין.</b> זה תלוי בשני התרוצים שכתב הב"י (ס' תרמ"ט) בשם הר"ן שמק' על הירושלמי (פ"ג דסוכה) שכתב ל"ש אלא שגזלו משופע אבל אם גזל ושפהו דמים הוא חייב לו ואין כאן מצוה הב"ע ממ"ש בב"ק (דף צ"ד) הרי שגזל סאה חיטין טחנה וכולי אין זה מברך אלא מנאץ ותי' דחוי' בעלמא הוא אי נמי שאני ברכה דאית בי' הזכרה ממילא לתי' ב' לא יברך והמג"א שם הק' ממ"ש גבי אוונכרי ולקניהו בשינוי השם וק' איך יברך וי"ל שם שאני דהיה ספק אם גזולה הוא. 
<h4> סעיף ז</h4>
<h5> ס"ק לז</h5>
<b>חוטין.</b> עיטור ונ"י ועי' חולין (קל"ו) אבל חוטין של אחרים צ"ל דנתמעט מועשו להם למעוטי שאול וגזול כמ"ש בסוכה (ט').
<h5> ס"ק לח</h5>
<b>אבל.</b> מג"א.
<h4> סעיף ח</h4>
<h5> ס"ק לט</h5>
<b>המשתחוה.</b> בעיא בע"ג (דף מ"ז) וע' (ס' תקפ"ו וס' תרמ"ט).
<h5> ס"ק מ</h5>
<b>והצמר.</b> כ"ה (בס' תרמ"ט) וכדעת הט"ז (שם סק"ה) ולא כע"ת כאן וכ"פ בס' בני חייא ביור"ד (ס' קמ"ה).
<h5> ס"ק מא</h5>
<b>המשתחוה.</b> רמב"ם ועי' ברמב"ם (פ"ג מה' אסורי מזבח) ועיין בארץ יהודה (ס"ק י').
<h4> סעיף ט</h4>
<h5> ס"ק מב</h5>
<b>וי"א.</b> כ"כ הב"י בשם מהרי"א בשם העיטור דפי' מ"ש בספרי על הקרן פסולה מפני שהוא בעלת ח' היינו כמין ציצית שלנו שהציצית נראים משני צדדי הטלית ונדמה כשמונה ציצית ועובר על ב"ת והב"ח תמה איך שייך ב"ת הא באמת אין כאן רק ארבע ציצית ועי' באר"י הבאתי כיוצא בזה מסוגיא דזבחים ותרצתי קושית המג"א על העיטור עיי"ש (ס"ק י"א).
<h5> ס"ק מג</h5>
<b>ונהגו.</b> במהרי"א כתב דיש לעשות בהטלית ארבע ציצית בנקב אחד וארבע ציצית בשני נקבים לצאת שני הדיעות ויכוין שיצא ידי חובתו במה שהוא מצוה מן המובחר ולפענ"ד נראה דאף על גב דבשני זוגות תפילין כתב לקמן (סי' ל"ד) שמותר. זה משום דממ"נ חד פסולים אבל אם לובש שני זוגות תפילין כשרים כתב הב"י בשם המ"מ שעובר על ב"ת וא"כ כאן הא כל פסול הציצית הנעשים בנקב אחד הוא משום בל תוסיף ואיך יכוין עליהם שלא לצאת וכן הא גם הציצית שבשני נקבים פשיט' דדיעבד כשרים הם אפי' לדעת האומרים דא"צ רק נקב א' וזה מוכרח לדידן דעושין בט"ג נקב אחד ובט"ק שני נקבים וק' הא ממ"נ ציצית א' פסולים והולך בבגד ד"כ בלא ציצית וע"כ דדיעבד בשני האופנים כשר ואולי דאפי' אם בטלית א' עשה ב' ציצית בנקב אחד וב' ציצית בב' נקבים ג"כ כשר ואיך יעשה שני מיני ציצית בבגד אחד אבל הנכון לעשות כמ"ש הב"ח שיעשה בט"ק כדעת העיטור ואין בו משום יוהרא כיון שאין נראה וכ"כ האריז"ל בס' הכוונות עפ"י הסוד (אמנם בברכ"י כתב בשם מהר"ש שהעיד שמהרח"ו אביו לא נהג כן) ומ"מ הלא כל גורי האר"י כתבו כן משמו וכ"ה עפ"י ההעלם שאין כאן מקומו וגם בחדושי אר"י (ס"ק י"ג) עשיתי לזה סמוכים עפ"י ההלכה וכן נתפשט המנהג בכל מדינות פולין אמנם בארצות הגר ואשכנז אין נוהגים כך ונהרא נהרא ופשטיה. 
<h5> ס"ק מד</h5>
<b>ומ"מ.</b> כן כתב המג"א.
<h5> ס"ק מה</h5>
<b>לא.</b> מנחות (דף מ"א ע"ב) ובכורות (דף ל"ט ע"ב) אר"פ הלכתא ד' בתוך ג'.
<h5> ס"ק מו</h5>
<b>והתורה.</b> כ"כ מהרי"א ועפי"מ שפי' הב"ח ופרישה וט"ז דלא כב"י.
<h5> ס"ק מז</h5>
<b>ולא.</b> מנחות (דף מ"ב) ר' יעקב אמר ר' יוחנן.
<h5> ס"ק מח</h5>
<b>וי"מ.</b> כ"כ רש"י ונ"י ורי"ו וחינוך (ס' שפו).
<h5> ס"ק מט</h5>
<b>דלמטה.</b> כנ"ל (סקמ"ו) ובס' יראים כתב על כנפי ולא בכנפי משמע דנקרא כנף רק שצריך למעלה מהכנף.
<h5> ס"ק נ</h5>
<b>וע"כ.</b> ראב"ן בתשובה (ס"ס רמ"ז) הביאו הש"ך ביור"ד (ס' מ"ו סקי"ג) ורש"י בפרדס (ד"ו) שקשר גודל הוא ב' אצבעות ובב"י בשם מהר"י ב"ח כתב טעם מלא קשר גודל כי יש בארך קשר גודל יותר מב' אצבעות ואינו עולה לג' אצבעות ובזה אין עדיין שיעור בגד וגם נקרא על הכנף וכ"מ ברוקח (ס' שס"א) נותן בכנף ב' אצבעות גודל וחצי אצבע, והמביט (ח"א ס' קמ"ג) כתב דכן משמע מדברי הר' יונה באגרת התשובה ועי' בשו"ת בנו מהר"י מטראני (ח"ב חלק יור"ד ס' י"ט) מ"ש ע"ד אביו בזה וכל דבריו שם מגומגמים ובש"ג שסביב הריף הובא בשם ר' ישעיה הראשון וז"ל וצריך שירחיק מלא קשר גודל פי' קשר שני של גודל ששעורו ג' אצבעות בגודל וכ"כ להדיא ר' ישעיה הראשון בספרו סם חיים וסיים ע"ז ואצטרך דר"פ ואצטריך דר' יעקב דאי מדר"פ ה"א תוך ג' הוא דלא לרחוק טפי וכמה דמקרב מעלי ואי מר' יעקב ה"א קשר גודל דלא לקריב וכמה דמרחיק מעלי עכ"ד, [וכ"כ בשאלתות (פ' שלח) ובס' יראים], וזה דבר חדש לא שערוהו האחרונים לאמור דקשר גודל וג' אצבעות יהיה ענין אחד, וי"ל שזה ג"כ דעת הכלבו וז"ל אוחז מג' אצבעות על ג' אצבעות שאינו כנף פחות מכן ונוקב שם ונותנם בתוך הנקב, [ולשון זה כתוב גם בס' א"ח ה"צ (סימן יב)], והב"י הרבה לתמוה עליו, חדא דהא אמרי' שדי בשמרחיק מלא קשר גודל, ועוד דהו"ל להכשיר ביותר מג' אצבעות שהרי על הכנף הוא נתון ולפ"ז מבואר שס"ל ג"כ כדעת ר' ישעיה, דפי' מלא קשר גודל היינו קשר שני של גודל, ולפ"ד גם רש"י בבכורות (דף ל"ט) ס"ל כן, שפי' שם משולשת ד' שהחוטין תלוים בתוך שלש סמוך לכנף, והתוס' הקשו עליו דהא א"צ להרחיק רק מלא קשר גודל ואם ס"ל כדעת ר"י ניחא, ולכן יש להחמיר ולנהוג כמ"ש בס' מצת שמורים בשם האריז"ל למדוד בשלש אצבעות הסמוכים, שהוא קרוב לשיעור שלשה גודלים.
<h5> ס"ק נא</h5>
<b>ובט"ק.</b> כ"ה בארץ יהודה (ס"ק י"ג).
<h5> ס"ק נב</h5>
<b>ואם.</b> כ"נ מסוגיית הגמ' וכ"כ ריא"ז בש"ג וב"י וב"ח ולבוש, ולא כמהר"י פראגי הביאו הכנה"ג שכתב דדיעבד כשר, ומ"ש ברוקח (ס' שס"א) כשתולה הציצית מרחיק מלא קשר גודל לכתחלה, אבל שיורי מצוה כ"ש, נראה פרושו דאם אחר עשי' סתר ובצר ממלא קשר גודל כשר כעובדא דמר ברי' דרבינא.
<h4> סעיף י</h4>
<h5> ס"ק נג</h5>
<b>כשר.</b> גמ' שם במעשה דגלימא דרבינא [ולא דמי לתפילין מרובעות לקמן (סי' ל"ב סעיף ל"ט) דכאן כ' ועשו להם ציצית בשעת עשי' דוקא תשו' מהר"ם מרוטנבורג (ס' ס"ח)].
<h5> ס"ק נד</h5>
<b>ונוהגים.</b> ב"י בשם מרדכי והגהת סמ"ק לפי הבנת הטור בדבריהם [וכן משמע בא"ח בשם הרי"ף בשם הר"מ וכן בכלבו בשמו] ועי' ב"ח.
<h5> ס"ק נה</h5>
<b>ויכול.</b> ב"י ועי' בסוף סי' זה.
<h5> ס"ק נו</h5>
<b>ואם.</b> מג"א (ס"ק ט"ו).
<h5> ס"ק נז</h5>
<b>וכן.</b> מג"א (ס"ק י"ד).
<h5> ס"ק נח</h5>
<b>ראוי.</b> תשובת גנת ורדים חלק (י"ד) בסופו.
<h5> ס"ק נט</h5>
<b>י"א.</b> טור וא"ח וב"ה בשם ס' העתים בשם הר"מ וד"מ מדברי הרוקח ולמ"ש באר"י (ס"ק י"ג) יהיה גם דעת הכלבו כן וכ"ז תלוי במ"ש הש"ע (בסעיף ט"ו) וממילא מה שתמה הב"י מאין הוציא הטור כן ונדחק למצוא איזה רמז בגמ' ולפמ"ש זה מבואר במ"ש ציצית צריכה שתהיה נוטפת על הקרן.
<h5> ס"ק ס</h5>
<b>וי"א.</b> נמוקי יוסף ומהרי"א בשם העיטור וב"י בשם ר' יונה באגרת התשובה וב"ה בשם ספר העיתים שכ' שכן המנהג וכ"ד הר"א ממיץ בספר יראים ומ"ש הב"י שכן דעת הסמ"ג הוא למה שכתב שזה תליא בשני לשונות של רש"י שמשם הוציאו דין זה, אבל למ"ש בס"ק הקודם אין ראיה מדברי הסמ"ג [ועי' בתשב"ץ (ח"ב סי' ר"ח) הביא ב' הדעות ולא הכריע].
<h4> סעיף יא</h4>
<h5> ס"ק סא</h5>
<b>לא.</b> מנחות (דף מ"ב) על הגדיל וכו':
<h5> ס"ק סב</h5>
<b>אבל.</b> ב"ק (דף קי"ט) ונ"י ורשב"א כרב יהודה דפסיקא ליה.
<h5> ס"ק סג</h5>
<b>וטוב.</b> כן הוא בגמרא וכמ"ש ב"י ומה שנרשם ברמ"א רש"י ורשב"א הוא טעות.
<h5> ס"ק סד</h5>
<b>וכן.</b> יד אהרן, ומהר"א ששון הביאו דבר משה (חלק א"ח ס"ו) וכתב שכן הורה אביו בשאלנוקי ויד אהרן כתב שראה כן לכמה גדולים וכ"כ מו"ק וברכ"י דלא כהגהות ספר בני חייא.
<h5> ס"ק סה</h5>
<b>ואם.</b> מג"א.
<h5> ס"ק סו</h5>
<b>וה"ה.</b> מרדכי וסמ"ק מסתפקים בדבר ולכן יש להחמיר מג"א.
<h4> סעיף יב</h4>
<h5> ס"ק סז</h5>
<b>מנין.</b> מנחות (מ"ב) וכמר בריה דרבינא (מה שרשם באה"ג כרב אחא בר יעקב הוא ט"ס).
<h5> ס"ק סח</h5>
<b>ואם.</b> רשב"א בתשובה (סי' תס"ח וסי' תשכ"ח) וסמ"ק (סי' קע"ה) ועי' לעיל (סי' י' סקכ"ח וס"ק ל') כתבתי דבל תוסיף אינו מגרע גוף המצוה, מכ"מ י"ל בזה סברת הראב"ד בהשגה (פ' {א} מה' ציצית) דהחוטין היתירים הם חציצה בין הקשר והציצית.
<h5> ס"ק סט</h5>
<b>וי"א.</b> כ"כ רש"י (בדף מ"א ע"ב) וב"י בשם העיטור ומרדכי (ריש ה' ציצית) בשם תוס' שאנץ (ובסי' תתקמ"ב) בשם הר"י (אבל דעת המרדכי עצמו נראה שאינו כן דהא פ"ק דר"ה (סימן תשלה) הקשה איך מותר לתת כמה חוטין בציצית ומ"ש בחדושי אנשי השם שם דבריו דחוקים) וכ"כ ר' ישעיה הראשון בס' סם חיים, והר"ן בחדושיו פרק הנחנקין בשם הרמב"ם ועי' באר"י לעיל (סי' י' סק"ג) מ"ש לישב מה שקשה ע"ז מפרק הנחנקין, ומ"ש בארץ יהודה (סי' זה סקי"ד) וכן משמע פשטות הלשון ציצית אין להם שיעור כמ"ש מהרי"א בשם העיטור הביאו ב"י וכ"מ בנ"י וכ"נ ממ"ש המרדכי בשם הר"ש דסוגיא דהנחנקין מיירי במוסיף מין אחר.
<h5> ס"ק ע</h5>
<b>וי"א.</b> כ"ד התוס' ר"פ התכלת ורא"ש וטור בשם ר"י [וכ"ד האגור] וכ"מ מרי"ו, דבנתיב (יג חלק ג') כתב דעובר אם מוסיף חוטין (ובנתיב י"ט) כתב דעד ח' חוטין אינו עובר (ומש"ש מפרש"י צ"ל מפר"י) ואפי' בזה"ז דליכא תכלת מותר להוסיף עד שמונה חוטין לדעה זו דלא כב"י כמ"ש באר"י (ס"ק י"ד).
<h5> ס"ק עא</h5>
<b>ולכן.</b> הנה דעת הרשב"א שכתב דאסור להוסיף על ל"ב חוטין מוקשה מאד, דאיך יפרנס הגמ' (דף מ"א) שמוקי לה בטלית בת ח' חוטין כמ"ש באר"י (ס"ק י"ד) והב"י מסתפק אם אמרה הרשב"א גם בזמן תכלת או רק בזה"ז, וק' אפי' אם נאמר דרק בזה"ז קאמר מפני שעושה לבן לבד, הא בגמ' שמוקי בטלית בת ח' חוטין, מק' ש"מ מתירין מבגד לבגד, מבואר אם הוא יסבור שכולן תכלת יכול לעשות ח' חוטין, ואם יפרש בת ח' חוטין כפולים וא"כ בת ד' נמי כפולים ואיכא למיחש שיוסיף לבן של פשתן כקושי' התוס' וצ"ל דרשב"א יסבור דאם נותן לבן או תכלת יכול לעשו' ארבע חוטין או שני חוטין ומפרש דמיירי בח' חוטין כפולים, וא"כ כשיתיר שלא כדין יתיר דאין מתירין מבגד לבגד, ואעפ"כ בטלית בת ד' חוטין יסבור כסברת התוס' (בדף מ') בחד תרוצא דאסור לתת של פשתים בצמר כיון דאפשר במינו או כתי' ב' דבזה"ז קאמר ומיירי בטלית בת ח' פשוטים וכגון שנותן תכלת ולבן וקלא אילן והוא יתיר הקלא אילן וכמ"ש רש"י שם, ובה"ג שפיר מקשה דהא שלא כדין יתיר דכיון שיש תכלת יכול להוסיף ומ"מ כ"ז דוחק, ולכן דעת הרשב"א מוקשה מאד, ונגד הרשב"א הוה רש"י והעיטור והרמב"ם ותוס' שאנץ ור' שמשון ובפרט בח' כפולים שגם התוס' מסכימים כן, יש לסמוך בשעת הדחק.
<h5> ס"ק עב</h5>
<b>וכן.</b> עמ"ש הטור דפסקן אחר תלי' קודם קשירה מהני, כתב הב"י בשם מהרי"א שכתב עליו דרי"ו פוסל, וכתב הוא ע"ז כדברי הטור פסקו רי"ף ורא"ש ור"ן וגם דעת הכלבו והא"ח יל"פ כן, וצ"ע דהא הטור בעצמו כתב ג"כ תחלה, ויחתוך ראשי החוטין הארבעה קודם שיתחבם בכנף ומ"מ צ"ל דהוא עצה טובה כמו שמבואר הגמ' בהדיא פוסק ואח"כ קושר וראיתי לר' ישעיה הראשון בס' סם חיים כתב תלה ואח"כ פסק פסול ודבדיו נגד הש"ס, [וכן מצאתי הלשון בבה"ג וצ"ע].
<h5> ס"ק עג</h5>
<b>ויש.</b> של"ה ומט"מ ע"ת ומג"א.
<h4> סעיף יג</h4>
<h5> ס"ק עד</h5>
<b>יזהר.</b> כשמואל ולוי בסוכה (דף י"א).
<h5> ס"ק עה</h5>
<b>אבל.</b> כדעת הטור והרא"ש ביור"ד (ס' שין) דקיי"ל כוותיהו דלא הוה חיבור לענין כלאים רק בשני תכיפות וקשר ובתכיפה אחת צריך ב' קשרים זה ע"ג זה ובאר"י (ס"ק ט"ו) כתבתי שיל"פ גם דעת הרמב"ם שלא יחלוק על הרא"ש.
<h5> ס"ק עו</h5>
<b>או שיכרוך.</b> למ"ש בדגול מרבבה ביור"ד (שם) שהגדיל מחשב כתכיפה.
<h5> ס"ק עז</h5>
<b>ולכתחלה.</b> כדעת רמב"ם שהביא הטור ביור"ד (שם) וכן ביאר הר"ן בחדושיו לפ' הנחנקין דברי הרמב"ם וכ"נ קצת מדברי רש"י ור"ן בפ' במה אשה (דף סה). 
<h4> סעיף יד</h4>
<h5> ס"ק עח</h5>
<b>יקח.</b> יבמות (דף ד') מנחות (דף ל"ט) גדיל שנים גדילים ד', עשה גדיל ופתלהו מתוכו עי' רש"י ותוס', ועיין בכ"מ (פ"א מה' ציצית) כתב דרוש זה אסמכתא, וצ"ע למ"ש תוס' בסוטה (דף ל"ב ע"ב) שאין דרך הגמ' לשקול ולטרי באסמכתא ובדרוש זה שקלי וטרי בי', אמנם בתוס' פ' מי שמת (דף קמ"ז ע"א ד"ה מנין) כתבו בהיפוך [ועי' תוס' עירובין (דף כ"ג ע"ב ד"ה פשטי')], אך למ"ש באר"י (סי' י' סק"ג) בשם הר"ן אין הכרח לדברי הכ"מ.
<h5> ס"ק עט</h5>
<b>ואם.</b> מח"ב בשם מלבושי יו"ט בשם הר"ש.
<h5> ס"ק פ</h5>
<b>ויקשור.</b> אף להעושי' בט"ק ב' נקבי' מ"מ יכול לעשו' שני קשרי' מג"א (סקי"ג)
<h5> ס"ק פא</h5>
<b>וחוליא.</b> כרב במנחות (שם) גדיל ופתיל, [וכ"ה בספרי (פ' שלח) והלכה כרב נגד רבב"ח וכ"ה בשאלתות (פ' שלח) עי' בשאילת שלום שם], ועי' בתוס' (שם ע"א) ד"ה קשר.
<h5> ס"ק פב</h5>
<b>וקושר.</b> (דף ל"ח ע"ב) ש"מ צריך לקשור על כל חוליא וחוליא והרמב"ם השמיט זה וכתב הב"י דס"ל כמו שמדחה בגמ' דלמא דאי קטר וקשה דא"כ איך הביא הרמב"ם הא דבני ר' חייא דגרדומי תכלת כשרים הא כיון דאשתרי לי' עלאי אשתרי כולהו והי"ל לבאר דמיירי שקשר עוד קשה דהא הרמב"ם כתב דעושה חוליא ראשונה וקושר וע"כ סובר דקשר הצריך מדאורייתא הוא אחר חוליא ראשונה וא"כ איך הוכיח רבא דצריך לקשור על כל חוליא דלמא א"צ לקשור רק קשר תחתון לבד ומ"מ הלא נפסק אחר הקשר ומתקיים הקשר והגדיל ומוכרח כפי' השני של הב"י שגם הרמב"ם ס"ל הא דצריך לקשור על כל חוליא ונקיט קשר עליון וה"ה לכל הקשרים וזה דוקא אחר שהוכיח רבא דצריך לקשור על כל חוליא, אבל מסברה החיצונה הוה אמרינין דהא דקשר עליון דאורייתא היינו אחר כל החוליות.
<h5> ס"ק פג</h5>
<b>לחמש.</b> עי' תוס' (דף ל"ט) דציצית עולה ת"ר וחמש קשרים וח' חוטין עולה תרי"ג, [וכ"ה בחינוך (ס' שפו) ובא"ח ובכלבו] והוא במד' רבה ומד' תנחומא (פ' שלח) ובפסיקתא זוטרתא (פרשה זו) ורש"י הביאו בפי' התורה (והרמב"ן בס' המצות לא ראה מד' זה) וכתבו התוס' דאע"ג דציצית חסר י' למד של לציצית משלים ג' פעמים ציצית הכתובים חסר (ועי' רמב"ן בפי' התורה הקש' על רש"י הזה ציצית חסר כ' ולק"מ) וכן בפסיקתא ובסמ"ג ובטור (סי' כ"ד) בשם תנחומא דלמד משלים [ועי' רדב"ז (ח"ה ס' ב"א של"ג) טעם על ה' קשרים שעושים היום וכתב בשו"ת הרשב"א (ס' תס"ח וס' תשכ"ח דאם הוסיף על הקשרים כשר].
<h5> ס"ק פד</h5>
<b>אין.</b> בגמ' שם אם כרך רובה או לא כרך אפי' אלא חוליא א' כשרה ונוי תכלת שליש גדיל וכולי ועי' ברמב"ם (פ"א מה' ציצית) ס"ל דדוק' בזמן תכלת ועי' ב"י.
<h5> ס"ק פה</h5>
<b>נוהגים.</b> כפי' ב' של תוס' על הפוחת לא יפחות משבע.
<h5> ס"ק פו</h5>
<b>שעולה.</b> וגי' טל אורות טליך אורות גי' ציצית כמנין טל אורות אהי' דההין (שם כנף גי' קנ"א שהוא ביסוד אמא) בהיותו פשוט ומלא ומלא דמלא.
<h5> ס"ק פז</h5>
<b>ויש.</b> מהריק"ש ובל"ח (ס' לח) שכן מצאו בציצית של ר' שלמה מלכו.
<h5> ס"ק פח</h5>
<b>ויש.</b> כ"כ בכסא אליהו ועי' בס' נגיד ומצוה (דף י"ב) ובר"ח שער הקדושה (פ"ו) ובתקונים (תקון י"ד ובר"מ (פ' פנחס). [דף רכ"ח ע"א וע"ב ודף רכ"ז) ועיי"ש (דף רנד ע"ב) ובתקוני זהר (דף ט' ותיקון י"ח דף ט"ז) ועי' בס' יראים וביש"ש ריש יבמות בשם הראב"ן ועי' בתמים דעים ס' ל"ט מ"ש בשם הגאונים ועי' בפסקי מהר"ם רקאנטי (ס"ב) ובס' נוהג כצאן יוסף (דף ג' ע"ג) בענין הקשרים והחוליות].
<h5> ס"ק פט</h5>
<b>ויכול.</b> שו"ת בית יהודה חלק א"ח (ס' כ"ה).
<h5> ס"ק צ</h5>
<b>ויש.</b> רא"ש מג"א.
<h5> ס"ק צא</h5>
<b>וי"א.</b> הגמיי' בשם ר"י וכ"כ בא"ח.
<h5> ס"ק צב</h5>
<b>נהגו.</b> נמוקי יוסף ורוקח וכן כתב בכתבים בשם האר"י ז"ל.
<h5> ס"ק צג</h5>
<b>וי"א.</b> בציצית של ר' שלמה מלכו לא מצאו קשרים וכ"כ המג"א דהוה כמוסיף על מניין הקשרים.
<h4> סעיף טו</h4>
<h5> ס"ק צד</h5>
<b>י"א.</b> הוא כדעה ראשונה שבסעיף י"א, שרוחב הבגד לא מקרי כנף כמ"ש באר"י שם עיי"ש, ועי' ~ברש"י~{ארצות החיים זולצבאך: ברכ"י} מ"ש בשם מהריק"ש וחס"ל ועי' תשב"ץ (ח"ב סי' כ"ח).
<h5> ס"ק צה</h5>
<b>י"א.</b> מרדכי [בשם מהר"ם ואגור בשם הרשב"א וא"ח בשם יש מי שאומר] דכתיב על הכנף ולא על דמעל, כמו בחליצה.
<h5> ס"ק צו</h5>
<b>אפי'.</b> לבוש. [וכ"ה בס' התרומה וכתב הב"י שכן נוהגים בארץ מצרים ועי"ל (ס' יו"ד סק"ג) וכ"כ האגור שמותר]:
<h3> סימן יב</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>אם.</b> מנחות (דף ל"ח ע"ב) לפר"י והרא"ש דמ"ש בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים היינו כל הציצית.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>דבר.</b> אבעי' שם בגמרא לפרש"י.
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>המגורדמין.</b> כ"כ הב"י ודקדק כן מדברי המרדכי. [וכ"מ באגור ורי"ו].
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>סגי.</b> ב"י מדברי סמ"ג והמרדכי.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>וי"מ.</b> כ"פ המג"א את דברי המרדכי.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>וע"כ.</b> כ"נ דהא הב"י כ' דלזה השמיטו הרי"ף והרמב"ם בעיא זו משום דספיקא דרבנן הוא אזלינן לקולא, וכ"ש אם יש ספק בפי' דברי הגמ', תפסינן הפי' המקיל דהא יש כאן ס"ס שמא די בכדי עניבה על חוט א', ואת"ל דצריך על כל החוטין שמא כפי' הב"י וזה דלא כא"ר.
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>אם.</b> הב"י נסתפק בזה, והנה מלשון הגמ' שאומר כ"ש דמנכר מצוותיהו, י"ל דהא בה"ג לא מנכר, ועי' בשו"ת בית יעקב (סי ק"י) שהוכיח מחולין (דף ל') דע"י צרוף לא בעינן מנכר מצוותיהו והמעיין יראה שאין ראיה משם, וכן מ"ש דלרש"י דעניבה הוא מן הענף מצטרפים, ולר"ת דבעי מן הגדיל א"מ דהוה כתפרה לגבי טלית, לא ידעתי מה ענינו לתפרה, דלפ"ז גם אם נשאר כדי עניבה מצ"א ג"כ לא יועיל, אמנם רש"י בס' הפרדס והשאלתות ובה"ג כתבו ואי אגרדם ובצרי להו מארבע ואית בהו כדי עניבה כשר, הרי דלא הקפידו רק שיהי' בארבע חוטין כדי עניבה ולא שיהי' בהשמונה כדי עניבה מבואר דצירוף מהני, וכן למה שהוכיח הד"מ כן לדעת הר"ת, ממילא י"ל דה"ה לדידן ועי' בס"ק שאח"ז.
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>יש.</b> כבר הארכתי במק"א אם יש לסמוך לענין ברכה אס"ס, ובפרט למ"ש (בס' ח' סק"ז) דכאן יש חזקת חיוב, ובזה יש ג"כ פלוגתא דרבוותא אם סמכינן אס"ס במקום חזקה, מ"מ למ"ש בס"ק הקודם שבזה הדעת נוטה שמצרפין יש להקל עכ"פ בשיש עוד ספק.
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>וכן.</b> זה ק"ו מהקדם דשם כיון שאין אנו דנים על האיסור רק על החיוב כמ"ש המרדכי בשם ר"י שאין איסור לילך בבגד ד"כ בלא ציצית ממילא יש חזקת חיוב ובכאן אין כאן חזקת חיוב דלגבי תיקו לא מהני חזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין, בפרט שהב"י כ' בשם ריף ורא"ש להקל בל"ז ספ' זה כנ"ל (~ס"ט~{ארצות החיים זולצבאך: ס"ק} ז').
<h5> ס"ק י</h5>
<b>ולפי.</b> מהרי"א [ועי' בגו"ר כלל א' ב' שאם א"י אם נזהר בעת עשייתן ונמצא חוטין פסוקים אמרינן דמן הסתם לא נזהר דספק דאורייתא לחומרא].
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>אפי'.</b> ברכ"י בשם פרי צדיק.
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>ולר"ת.</b> מפרש גרדומי תכלת היינו תכלת לבד, וכתב המרדכי שהסמ"ג תפס שטת ר"ת וכ"ד הר"א ממיץ בס' יראים. [וכן באגור ורי"ו בשם סמ"ק וסמ"ג כר"ת וכן בכלבו ובא"ח].
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>אפי'.</b> ד"מ ועי' לעיל (ס"ק ז').
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>והטעם.</b> פשוט בתוס' שם ובפוסקים, ולכאורה לסברת העיטור שכתבתי בלב הארץ (ס"ט סעיף ג') דשנים שנותנים במקום תכלת צריך שיהיה צמר דוקא כדי שלא יחסרו הציצית אלא צבע חלזון והשתא בטלית של משי שנותן בו שני חוטי משי ושני חוטי צמר, ונפסק א' מן חוטי הצמר, ואחד מחוטי המשי יש לפסול אע"פ שנשתיירו שני חוטין שלמים דהא כאן ניכר שהצמר הוא במקו' התכלת והמשי הוא במקום הלבן, ויהיה דינו כמו בזמן תכלת, אם נפסק חוט א' מתכלת וחוט א' מלבן שפסול, אמנם כיון שבל"ז יש ספק אם כדעת ר"ת אם כדעת הרא"ש בפי' גרדומים, וגם סברת העיטור הרא"ש חולק עליה אין להוסיף חומרות בזה.
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>ונוהגים.</b> אגודה (סי' ט"ו).
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>יש.</b> דהא בארתי באר"י דדעת הרמב"ם עולה כדעת הרא"ש וכן מורה דעת החינוך (ס' שפ"ו) וכ"מ דעת רש"י בס' הפרדס והבה"ג והשאלתות מסתימת דבריהם, שאפי' נפסקו כולם כשר ועי' באר"י העליתי שכן מוכח מדברי רש"י בפי' ג"כ, וגם מ"ש המרדכי שהסמ"ג תפס שיטת ר"ת באמת הא כל יסודו דר"ת נבנה ע"מ דאמרינן דאנו נותנים שני חוטין במקום לבן ושני חוטין במקום תכלת, ולזה א' מגין על חברו, והשתא לדעת הרמב"ם (פ"א מהל' ציצית) שכתב דלוקחים שבעה ראשים לבנים, ורק ראש א' של תכלת, ממילא אא"ל כלל שנותנים עתה שנים במקום תכלת והשתא הסמ"ג כתב עושה שני חוטי לבן ושנים תכלת או שבעה לבנים וא' תכלת הרי מספקא ליה בנתינת הלבן והתכלת אם כרמב"ם או כדעת יתר הפוסקים ואיך יוכל להחליט פה כפר"ת, והשתא אחר שגם להרמ"א דעת ר"י והרא"ש מחוורת להלכה רק שנוהגים להחמיר כר"ת והבו לה להחמיר בודאי לא בספק.
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>יש.</b> דהא דעת הרמב"ם והרבה פוסקים שגם תחלתן כן שיעורם, בפרט למ"ש בע"ת שם בשם לבוש דאף לדעת ר"ת דצריך י"ב גודלים הוא משום נוי ציצית, אבל חיוב המצוה מדאו' הוא רק ד' גודלין ואף למה שפי' בא"ר וזוטא דברי הלבוש דמדאורייתא סגי בכל שהוא רק שחכמים נתנו שיעור ד' גודלין או י"ב גודלין מ"מ עכ"פ יש כאן ס"ס בדרבנן שמא הלכה כר"י והרא"ש ושמא הוא מחוט אחד.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>כשר.</b> כ"ה בגמרא והביאוהו רא"ש ועיטור ורי"ו אך הרי"ף ורמב"ם השמטוה ועי' ב"י.
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>ודעת.</b> המג"א תמה על הב"י שכ' לשער בבינונים מדוע נטה מדברי העיטור ונראה דהב"י לשטתו שהוכיח דרי"ף ורמב"ם השמיטוהו משום דלא ידעי שעורא ומ"ש הדרישה אינו מוכרח.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>כדי.</b> תוס' בשם רש"י [וכן הביא האגור בשם מרדכי קטן בשם סמ"ק ור"ש וכ"ד האגור וכן הוכיח באגודה פ' התכלת ממ"ש ש"מ צריך לקשור על כל חוליא וכולי כיון דאשתרי עלאי וכו'].
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>ולר"י.</b> כ"כ רא"ש וסמ"ג ורי"ו ולדברי המבי"ט בקרית ספר (ריש הלכות ציצית) גם הרמב"ם פסק כוותיהו, וכן מוכח סוגיית הגמ'.
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>ויברך.</b> כ"מ דעת הב"י, וכ"כ יד אהרן, אך מג"א וא"ר כתבו שלא לברך, וברכ"י בשם פרי צדיק שהעלה לברך ולבוש כתב כיון שנשאר כאן שעורא דאורייתא דבפחות מזה השיעור יכול לעשות כריכה וקשר, ומי"ט הגיה דצ"ל אין יכולים, ועי' בא"ר שנדחק בזה, ולפ"ד נראה כוונתו דכיון דפסקינין כרב דצריך גדיל ופתיל מדאורייתא וא"כ אם אין בו רק שיעור לעשות כריכות וקשר אין יכולים לעשות בו רק גדיל ופסול מדאוריי' ועז"א דבפחות מכדי עניבה יכול לעשות כריכה וקשר ממילא אם נשאר כדי עניב' יש בו גדיל ופתיל ויש כאן שעור' דאו' [והלק"ט (ח"ב סי' קי"ח) כתב דמי שנפסקו לו ואין לו ציצית אחרים יתיר שלשה חוליות עם שלשה קשרים העליונים כדי שיהיה גדיל ופתיל עד שימצא אחרים ואין בזה תעשה ולא מן העשוי כיון שנעשו בכשרות ועוד די"מ אפי' נשאר כדי עניבה מן הגדיל].
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>וגם.</b> דלדעת רש"י בל"ז יכול לצאת לר"ה בטלית שאינה מצויצת כהלכתא ובשגם כי רבים ס"ל דאין לנו ר"ה בזה"ז.
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>וכ"ש.</b> וה"ה אם יש בו עוד ספק יש להתיר א"ר.
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>ואינו.</b> הנה מלשונות הפוסקים יש פנים לכאן ולכאן, והנה אם נאמר דמתחילין לחשוב מן הכנף וכיון דזה פשיטא דאפי' אם יש בהם כדי עניבה קודם שהגיע לכנף אין מועיל ~כש"כ~{ארצות החיים זולצבאך: כמ"ש} רבה ש"מ צריך לקשור על כל חוליא וחוליא ואם הכדי עניבה הוא קודם שמגיע לגדיל משתרי הקשר, וע"כ דצריך שישאר גדיל והשתא כיון דמרחיק הכנף משפת הבגד מלא קשר גודל שהוא קרוב לשלש אצבעות כנ"ל (סי' י"א סק"נ) ממילא שיעור עניבה יהיה שלש אצבעות, והשתא מלבד מה שימנע כלל לומר כפי' המג"א שפי' במרדכי שיהיה צריך לענוב על כל חוט בפ"ע כנ"ל (סק"ה) דיהיה לדעת הרא"ש שמכשיר באגרדמי כולהו, שבע עניבות שהם כפלים מכל גודל הציצית אלא אפי' לפי' הב"י דצריך עניבה א' עדיין יהיה גדול מהגדיל לדעת רש"י שהגדיל הוא שני אצבעות וכ"ש להרמב"ם שהוא אצבע ושני שלישי אצבע אם לא נצייר באופן שכפלו הטלית ע"י שמתכפלים החוטין וזה דוחק, סוף דבר אני מסתפק בזה ולכן יש להחמיר.
<h3> סימן יג</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>ארבע.</b> משנה בהקומץ (דף ל"ו ע"ב) וכר"ע.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>שארבעתם.</b> הרמב"ן בהשגתו לספר המצות, הקשה מכאן על מימרא דר' שמלאי במכות (דף כ"ג ע"ב) שש מאות וי"ג מצות נאמרו למשה בסיני הא לר"ע דסובר ארבעתן מצוה אחת נחסרו ג' מצות ולר"י אתוספו ג' מצות, וי"ל דבסוטה (דף ג') פליגי ר"י ור"ע, בוקנא את אשתו ולעולם בהם תעבודו, לה יטמא ר' ישמעאל אומר רשות ור"ע אומר חובה וא"כ לר"ע דבציר לי' הכא ג' מצות אתוסף לי' שם ג' מצות ולר"י בציר לי' התם ג' מצות ולעומת זה חושב ציצית לארבע מצות, אמנם עדיין קשה לרב יהודה אמר שמואל דפוסק הכא כר' ישמעאל, וכן סתם ברייתא מנחות (דף מ"ג) שבת (דף ק"ל) אין לך אדם מישראל שאין שמונה מצות מקיפים אותו בכל יום וחשיב ד' ציצית הרי ס"ל ג"כ דארבעתם ארבע מצות ובפלוגתא דסוטה בודאי ס"ל כמו דקיי"ל להלכה דשלש אלה מצות ולא רשות, אמנם י"ל בזה דאע"ג דהם ארבע מצות לר"י מ"מ במנין המצות לא נחשבו אלא אחד, דהא תכלת ולבן אין מעכבים זא"ז לדידן ואעפ"כ הם מצוה אחת במנין התרי"ג, כמ"ש הרמב"ם (פ"א), ואע"ג דתפילין חושב לשני מצות, י"ל משום דכ"א יש לו תמונה אחרת שזה בבית א' וזה בד' בתים ומ"ש בשו"ת שב"י (ח"ג ס"ד) דציצית מצוה אחת אלא שגזירת הכתוב שלא יעכבו זה א"ז, אין מוכרח דהא הרמב"ם (שורש י"א) בשם מכילתא ובמנין המצות (ס"יג) בשם ספרי הביאוהו הרמב"ם בה' ציצית וחינוך וסמ"ג אמרו חכמים והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת וי"ל דכן גם לר"י יסבור מדרש זה דלענין מנין המצות אינו אלא מצוה אחת ועי' בריב"ש (ס' קל"ז)
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>שכ"ז.</b> בגמ' שם דר"ה איכא ביניהו.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>והיוצא.</b> (שם) ובשבת (דף קמ"ו) וכ"ה שטת כל הפוסקים זולת לרש"י בשבת (דף קל"ט) דוקא בציצית תכלת דחשיבו ולא הלבן.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>ולא.</b> כ"כ הרמב"ם (פי"ט משבת) דאין בטלים מפני שדעתו להשלים עליהם והוכיח הט"ז דאם אין דעתו להשלים בטלים [ובא"ר כתב (סי' ש"א) משמע דאפי' נפסקו כולם אסור עיי"ש אמנם כבר הזכרתי לעיל (סי' יוד סק"ה) דדעת השאלתות דבנפסקו כולם ולא נשאר ענף אחד שלם בטלי לגבי בגד וכן מבואר מדברי בה"ג ה' ציצית ורש"י בס' הפרדס עיי"ש אומת כי לפרש"י מנחות (לז) דר"ה א"ב דגם ר"י ס"ל הא דרב הונא מוכרח דבנשאר חוט שלם אינו בטל דדעתו להשלים דאל"כ הא לר"י דארבעתן ד' מצות לא משכחת לדר"ה אך מ"מ בלא נשאר כדי עניבה דבודאי אין דעתו להשלים העיקר כהט"ז] ועי' לקמן (ס' ט"ו) אם מועיל קשירה, והנה באר"י (סק"ח) חקרתי אם הציצית כשרים מדאורייתא ופסולים מדרבנן אם חייב חטאת, וראיתי בברכ"י הביא בשם ר' ישעיה הראשון בפסקיו כ"י (פ' תולין) שכתב ואי תקשה מ"ש טלית שאינה מצויצת כהלכתא מתפילין דלמ"ד שבת לאו ז"ת אמר בפרק במה אשה (דף סא) דהיוצא בתפילין פטור. תפילין דרך לבישתן בחול אבל טלית שאינה מצויצת כהלכתה לאו דרך לבישתה בחול עכ"ד, ממילא בציצית שהם פסולים מדרבנן לאו דרך לבישת טלית זה בחול ואסור לצאת בו, ועי' מ"ש לעיל (סי' י' סק"ה).
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>אם.</b> בתשובת הרשב"א (ח"א סי' תתע"ח) כתב היוצא בטלית מצויצת בזה"ז דליכא תכלת הוה אינה מצויצת כהלכתה ואסור לצאת בו דלענין ברכה ספק ברכות להקל ולא לענין לצאת וזה סותר למ"ש הרשב"א בתשובות הקטנות (סי' שמ"ה) והמיוחסות (סי' ר"ט) ובחלק ד' (סי' רנ"ט) להיתר דאם אסור לצאת אסור לברך, וכן הרדב"ז (סי' תשט"ו) השיג עליו וכתב למאי ניחוש הא פסקינין דאין התכלת מעכב את הלבן, ואם מפני הכריכות הא אין מדקדקים בלבן ואי משום שמא יפסק הא יכול לבודקו, וכתב דתשובה זו אינה מהרשב"א ועי' (ס"ק ח').
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>אפי'.</b> רמב"ם (פי"ט דשבת ופ"ג דציצית) והרי"ף אוסר לצאת בלילה הביאו ריקנטי (סי' צ') וכ"כ ברכ"י בשם ר"י הראשון בפסקיו כ"י, והוא נדפס בס' סם חיים, אבל הרמב"ם בתשובת פאר הדור השיג על הרי"ף, והשתא לא מבעיא לדעת הרא"ש שיבואר (בסי' י"ח) דכסות יום חייב אפי' בלילה ממילא בל"ז אין חילוק בין יום ולילה ואפי' לדעת הרמב"ם דכסות יום פטור בלילה מכל מקום למה שכתב, (בס"ק ה') דכל שדרך לצאת בו בחול הוה תכשיט ולא הוה משוי, ממילא הא בחול אין איסור לצאת בטלית עם ציצית בלילה, וממילא לא הוה משוי. [וכ"כ בשו"ת הררב"ז סי' רמ"ד וח"ג סי' תריח וכ"מ מלשון תשובת מהר"ם ב"ב (סי' רפז)].
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>בין ט"ק.</b> מהר"ם אסר לצאת בט"ק ומלשון התשבץ מבואר טעמו דחייש שמא אין בו כשיעור ועי' בטור (סי' ש"א) אבל הרשב"א במיוחסות באר טעמו משום שמא יפסקו א' מן החוטין, וכן כתב בטעמו הכלבו ואורחת חיים (הלכות שבת) והמרדכי (סוף חבית) וכן כתב בתשובת מהר"ם מינץ (סי' ע"ח) [ושם (סימן קי) וכן כתב בשאלות ותשובת מהרי"ל (סימן קלח)] ועיין כנה"ג שכתב תשובה זו אינה מהרשב"א דקשיש ממהר"ם ועי' יד אהרן ועי' (בסק"ו) וכן בשיורי האריך דמותר לצאת בט"ק כהסכמות כל הפוסקי' ועי' בתשובת הרא"ש (כלל ב') ובתשובת הרמב"ם (סי' ר"ט) ומ"ש לעיל (סי' ח' ס"ק י') ולקמן (סי' ט"ז).
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>שהתכלת.</b> כריב"נ (בר"פ התכלת) נגד רבי כי ריב"נ היה רבו של רבי והלכה כרבי מחברו ולא מרבו, כ"כ התוספת והרא"ש, וצע"ק דהרא"ש (פרק אילו מגלחין) פסק כרבי נגד רשב"ג שהיה רבו, אכן ר' ישעיה בס' סם חיים, כתב הטעם משום דהברייתא תני לה בלשון חכמים אין הלכה כרבי מחבריו, ורז"ה (פ"ב דשבת) פסק כרבי דהתכלת מעכב את הלבן וראייתו מבה"ג שלא הביא משנה זו דאין התכלת מעכב את הלבן ואין זה מוכרח דהא מביא הא דתניא (בדף מג ע"ב) ר"מ אומר קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת, ועכ"פ נ"ל דגם הרז"ה מודה דרבנן חייבוהו בציצית של לבן גם בזה"ז ועי' באר"י (ס"ק א') אם מותר לצאת לדידיה בטלית של ציצית לר"ה בשבת, ומ"מ לולא דאחיכו עלי בבי מדרשא, הייתי אומר כי הרז"ה סובר כפי' הנשיא ר' יצחק בר ברוך המובא בשו"ת תמים דעים שמפרש מ"ש רבי התכלת מעכב את הלבן היינו שצריך לתת צמר דוקא במקום תכלת כשטת העיטור (הנ"ל ס"ט) אליבא דריב"נ, וריב"ב מפרש כן אליבא דרבי ופוסק הלכה כרבי וכשטת הרז"ה, וכן הרז"ה דפסק כרבי יסכים בפירושו עם הריב"ב, וממילא טלית צמר וציצית צמר גם להרז"ה הוא דאורייתא, ושפיר אין סתירה לראי' שהביא מהבה"ג ממה שהביא הבה"ג הא דקשה עונשו של לבן דזה משכח' גם אליבא דרבי בציצי' לבן של צמר ולשטה זו סרה קושית התו' (בדף מ' ד"ה לא יהיה אלא לבן).
<h5> ס"ק י</h5>
<b>דאף.</b> עי' לעיל (ס"ק ב').
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>מ"מ.</b> ריש פרק התכלת.
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>ואפי'.</b> עי' תשובת מהר"ם מינץ (סי' ע"ח) שרצה השואל לאסור, ועי' בשו"ת שב יעקב (ע"ה) האריך בזה, ובאר"י (סק"א) הארכתי בזה והעליתי להיתר.
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>אבל.</b> עי' לקמן (סי' י"ז) מ"ש בזה, ואף להמג"א שכתב דר"ה שלנו כרמלית הם, מ"מ הא כתב (בסי' י"א) שאין לעשו' ספק דרבנן לכתחלה ובשגם שבתו"ש (ס' ש"ג סקל"ז) השיג עליו דלא כתב הב"י זה רק בשם י"א וס"ל דיש ר"ה בזה"ז.
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>רק.</b> עי' לעיל (ס"ח ס"ק ט"ז י"ז) מ"ש בזה.
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>מיהו.</b> ט"ז (סי' ש"א) והרמב"ם בתשובת פאר הדור מתיר בכל ענין [וכ"כ בשו"ת הגאונים ד' מנטובא ס' שצ"ח וכ"כ הברכ"י (סי' שא) בשם הר"י בן מיגש בתשובותיו כ"י (ס' קפג) בלבד שיהי' קשור וקפול בצוארו] ועי' לקמן (סי' ש"ח) ומ"ש לעיל (סי' ח' שם).
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>ומוקמינן.</b> עי' מ"ש בארץ יהודה (סי' ח' ס"ק ז') בארך.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>אם.</b> סוף פרק הקומץ איכא דאמרי כרמלית הוה אמר ליה מאי דעתך למשדיא.
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>שדוחה.</b> בברכות (דף י"ט ע"ב) מפרש דהא דאמר מר גדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה היינו לאו דלא תסור, ולכאורה י"ל שזה דוקא בה"א, שלא ידע עדיין לחלק בין קום ועשה לשב וא"ת, אבל למאי דמסיק דשוא"ת נדחה גם באיסור דאו' יל"פ דמה שדוחה ל"ת שבתורה היינו של תורה ממש בשוא"ת וממילא אין לנו ראיה שידחה איסור דרבנן גם בקום ועשה, דדלמא העמידו דבריהם כד"ת לענין זה, ולכאורה משמע כן ממ"ש רש"י במגילה (דף ג ע"ב) על הא דבעי רבא מקרא מגילה ומ"מ איזה מהם עדיף, בתר דבעיא הדר פשטה גדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה, ופרש"י דכתיב והתעלמת, ודבריו תמוהים הא מקרא מגילה מדרבנן ובל"ז נדחה גם בקום ועשה, הן ע"ז י"ל דפי' כן לרבא לשטתו דס"ל בשבת (דף כ"ג) דגם ספק דדבריהם בעי ברכה, ומה שאין מברכין על הדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין הן, ובארתי במק"א משום דס"ל דדברי רבנן דינם כשל תורה ממש לכל מילי ולזה לדידי' אין לחלק בין דרבנן לדאורייתא, וע"ז צריך הלימוד של והתעלמת, ועוד י"ל דרש"י ס"ל דמקרא מגילה שהוא מדברי קבלה כד"ת דמי, כדעת הרז"ה (פ"ק דמגילה) שס"ל דמקרא מגילה מדברי קבלה כד"ת דמי, אך גם רש"י בשבת (דף פ"א) תלה מה שכ"ה דוחה דרבנן משום דכתי' והתעלמת, וצ"ל דס"ל שדיני דרבנן בקום ועשה הוה כדאו' בשב וא"ת, וממילא אחר שלמדנו דשב וא"ת נדחה גם בדאו' ויתרו חכמים שכ"ה ידחה איסור של דבריהם גם בקום ועשה, ואע"ג דהגמ' דחי הלימוד של והתעלמת משום דאיסורא מממונא ל"י י"ל שזה דוקא בה"א אבל למאי דמסיק דשוא"ת שאני, ממילא גם השבת אבדה שוא"ת הוא, וילפינין איסור מממון [דהא ברש"י פרק השולח יפרש אסורא דא"א משמע דשאר איסור ילפינין וכ"כ תוס' ב"מ (דף ב' ע"ב ד"ה איסורא] כמו שעמד הפ"י בזה ואע"ג שהרמב"ם (סוף ה' כלאים) כתב ולמה נדחה בהשבת אבידה מפני שהוא לאו של ממון י"ל הרמב"ם לשטתו אזיל שכתב הרואה כלאים של תורה על חברו קופץ וקורעו מעליו, דס"ל דמה שאין מפריש חברו מן האיסור הוה קום ועשה וממילא לדידי' ה"ה בהשבת אבידה כשאחר רוצה לטלה הוה קום ועשה כמ"ש התו' בשבועות (ל' ע"ב) אבל רש"י יסבור כדעת הרא"ש דזה הוה שוא"ת כמ"ש באר"י (סק"ב), וממילא ילפינין שאר איסורים מהשבת אבידה.
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>אבל.</b> מנחות (שם) ללישנא קמא.
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>וכן.</b> כ"ה באר"י (סק"ב).
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>ונראה.</b> דהא הבאתי באר"י (שם) דעת הרא"ש דבה"ג א"צ להגיד לו וא"כ כשיש עוד ספק שמא הציצית כשרים, יש להקל.
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>אבל.</b> כ"כ המג"א ועי' לקמן (סי' שי"ג סע"יח וסי' שמ"ה סע"ז וס' שמ"ו סע"ג בהגה) והגם שצדדתי במק"א להחמיר, מ"מ בזה יש לצרף דעת רש"י דס"ל דלא הוה משוי רק בתכלת דחשיבי אבל ציצית לבן בטלי לגבי בגד כמ"ש לקמן (סי' ש"א) ויש להקל.
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>וכן.</b> ב"י ומג"א.
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>וה"ה.</b> ב"י בשם תשובה אשכנזית, והוא בתשובת מהר"ם (סי' רפ"ו). [וכן כתב באגודה (סוף הקומץ) ובשו"ת זקן אהרן (סי' קלד) פסק שצריך לפשטו דאינו גנאי עיי"ש והכל לפי הענין אם אין בפשיטה זאת גנאי באותו מקום צריך לפשטו]
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>רק.</b> זה דעת הר"י הביאו המרדכי, וחולק על מהר"ש טרוייש שס"ל דאסור ללבוש בגד בלא ציצי' ועי' באר"י (ס"ח סק"ב, ס' זה סק"ג) מ"ש בזה.
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>או.</b> מג"א.
<h5> ס"ק כז</h5>
<b>ואף.</b> כי הט"ז סובר לשטת הר"י דבשבת מותר לגמרי והמג"א פי' דאסור מדרבנן.
<h5> ס"ק כח</h5>
<b>ואפי'.</b> כנה"ג ויד אהרן חולקים בזה, וע"ת כתב דמדברי הרמ"א משמע דאין חילוק, וכ"כ בא"ר.
<h5> ס"ק כט</h5>
<b>וגם.</b> מג"א.
<h5> ס"ק ל</h5>
<b>ודוקא.</b> הב"י הקשה אתשובה אשכנזית דלא דמי יושב בפני הקהל, לפושט טליתו בשוק, ופי' המג"א דבריו דבחול קאי אבל בשבת גם הב"י מודה, וקשה דא"כ בל"ז הו"ל לאקשויי דאין ראי' ממעש' דרבינא שהיה בשבת ונראה משום דע"ז הי' יכול לומר דתשובה זו סוברת כהר"ש טרויש דאסור ללבוש בגד בלא ציצית גם בשבת, וחול ושבת שוים ושפיר הוכיח מהא דרבינא וע"ז כתב הב"י דשאני פשיטה שהוא גנאי גדול.
<h5> ס"ק לא</h5>
<b>אבל.</b> הוא כדעת התו' בשבועות (דף ל' ע"ב ד"ה אבל באיסורא) דיש חילוק בין גנאי קטן לגנאי גדול, ובחדושי לה' כלאים (ס' ש"ג) בררתי זה בראיו' והנה ביד אהרן כ' דהכל תלוי ברצון האיש הלובש דאם רצה לבייש א"ע רשאי ועי' בריב"ש (ס' ר"ך) דרב שמחל על כבודו כבודו מחול דוקא דלית בי' בזיון, ועי' בסנהדרין (דף י"ח) ובתו' (ד"ה מעיד) ובתומי' (ס' כ"ח).
<h5> ס"ק לב</h5>
<b>אבל.</b> (שבת קל"א) הואיל ובידו להפקירו ועי' בארץ יהודה (ס"ק ג').
<h3> סימן יד</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>א"י.</b> תרי לישני במנחות (דף מ"ב) אליבא דרב ~ופסק~{ארצות החיים זולצבאך: ופסקו} כל הפוסקים כל"ב.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>האשה.</b> תוס' מנחות (מ"ב ד"ה מנין), גיטין (מ"ה ע"ב ד"ה כל), ורא"ש פ' השולח והר"ן בחדושיו וכתב שכ"כ בשם הרמב"ם, וכן ריטב"א בחדושיו, וכ"כ בשם הרא"ה והרמב"ן, וכ"כ הרא"ש בה"ק (ה' ציצית), ובנ"י שם ובהג"מיי (פ"ג דציצית) בשם ר"י ורבינו יהודה שהורה לאשתו ובשם ספר התרומה [וכן באגודה (פ' התכלת ופ' השולח) ובא"ח (ס' קכא)].
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>ויש.</b> כ"כ ר"ת, משום דכל שאינו בקשירה אינו בעשי'. ומרדכי בשם מהר"ם, לפי שהפטור מן הדבר אינו פוטר אחרים. ועי' באר"י כתבתי דמהר"ם לשטתו דס"ל ציצית ח"ט הוא, וכ' המרדכי שמהר"ם רק לכתחלה מחמיר, אמנם בהגמ"יי (פ"ג דציצית) כתבו משמו משום דממעט מבני ישראל ולפ"ז גם בדיעבד אסור לדידי', ונ"מ בין פר"ת לטעם מהר"ם בשאר מצות כגון לולב סוכה דלר"ת בכולם אסור בנשים, ולמהר"ם דוקא ציצי' משום דכתיב בני ישראל, ועי' באר"י כתבתי שי"ל שגם ר"ת רק בציצית אמרה עיי"ש [אולם רי"ו (נתיב כ"ז ח"א) כתב לר"ת פסולות גם לאגוד לולב], אמנם הפוסקים הביאו בשמו לאסור גם לולב. וכן נ"מ לענין קטן דאם מטעם כל שאינו בקשירה גם בקטן אסור, (עי"ל סי' ל"ט) אבל מטעם בני ישראל לא ממעט רק אשה וכ"כ בא"ר.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>בני ישראל.</b> בד"מ כתב וז"ל לכתחלה יש להחמיר כדברי מהר"ם, לפ"ז נראה שלטעמו של ר"ת הנ"ל לא חשש אפילו להחמיר דהא מבואר היפוך דעתו מסוכת גנב"ך, רק לטעמו של מהר"ם יש לחוש דממעט מבני ישראל ובפרט שכן נמצא גם בפסיקתא בני ישראל למעט נשים לפ"ז א"צ לחוש לזה רק בציצית לא ביתר מצות וכן אין להחמיר בקטן, והן זה מבואר בקדושין (דף ל"ו) בארך דכל היכא דכתיב בני ישראל, ממעט נשים וכן אמעטינין גרים בכ"מ מבני ישראל, ולז"א במנחות (דף מג) ובערכין (דף ב') הכל חייבים בציצית גרים נשים והמעיו"ט ריש ה' ציצית תמה ע"ז פשיטא הא כתיב תורה אחת יהי' לכם ולגר (ועי' בספרי פ' שלח דריש תורה אחת לכל המצות) ואשתמטתי' דבסוכה (כ"ח) והאזרח לרבות גרים (ועי' בתוס' שם כ' ושמא יש ריבוי כל היכא דמרבינין גרים וכן בסנהדרין (דף פ"ה ע"ב) א"ל גר, ועי' בתוס' שם (דפ"ו) מנחות (ס"א) ובתורת כהנים (פ' זבין) מנין שהגרים מטמאין בזיבה (פ' ערכין) מנין לרבות הגרים (רי"פ ויקר') אדם לרבות הגרים וכן ביבמות (ע"ד) מנחות (ס"א) תו"כ (רי"פ כהן משוח, שם פ' צו פ' י' אות ב' שם פי"א אות ג' פ' אחרי פ"ו אות א' פ' אמור ריש פי"א בחוקתי פ' ג' אות ג') בכולהו מרבינין גרים. וצ"ל משום דכתיב בני ישראל וה"ה גבי ציצית, וצ"ל דהריבוי הוא מואמרת אליהם כמו שמרבה בתו"כ פ' זבין ועירכי' מואמרת אליהם לרבות הגרים, [ועי' בחבורי התורה והמצוה ויקרא (סי' ח' וסי' קצא) מ"ש בזה בארך ועי' עוד שם מצורע (ריש פ' זבין)]. ועי' במג"א הק' למה לא נמעט נשים מבני ישראל והניח בצ"ע, ובא"ר תי' דלהם לרבות נשים, וז"א דהא צריך להם משלהם כמ"ש בסוכה (דף ט') והתינח לרב שם ולדעת המפרשי' דרב גם עשי' לשמה לא בעי אבל לדידן דקיי"ל כשמואל אאל"כ, ויש מי שתי' דיליף מועשו להם אחרים ואיתר להם לדרשה משלהם אבל ק' על מ"ש רב מרדכי א"ר מנחות (שם ע"ב), דציצית בא"י כשרה מועשו להם אחרים, מנ"ל לרבות א"י דלמא לרבות נשים וא"י ממעט מבני ישראל, עק"ל לרב יהודה דרמי תכלת לפרוזמא דאנשי ביתי' דסבר דציצי' הוה מ"ע שהז"ג, דעדיין למעט נשים מכלל חיובא דציצית מבני ישראל ואולי י"ל דמרבה נשים לעשיית ציצית מסמוכות דכל שישנו בכלאים ישנו בעשיית ציצית דנהי דאין יכול לחייבם מסמוכות דהקישא עדיף כמ"ש התוס' ביבמות (דף ד') עכ"פ לעניין עשיית ציצית דאין לנו היקש נשארו הסמוכין. אולם קשה ע"מ שהק' התוס' שם דלחייב נשים בציצי' מסמוכין דהא יכול למעט מבנ"י ועדיין לא ידעו מתי' הנזכ' ומחורתא כמ"ש דמרבינן מואמרת אליהם כמו גרים.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>וטוב.</b> כ"כ בד"מ והרש"ל כתב דיש להחמיר לעצמו ולא לאחרים (דלא כפרישה בשם רש"ל) וכן בס' החינוך (סי' שפ"ו) כ' ושמעתי מגדולים שהעשי' אין כשרה בנשים ובסק"ב כתבתי בשם הריטב"א בשם הרא"ה שמכשיר נשים, וצ"ל שמביא רק לכתחלה.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>אבל.</b> כ"ה (בס"ק ה) וכן המנהג.
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>אבל.</b> כ"כ הגמ"יי על דברי ר"ת וכ"כ הרמ"ך לפרש אגדה דרבב"ח (אבל מדברי תוס' ורא"ש שהביאו אגדה זו לסתור דעת ר"ת משמע דס"ל דגם טוי' אסורה לדעתו, שדוחק להם לפרש למשדי על הטוי') וגם הט"ז כתב דטוי' מותר (דלא כס' קרבן נתנאל) ולפי דעתי נראה כיון שטוי' בציצית, מדמי הגמ' לעיבוד בתפילין, ממילא כמו שבעיבוד בעור תפילין אפילו הא"י כשר להרא"ש, וכל שכן אשה דגם להרמב"ם כשר, כל שכן שטוי' ציצית כשר באשה.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>בלא כוונה.</b> באר"י כתבתי פירושו, דהיינו שהטיל סתם משום דבעשי' סתמא לשמן עומדין, ובזה י"ל דגם יתר הפוסקים לא יפלגו על הרמב"ם בזה וכ"פ הלבוש ולא כב"ח שדחה דברי רמב"ם מהלכה [וכן הביא להלכה בס' א"ח ה' ציצית (סי' ט')]. וכ"ה באר"י.
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>שהוא.</b> במג"א כתב כגון בשבת, או שנפסק א' מן הראשים דאל"כ הא יכול לתקן אותן הציצית בעצמן ודבריו תמוהים דא"כ למה אומר דאין ציצית אחרים מצוין, אפי' אם יש ציצית אחרים מה יעשה בשבת, ובנפסק מן הראשים ג"כ הא א"א בענין אחר ולמ"ש ניחא וכ"כ ברכ"י.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק י</h5>
<b>השואל.</b> מנחות (מ"ד) חולין (דף ק"י ודף קל"ו).
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>אבל.</b> תוס' מנחות (שם) חולין (ק"י).
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>ויברך.</b> כמ"שנ מתוס' שם ואף שחיובו הוא רק מפני מראית העין, כבר כתב הרשב"א בתשובה (סי' תקכ"ה) לברך על שחיטת בן ט' כשהפריס ע"ג קרקע, אף דלא בעי שחיטה רק מפני מראית העין ועי' לקמן (סי' תרע"א).
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>ושוכר.</b> ע"ת וכ"מ בתוס' שם.
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>י"א.</b> תוס' ורא"ש וסמ"ג וסמ"ק [ואגור ואגודה (פ' הבשר)] ועי' ביש"ש פרק כל הבשר (סי' נ"ג).
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>וטוב.</b> דהא גם לענין נשים דעת הר"י שלא לברך אמ"ע שהז"ג. כ"ש כאן שכתבו התוס' שי"ל שאפי' לר"ת שנשים מברכות, אטלית שאולה לא יברך כ"כ הנ"י. [וכן בא"ח בשם הרי"ף דלא יברך].
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>שאלה.</b> כ"כ הרא"ש בה"ק ובפרק כל הבשר. ולמדה ממ"ש (במו"ק כ"ו ע"ב) דמי ששאל מחברו חלוק והודיעו שהולך לבקר את החולה ומת לו מת יכול לקורעה, ר"ל ואע"פ שנוכל לומר דלא אסיק אדעתו שימות ולא השאיל לו רק ללבישה, אפ"ה אמרינן כיון שידע שהולך הוא לבקר את החולה בודאי השאיל אדעתא דהכי שיוכל לקורעו, וכן כאן כיון שיודע שרוצה לצאת הקנה לו בודאי באופן המועיל ובזה סרה תלונת הט"ז {סק"ד} [ועי' בשו"ת כנ"י (סוף חא"ח)] ~(סק"ד)~ וכתב הרא"ש שכ"כ בעל העיטור.
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>בודאי.</b> כ"כ הרא"ש (שם ושם) ובבב"ת (קל"ז ע"ב) ובפ"ק דקדושין ועי' באבה"ע (ס' כ"ח) ועי' בט"ז לקמן (סי' שס"ט סק"ב).
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>אבל.</b> עי' מ"ש באר"י (ס"ק ג') ועי' לקמן (ס' תרנ"ח) דלולב ביום ראשון לא מהני שאול, והב"ש באה"ע (סי' כ"ח) פי' דשם מיירי בלא ידע שרוצה לצאת. אבל דעת הט"ז והמג"א (שם וכאן) לא משמע כן, ובחדושי (שם) ישבתי זה בכמה אופנים.
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>אבל.</b> הגם מהרש"ל ביש"ש פרק כל הבשר (סי' נ"ג) האריך לחלוק על פסק הש"ע והלבוש והסכימו לדעתו הע"ת והט"ז, וכ"כ בהלק"ט (ח"א סי' כ') ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' צ"ג). הן בשו"ת שער אפרים (סי' י"ט) סתר את דברי הרש"ל, וכן הסכים הא"ר והמג"א ובשיורי כנה"ג (ס' ח' סק"ה), [וכן בז"ל בשם תורת חסד (פ' נג) שמנהג לברך וכ"כ בס' בני חייא ובשו"ת בית יעקב (סי' קי"ד], ועיין בתשובת מהר"י מינץ (סי' יוד).
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>ואפי'.</b> כ"כ ברא"ש ריש ה' ציצית ובפסקי תוס' מנחות (סי' ק"ן) מג"א (סק"ו) וא"ר, ולא כיש"ש חולין (פ"ח סי' נ"ג).
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>מותר.</b> כ"כ הרא"ש והסמ"ק והמרדכי, [והרי"ו והאגור והכלבו והא"ח], ועיין לקמן (סי' תרמ"ט) דאתרוג ביום א' אסור ליקח בלא דעתו וכן לענין קדושין באה"ע (סי' כ"ח) ולמ"ש בתומת ישרים (ס' מ"ו) ניחא ועי' באר"י (סק"ד) מ"ש בזה ועי' בשו"ת ב"י (סי' קי"ו) וי"ל עוד בכמה אופנים וכ"ד המג"א וא"ר ולא כע"ת וט"ז החולקים בזה.
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>דניחא לי'.</b> פסחי' (ד') נדרי' (ל"ו) בכורות (נ"ח) ובכ"מ ועי' באר"י (סק"ד).
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>ובלבד.</b> דבפסידא שבא אחר המעש' לא ניחא לי' כ"כ בתומת ישרים (שם) ובשו"ת שער אפרים (סי' ב') שאם לא קפל אותה לא מקרי גזלן בכך עיי"ש, וכתב א"ר דצריך לקפלה כבראשונה ומג"א כתב שא"צ. [וברבינו ירוחם מבואר דהוה גזלן בפרט שהאגור בשם מהר"ם וכן בא"ח ובאגודה חולין (ס' ק"ך) החמירו שלא ליקח טלית מקופלת ועי' בס' עקרי דינים (ס"ב אות ג') האריך בזה].
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>ובשבת.</b> כ"כ בכנה"ג (ס' ש"ב).
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>אבל.</b> כ"כ הב"ח בישוב ק' הנ"י (פ' הספינה) עמ"ש בב"מ (דף כ"ט) המוציא תפילין שם דמיהם ומניחם ולמה ישים דמיהם הא ניחא לממ"ב וע"כ דבקבע לא וכן בש"ך (ס' ע"ג סק"ח) וכתב היש"ש דאסור ליקח אותו לבהכ"נ או אפכא. [ובז"ל בשם חקרי לב (חא"ח ס"ג) שאין לכבד בטלית שלו לרבו או לגדול ממנו רק הוא ילבשנו ושם ח"ג בשם הרב יוסף אומץ (ס' סה אות ז') דיכול לכבד].
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>אפי'.</b> מג"א ועי' בחו"י בהשמטות (דף רס"ג) לא נחית לזה, ועי' (ס' רצ"ב סע"כ בהגה) ועיי"ש עוד (בס' ע"ב סע"א, וסי' קס"ג סע"ו) ביור"ד (ס' קע"ב סע"א) דברים השייכים לדינים אילו.
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק כז</h5>
<b>טלית.</b> חולין (דף קלו).
<h5> ס"ק כח</h5>
<b>דכתיב.</b> עי' באר"י (סק"ה) הארכתי בזה שדברי הש"ע תמוהי'.
<h5> ס"ק כט</h5>
<b>וטלית.</b> כ"ה באר"י (שם) ולא כבאה"ט בשם דמשק אליעזר.
<h3> סימן טו</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>מותר.</b> כשמואל שבת (כב) מנחות (מ"א) פסחים (קא) דמתירין מבגד לבגד (וכן בסי' תרע"ד) ולא כבאה"ג (שם) משום דכל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת וכו'.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>אפילו.</b> רש"י בשבת כתב מתירין מטלית ישן, וכן הר"ן שם, ופי' הב"ח בטלית ישן קרוע אבל מחדש לחדש לא, וזה תימא דהא בבלאי גם רב מתיר כמ"ש במנחות ש"מ מתירין מבל"ב ומשני דאי בלאי ומ"ש בי"א דלמ"ש בגמ' אח"כ על מה דמק' בטלית בת ח' חוטין ש"מ מתירין מבל"ב ומשני דאי עבד. י"ל גם תחלה דאי עבד, ז"א דאח"כ א"א לתרץ דאי בלאי, דאם נחוש לזה גם בת ד' אסור דאי בלאי יסיר הכל (גם מ"ש ברש"י שסביב האלפסי דבריי' דושוין מוקי הש"ס דאי עבד בודאי יש שם ט"ס. דהא מוקי לה דאי בלאי) ובברכ"י פי' להב"ח קרוע וראוי ללבישה רק דאינו רוצה ללבוש, והעיקר כמ"ש הב"ח אח"כ דרש"י אורחא דמלתא נקט. וכן מבואר בתוס' בכל המקומות הנ"ל וברשב"א פסחים (שם) ובדברי ר' ישעיה בפסקיו דבכל ענין מותר, וי"ל דרש"י כתב ישן משום דקאי לשמואל דח"ט הוא ואיך יפקיע בגד זה מציצית הא כלי קופסא חייב וקרוב לזה בשו"ת ח"צ (ס' נ"ח) וכ"כ ברכ"י בשם מהר"מ בן חביב בתשובה כ"י והסכים כן, ובאגודה פרק התכלת כתב טלית בלוי' ויש לה תכלת יתיר התכלת ויעלה ויביא בטלית נראה כוונתו דקמ"ל דאם יש לו טלית מצויצת שבלתה לא ישליכנה עם הציצית אלא יתיר ציציותיו שיהיו ראוים לטלית אחר וקמ"ל דבר חדש דצריך להתירן, וא"כ אין ענין דברי האגודה לדעת הב"ח כלל.
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>ואפילו.</b> כ"כ בשו"ת בית יהודה (חלק יור"ד ס' כ"ט) דט"ג וט"ק שוים.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>ולכתחלה.</b> כן דייק הפ"מ במ"ז ממ"ש התו' מנחות (שם ד"ה רב) ופסחים (שם ד"ה מתירין) דאף ששמואל סובר ח"ט הוא טוב ליתנם באותו שמכסה א"ע. ממילא גם
לדידן אין לנו היתר במצוים לו ציצית אחרים. והגם שיש לדחות ראי' זאת יש להחמיר לכתחלה.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>מותר.</b> אף לדעה א' לעיל (סי' ט' סע"א) דשאר מינים דרבנן י"ל דלא הוה בזיון לשמואל, וזכר לדבר מדליקין מנר לנר אע"ג דמצות נ"ח נר א' איש וביתו, ומוסיף והולך הוא רק למהדרין מן המהדרין אעפ"כ ליכא בזוי מצוה במדליק מנר הראשון שהוא חובה לנר הב' שהוא הידור מצוה לבד ואף שיש לדחות ~דהא~{ארצות החיים זולצבאך: הא} פסקינין דשאר מינים חייבים מדאורייתא והפ"מ בא"א (סק"ב) נסתפק בזה ולפ"ד נראה כמ"ש.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>אפילו.</b> דעיקר המצוה בשל צמר כנ"ל (ס' ט').
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>אבל.</b> כ"נ.
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>אפי'.</b> שאלתות (פ' שלח) מג"א דמ"ש בע"ת דאם הישראל השני יעשה בו ציצית מותר ז"א דהא פשיט לה מדין מתירין מבל"ב ועי' ברכ"י.
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>אבל.</b> כ"כ המג"א. ממנחות (דף מ"ג) מתיר ציציותיו וכן מבואר מהשאלתות דרק לישראל אסור ליטול תכלת, ומ"ש הע"ת תחלה דקמ"ל אע"ג שהישראל השני יעשה בו ציצית ז"א דהא בפי' אומר כיון דאתעביד בהון קמבטלין ממצותהון אסור, ומ"ש בא"ר דט"ס בשאלתות ליתא כמ"ש בברכ"י וראיה דאמאי לא הק' על רב מברייתא דעד שיתיר ציציותיו עיי"ש, ולמ"ש (בסק"ב) בשם האגודה גם כאן טוב לתנם בטלית אחר.
<h5> ס"ק י</h5>
<b>וכן.</b> מג"א ונלמד מדין הקודם ודלא כא"ר [ולא כמ"ש בס' עקרי דינים בשם פחד יצחק דאסור לעשות מטלית ד"כ בגד אחר וליתא ועיי"ש (סי' ס"ח) בארך]. ואין להקשות דא"כ כשמק' במנחות (דף מא) ש"מ מתירין מבל"ב היה לתרץ בהני גווני, י"ל דה"ה דהו' מצי לשנויי שנויי טובא וחדא מגו טובא נקיט כמ"ש באר"י (סק"א) ואין להקשות מאי מקשה (שם ע"ב) בטלית בת ח' חוטין ש"מ מתירין הא יש חשש בהני גווני. י"ל דאם נחוש לזה גם בת ד' אסור וע"כ דאין חוששין חששה רחוקה כ"כ ועי' באר"י שם.
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>ומותר.</b> עי' ברכ"י בשם מהרמב"ח האריך בזה, וראיותיו אין מוכרחות ועי' בפ"מ כתב דלרש"י משום בזיון י"ל ביזוי ציצית יש ולתוס' דמבטל ממצוה י"ל כאן הא יעשה אחרים תחתיהם ולא הבינותי דאם משום ביזוי טלית ג"כ אין בזיון דהא יעשה אחרים ואם החשש משום ביזוי ציצי' א"כ גם לתוס' יש לאסור משום דמבטיל הציצית ממצותן, והלבוש כתב ביזוי טלית או ציצית וכ"מ מהט"ז ומ"מ ע"ת שיורי כנה"ג מג"א וא"ר הסכימו דלעשות יותר נאים מותר, ולפ"ז נראה דה"ה כדי לחדשם, דשייך ג"כ זה אלי ואנוהו, וכ"ש הוא. [ובס' עקרי דינים בשם כתונת יוסף (ס"א) דמותר להתיר ואפי' לחתוך כשמשים אחרים תחתיהם אפילו אינם נאים מאילו וליתא].
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>או.</b> בשכה"ג כתב שראה בק"ק אזמיר דכשנפסקו חוטי הציצית אין מתקנים אותם עד שיפסלו לגמרי, ולכאורה נראה טעמם דבשלמא כשמסיר ציצית ישנים כדי לחדשם עדיין הציצית ראוים לבגד אחר, אבל אם נפסק א' מן הראשים אם יקחם אין ראוים לבגד אחר אמנם בתשובת הרא"ש (כלל ח' ס' ט') כתב דהעולם מתקנים אותן קודם שיגיעו לידי פסול, משמע דאע"ג דחוט א' נפסק כדי עניבה, מסירים אותו קודם שיפסלו הציצית לגמרי, והמג"א רמז לתשובה זו, בשגם למה שהעליתי באר"י (סק"ב) שמועיל קשירה, א"כ אם יסירם יוכשר גם חוט זה ע"י קשירה ומ"ש ע"ז בס' מעש' רוקח אינו מוכרח והעיקר כפסק המג"א וכ"כ בע"ת
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>ואם.</b> כן העליתי באר"י (סק"א).
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>ומ"מ.</b> מלבוש וכל הפוסקים משמע דמותר לחתוך, וכ"כ בשיורי כנה"ג, ועי' ברכ"י בשם מהרי"מ ומהרמב"ח, וכ"מ מדברי הרמב"ם בהטיל ציצית על ציצית כתב חותך או מתיר, דמשמע דמותר לחתוך, אמנם יל"ח דשם שאני דנתכוין לבטל ובטלה מצותן. אבל כאן כיון שעדיין מצותן קיימת אין רשאי לקלקל מצותן ועי' לקמן (ס' כ"א) וכ"כ בע"ת דיתיר ולא יחתוך, וראוי להחמיר וע' בס"ק שאח"ז.
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>וכן.</b> דלא כס' בתי כנסיות שכתב דגם בזה צריך להניחם בבגד אחר ולפ"ד כאן מותר גם לחתוך כיון שנתבטל מצות ציצית לגמרי מטלית זה ודמי למ"ש הרמב"ם בהטיל ציצית על ציצית דמותר לחתוך, דאף שבסמ"ק כתב דאין נכון לפסול הציצית בטליתות של מתים, רק להתירם או לתוחבם בהכנפות ועי' לקמן (סי' כ"ג) י"ל דשם משום לועג לרש אבל מותר לחתכם ועי' ביור"ד (סי' שנ"א) וצ"ע בזה.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>אינו.</b> בהתכלת (דף מ"א) בלבד שלא יביא אפי' אמה על אמה ממק"א ובה תכלת ותולה בה.
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>אף.</b> מג"א.
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>וכנף.</b> רש"י ורא"ש פי' משום דבעינן על כנפי בגדיהם ובנ"י כתב משום תולמ"ה, ובבאורי מהרי"א כ' ישן נושן הביא כן בשם העיטור וכן מצא הברכ"י ונוסחה מוטעת נזדמנה להב"י ועי' בתשובת מהר"א ששון (סי' רל"ב) והשיג עליו שהרי נעשה לשם מצוה ולמ"ש בפנים אין כאן השגה, ובתשובת מהר"ם מינץ (סי' י"ג) פירש גם דעת רש"י כן, וכן באר ר' ישעי' הא' בפסקיו הביאו בשיו"ב ונדפס בס' סם חיים, אמנם מהרי"א יסבור דאמה על אמה הוה שיעור טלית עמ"ש לקמן (ס' ט"ז) ואא"ל משום תולמ"ה ושפיר השיגו, ולפ"ז י"ל דרש"י והרא"ש שפירשו משום על כנפי בגדיהם ס"ל דיש בו שיעור, והנ"י והעיטור יסברו שאין בו שיעור טלית ויתבאר (בסי' ט"ז).
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>אבל.</b> גמרא שם ושוים שמביא תכלת ממק"א ותולה בה.
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>ובט"ק.</b> עי' מ"ש בזה באר"י סק"ב, שו"ר לר' ישעי' הראשון בספרו סם חיים, גרס בגמ' ובלבד שתהיה מופסקת, ופי' וז"ל וגם ר"מ דאסר למתפר טלית שנקרעה תוך ג' עד שיתיר ציציותיו ויתלנה שנעשה מעשה בהציצי' מודה לרבנן שמביא הציצית מטלית אחרת כאשר הוא כרוכה וקשורה, ועשוי' גדיל ותולה אותה בטלית זו וא"צ להתיר הקשרים ולכרוך ולקשור פעם אחרת וא"ת איך יכול לתלותה כך כמות שהוא אם לא יתירנה יכול שיכניס ראש הכפוף בנקב הכנף ויכניס ראש הענף בתוך הכפל וימשוך ותעמוד יפה ובלבד שתהיה מופסקת שאם לא היו ראשי החוטין מופסקים אף שתלאה עכשיו הו"ל תולמ"ה, ולא אמרינן פסיקתן זו עשייתן דהא אותבוהו לרב בקושיא עכ"ל, והביאו בשיו"ב, והנה מה שצייר אופן לתלות הציצית כמו שהם, ע"י שיכניס ראש הכפוף בנקב הכנף, לא נהירא דזה כרב אחא בר יעקב מנחות (מ"ב) רמי ארבע ועייף להו מיעף ומעייל בגלימא ואביק להו מיבק קסבר בעינין תמניא בגלימא כי היכא דלהוי גדיל גדילים במקום פתיל ואנן פסקינין כמר ברי' דרבינא עי' לעיל (ס' י"א ס"ק ס"ז) ועוד גם לרב אחא ב"י כתבו בתוס' שם דלא הי' מעביר דרך אבק הנקב אלא ז' חוטין לכל היותר והשמיני מניח וקושר בו דאל"כ יכול להעביר הציצי' מן הטלית אחר עשייתו ולא משכחת כלאים בציצית ועי' במרדכי ולא יצוייר זה אלא לשטת העיטור כמ"ש בפנים עכ"פ מבואר מדבריו דבמכניס ציצית מתוקנים אין בו משום תולמ"ה [וברבינו ירוחם משמע קצת שאין לעשות כן שכתב אבל יתיר ציצית מטלית אחר פי' ואין בזה משום תולמ"ה דהא צריך לבדוק ולתקן הציצית כבתחילה עכ"ל] ובגוף הדבר אם יכול לתפור משיחה בכנף עי' (בס"ק ).
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>ובכל אופן.</b> גמ' (שם) ובלבד שלא תהיה מופסקת ועפ"י מה שפי' הב"י וכ"כ ברכ"י בשם לקוטי מו"ה בצלאל בשם גליון והביאו דבר זה רי"ף ורא"ש ורי"ו (בנתיב י"ט) ונשמט מהב"י שכתב דרי"ו לא הביאו כמו שהשיגו היד אהרן וטור ורמב"ם השמיטו זה וע' ב"ח ופסקו כן רמ"א בד"מ וט"ז ומג"א א"ר ועי' בע"ת שכתב כן מסברה דנפשי'.
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>ואפי'.</b> ובזה מיושב קושי' התוס' (שם) מאי אשמעינן.
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>אבל.</b> בט"ז (ס' י"ב ס"ק ג') ומג"א (סי' זה ס"ק א') נסתפקו בזה והמג"א הביא ראי' מנגעים (פי"א משנה ח') שקשירה הוה חיבור לת"ק שם דהלכה כוותי' באמת מצאנו בכ"מ להיפוך דהא במס' מקואות (פ"י מ"ה) איתא, החבל שהוא קשור בכיפה אינו חיבור אא"כ תפר וכ"פ הרמב"ם (בפ"כ מה' כלים הלי"ז), וכן ברמב"ם (שם הלכה י') המשיחות והרצועות שבמטפחת ספרים וכולי תפורות חיבור קשורות אינם חיבור ועי' בתוספתא שהביא הר"ש (פי"ט דכלים משנה א') שמחלק ג"כ בין קשורו' ובין תפורו' וכ"כ בשם התוספתא (שם פכ"ח משנה י') ועי' (בפ"כז דכלים משנה ב') ובר"ש שם ועי' (פרק כ"ב מה' כלים הלכה כ"ה) וכן עוד בכ"מ משמע דקשר אינו חיבור אך עם העיון מבואר שם דהכל תלוי אם רוצה בקיומו דאז הוה חיבור, וממילא בקושר חוטי הציצית כיון שבודאי רוצה בקיומו צדקו דברי המג"א דקשר הוה חיבור וכן ראיית המג"א דמדפוסל' קשירה ברצועות תפילין משום דבעינן קשירה תמה ש"מ דבציצית כשר נכונה ודלא כט"ז (שם) שהוכיח להיפוך כמ"ש באר"י (סק"ב) [שוב ראיתי בכלבו שכתב שלא יקשור חוט מהן אם יפסק וצ"ע].
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>תלה.</b> דבר זה הביא הטור בסי' זה, והוא מגמ' דסוכה (דף י"א) וכתב הב"י דאחר שכבר כתב הטור לעיל (סי' י"א) דאפי' בכנף אחד אם תלה הציצית וקשר ואח"כ פסק פסול כ"ש בזה אלא שנמשך אחר לשון הרמב"ם עכ"ד ומטעם זה השמיטו פה בש"ע שנלמד לפ"ד ממ"ש (בסי' י"א סע"יג) ולפענ"ד אחר שהרמב"ם לא הביא בחבורו כלל האי דינא בכנף אחד אם תלה וקשר ואח"כ פסק (ומ"ש הב"י בסי' י"א ע"ז דוחק גדול) מבואר להיפוך שדין זה הוא רבותא יותר וזה נכון עפ"י מה שכתב' בלב הארץ דאפי' אם כל החוטין פסוקים רק חוט אחד לא נפסק פסול ממילא לדעת הרמב"ם (פ"א מה' ציצית) דאין לחוטי הענף מנין מה"ת, אם עשה ציצית בת חמש חוטין ופסק שלשה מהם קודם שקשרם בכנף כשרים, כיון שיש פתיל ארבעה חוטין (כי בשאלתות פי' הטעם שפסול בקשר ואח"כ פסק משום שאין כאן פתיל ובזה יש פתיל) אבל בתלה החוטין בין שני כנפים גם בה"ג פסול (והגם שאל"פ טעם פסול של תלה החוטין בין שני כנפים משום דהוה כאילו אין כאן רק ג' כנפות דא"כ איך רצה להוכיח (שם) בגמ' דשמואל ס"ל קציצתן זו עשייתן ממה דהכשיר בתלה בין ב' כנפים לה"א שם ואם נאמר דזה הוה כג' כנפות הא אף אם קציצתן זו עשייתן יש לפסול כמו בהטיל לבעלת ג' במנחות (דף מ' ע"ב) וע"כ דז"א) אך טעם הפסול בתלה בין ב' כנפים משום דציצית א' על כנף א' א"ר וכאן ג' ציצית בד' כנפות וממילא הגם שג' חוטין פסוקים כיון ששתי הציצית מחוברים זל"ז פסול דמיחשב כענף אחד וע"כ לא הביא הרמב"ם רק דין זה לבד דאף דכאן יש לכל כנף ענף כדינו מחשב תולמ"ה וכ"ש אם לא קצץ החוטין כלל ושפיר הוצרך הטור לכתוב דין זה שנית דאינו נלמד מהקדם (בסי' י"א) לכן הבאתיו גם אנכי פנימה.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>טלית.</b> רשב"א בתשובה (ס' רי"ז) ממ"ש (בדף מ"א) בטלית שנקרעה מקצתה שמביא תכלת ממק"א ותולה בה, אלמא דשאר הכנפים לא נפסלו וה"ה בנקרעה כולה.
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>וגם.</b> כן מבואר ממ"ש בגמ' (שם) ושוים שלא יביא אפי' אמה על אמה ממק"א ובה תכלת ותולה בה משמע דבלא תכלת מותר לתפור והשתא לא מבעיא לדעת האומרים דאמה על אמה הוה שיעור טלית א"כ דין זה מבואר ואפי' להאומרים דאין בו שיעור טלית (כנ"ל סק"יח ובס' ט"ז) מ"מ הא ראיית הרשב"א מטלית שנקרעה מקצתה וה"ה כולה מספקת גם לנידון זה כמו דאם תופר כנף לא נפסל משום דכנף זה לא הי' מבגד זה כן בתופר חתיכת בגד וכ"ד הט"ז והמג"א וכ"נ מתשובת מהר"מ מינץ (סי' ע"ח) וכ"כ בא"ר וחזר בו ממ"ש בא"ז להחמיר ולא כב"ח וע"ת שהחמירו בזה.
<h5> ס"ק כז</h5>
<b>ולא עוד</b>. כן הבין בד"מ (ס' י') מדברי הרשב"א הנז' והט"ז השיג עליו דבכל חלק נתבטלו הציצית מהחלק האחר ולא ידעתי מנין לו להמציא סברה כזאת בלי ראי' מהש"ס או מדברי פוסק קדמון ולפענ"ד הנה להאומרים דאמה על אמה הוה שיעור טלית הלא מבואר בהדיא בגמרא ממ"ש ובלבד שלא יביא אפי' אמה על אמה ממק"א ובה תכלת ותולה דמשמע הא מבגד זה מותר להביא אמה ע"א עם התכלת והא להאומרי' דאמה ע"א הוה שיעור טלית מוכרח לפרש הטעם משום על כנפי בגדיהם (כנ"ל סקי"ח) ובבגד זה עצמו לא שייך זה ואף להאומרים דאמה ע"א אין בו שיעור טלית מ"מ הא לא מבעיא לשטת הרי"ו דאם נקרע למעלה מג' אפי' נקרע כולו יכול לתופרו עם הציצי' לפי' הב"י בדבריו ומכ"ש בשיש בקרע שיעור טלית שיכול לתופרו דאא"ל דלשיט' זו גרע בשיש בקרע שיעור דמלבד שהוא נגד הסברה הוא נגד לשון הגמ' דא"כ למה אומר בלבד שלא יביא אפי' אמה ע"א ממק"א דמשמע דאם הכנף גדול הוא רבותא יותר מה שאסור והי"ל בהיפוך דאפי' אם הכנף קטן שמותר להביא מן הטלית עצמו אסור להביא ממק"א וע"כ שז"א ואף לשטת התוס' וסייעתם דבנקרע כולו אפי' יש בקרע ג' לא יתפור נראה דאם יש בו שיעור טלית מותר לתופרו עם הציצית דהא מ"ש שלא יביא אפי' אמה על אמה להאו' דאין בו שיעור טלית צל"פ דהרבותא אפי' אמה על אמה לא יביא כיון שאין עדיין שיעור טלית ונתבטלו הציצית, דלדידהו צל"פ משום תולמ"ה (כנ"ל סקי"ח) הא יותר מאמה ע"א מותר להביא אפילו ממק"א דוגמת מה שדייק בברכות (דף ט"ו) מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר דאל"כ הי' לו לומר רבותא דאפי' שיעור טלית לא יביא ולמה תפיס אמה ע"א ועי"ל (ס"ב סק"לח) מ"ש בזה אם לישנא דאפי' דוקא אם לא וכ"ש שמותר להביא שיעור טלית מטלי' זה לכן נראה עיקר כדעת הרמ"א אך יען שהאחרוני' החזיקו בדעת הט"ז לא מלאתי לבי להקל בזה.
<h5> ס"ק כח</h5>
<b>אבל</b> דהא להאומרים דאמה ע"א הוה שיעור טלית זה מבואר בגמ' לאיסור ואף דלמ"ד שא"ב שיעור טלית משמע שמותר להביא ממק"א ג"כ כמ"ש בס"ק הקודם, יש להחמיר כיון שרבים האומרים שיש בו שיעור טלית כמו שיתבאר (בס' ט"ז).
<h5> ס"ק כט</h5>
<b>מ"מ.</b> עי' לעיל (סקי"ח) מ"ש בזה.
<h5> ס"ק ל</h5>
<b>וכל זה.</b> עי' באר"י (סק"ג).
<h5> ס"ק לא</h5>
<b>וה"ה.</b> כ"נ פשוט וכ"ש הוא.
<h5> ס"ק לב</h5>
<b>והטלית.</b> כן העליתי באר"י (סק"ג) באורך.
<h5> ס"ק לג</h5>
<b>צריך.</b> הפ"מ בא"א (סק"ד) מסתפק טלית שאינה ראוי' ללבישה, והטיל בב' פשוטים וחלקם אם פסולים משום תולמ"ה או דכיון דיכול לכופלו בקל לאו תולמ"ה הוא עיי"ש והנה יש לחקור אם לא שייך בזה תולמ"ה והטיל בד' פשוטים הלא שני ציצית כשרים ושנים פסולים ולא ידענו איזה מהם ומהו דינו ולפי הנראה דלת"ק דמטיל בכפולים ובשני פשוטים דסובר דבכפלה דמי כמו שתפרה והטיל בד' פשוטים דינו כהטיל ציצית על ציצית דקודם שחתך אחת מהם שניהם פסולים ולפ"ז למה שמצאתי בתשובת מהר"ם (סי' תר"ן) ובראב"ן (ס' ס"א) שפרשו הטיל למוטלת היינו שהטיל חמש ציצית בטלית בת ה' כנפות מבואר דגם יתר הציצית פסולים כל עוד שלא חתך וה"ה בזה פסולים גם הציצית שבכנפות הכפולים אף שנעשו בהכשר אך באמת נראה דלהת"ק דמטיל בכפולים ובשני פשוטים דאמרינין דהוה כמו שתפרה כך ממילא עיקר אזלינן בתר חלק העליון כנ"ל (סי' י' סע"ד) דהתחתון טפל לעיקר הבגד ולא אכפת לן בשני ציצית של התחתון ואם מהפך את הטלית ואין ידוע איזהו העליון ואיזהו התחתון בזה שניהם פסולים כמו בהטיל ציצית על ציצית כנ"ל. אך כ"ז להת"ק דמטיל בכפולים, אבל למה שהעליתי באר"י (שם סק"ב) דיטיל בכפולים ולא יברך דיש ספק שמא פטור לגמרי ממילא צריך להתיר כל הציצית ולחזור ולעשותם מחדש.
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק לד</h5>
<b>נקרע.</b> בהתכלת (דף מ"א) אמר רחבא אר"י טלית שנקרעה חוץ לג' יתפור תוך ג' לא יתפור תנ"ה תוך ג' רמ"א לא יתפור וחכמים או' יתפור כ"ה בגרסא שלפנינו.
<h5> ס"ק לה</h5>
<b>ופרש"י.</b> (שם ובדף מ') ולדידי' מאי דמביא סייעתא לרחבא מר"מ אע"פ דחכמים פליגי עלי' פי' בהגמיי' החדשות משום דהלכה כר"מ בגזרותיו וסוגיית הגמ' (דף מ') גזירה שמא יקרע סדינו ע"כ כרבנן דלגבי מ"ע לא עשו סייג אבל משום איסור כלאים עשו סייג וא"ל אמאי פטרו סדין מן הציצית הי' להם לגזור שלא לתפור י"ל דלא רצו לגזור משום סדין בשאר מיני בגדים אך לפ"ז ק"ל אמאי פסקו כר"מ כיון שרבא שמפ' גזרת סדין בציצית משום שמא יקרע ס"ל כרבנן יש לפסוק כרבא שהוא בתראה לכן היותר נכון בעיני דאף לר"מ אע"ג שגזר שלא יתפור מ"מ חיישו שמא יעבור ויתפור ולפ"ז האי סוגיא אתיא בין כר"מ בין כרבנן וכ"מ מדברי התוס' (שם ד"ה שמא) שכתבו אפי' לרבנן גזרינן משמע וה"ה לר' מאיר וזה דלא כפ"מ בא"א (סק"ד).
<h5> ס"ק לו</h5>
<b>ולזה.</b> עי' באר"י (סק"ד) מ"ש לישב קושי' התוס' על רש"י בזה וכתב הב"י שהרא"ש תפס שטת רש"י ועי' (בס"ק מ"ג) שמוכרח שגם הרי"ף ס"ל כן.
<h5> ס"ק לז</h5>
<b>ולמעלה.</b> הגמיי' (פ"א מה' ציצית) ובת"ה (סי' מו) וכמ"ש בש"ע (סעיף ו') ולא כפרישה שס"ל שגם למטה מקשר גודל אסור משום שמא ינתקו למטה וז"א ומה שהקשה דא"כ אמאי לא אמר חוץ לג' ולמטה מקשר גודל יתפור, י"ל דממילא נשמע דזיל בתר טעמא ועי"ל כיון דיש בזה פלוגתא במנחות (מ"ב) דלת"ק דראב"י א"צ שתהי' נוטפות על הקרן, נקיט מלתא דפסיקא ועי"ל דס"ל לרש"י כדעה א' (סי' י"א סע"י) דא"צ להרחיק מלא קשר גודל רק מארך הבגד לא מרחבו ולזה לא יכול לומר בתוך קשר גודל יתפור דהי' צריך לחלק בין ארך הבגד לרחבו.
<h5> ס"ק לח</h5>
<b>ע"י.</b> כן פי' המג"א (סק"א) והט"ז (ס"יב ס"ק ג'), ויש גורסין ו' חוטין.
<h5> ס"ק לט</h5>
<b>וחוט.</b> מג"א והנה רש"י כתב משום תולמ"ה והתוס' כתבו דלמה שפי' (בדף מ"ג ע"ב ד"ה מן הקוצים) דאאל"פ משום תולמ"ה דרב ס"ל קציצתן זו עשייתן, וצל"פ משום תלי' לשמה, ולזה כיון דבש"ע (סי"ד סע"ב) פסק הטיל בלא כוונה כשרה לזה פי' המג"א משום טוי' לשמה, וזה תימא דהא לדידן ל"א קציצתן זו עשייתן ודברי תוס' צ"ע, ועוד להש"ע ולרמב"ם שפי' מן הקוצים משום מין כנף או ביזוי מצוה בל"ז אין הכרח לזה וצ"ע, והרא"ש בתשובה [וכן בא"ח והר' ירוחם] פי' באמת הטעם משום תולמ"ה.
<h5> ס"ק מ</h5>
<b>ולטעם.</b> הרא"ש בתשובה (כלל ב'). [ואף שאין בו ציצית אסור מהר"י ברונא (ס' קעא)].
<h5> ס"ק מא</h5>
<b>ולפ"ז.</b> כ"כ הרא"ש.
<h5> ס"ק מב</h5>
<b>ויש.</b> כ"ה באר"י (סק"ד).
<h5> ס"ק מג</h5>
<b>ורב עמרם.</b> לדידי' קשה אמאי פסקו כר"מ, כיון שאינו משום גזירה רק מדינא, הגם שלפי' זה ע"כ רבא שאומר הטעם שגזרו על סדין משום שמא יקרע סדינו כר"מ ס"ל, עדיין קשה עמ"ש תנ"ה, ומייתי סייעתא לרחבא מר"מ, ונראה שלזה בנ"י וברא"מ גרסי בהיפוך וחכ"א לא יתפור ולק"מ, והשתא לגר' רי"ף ורא"ש חכ"א יתפור צ"ל דמפרשי כפרש"י. [ועי' בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שלב].
<h5> ס"ק מד</h5>
<b>דטעמי'.</b> להב"י יש ג' שטות בדעת רב עמרם וכמו שיתבאר, ושטה זו הוא פי' הרא"ש, כמו שהבין הב"י בדבריו דתוך ג' וחוץ לג' קאי על רוחב הרצועה ולפי דבריו אסור לתפור בהטלית רצועה פחות מג' דלא הוה חיבור.
<h5> ס"ק מה</h5>
<b>ולפ"ז.</b> רבינו ירוחם, [וכן העלה הרדב"ז שם לדינא ועיי"ש שהוכיח שדעת הרמב"ם כרב עמרם] וכתב ב"י דכן נראה מדברי המרדכי ועי' (בסק"נ).
<h5> ס"ק מו</h5>
<b>וי"א.</b> כן פי' הנ"י שמפ' ג"כ כרא"ש דקאי על שיעור הרצועה אלא ס"ל דזה דוקא לענין שיתבטלו ציציותיו מבגד זה, ומלשון ושוים משמע כפי' זה והבן, והב"י הוכיח כן דעת הרמב"ם (פ"א מה' ציצית). [וכן ראיתי לר' ישעי' הזקן בפסקיו פ' התכלת כ"י שפי' כשטה זו].
<h5> ס"ק מז</h5>
<b>וכן.</b> עי' בט"ז (סק"ד) שהאריך לחלוק על פי' הב"י והעלה דדעת הרא"ש כתוס' וליכא למ"ד דתפירה לא חשיב חיבור, וזה נראה עיקר לפענ"ד, דאפי' אם הי' דעת הרא"ש כפי' הב"י, הוא סותר הלכה מפורשת ברמב"ם (פי"ב מה' טומאת צרעת הי"ב) וז"ל התופר מטליות שאין בכל אחת מהם שלש על שלש ועשה מהם בגד הרי זה מטמא בנגעים שהתפור כארוג וכולו בגד אחד הוא עכ"ל והוא ממשנה דנגעים (פי"א) הרי דגם בתופר פחות מג' על ג' הוה כארוג, ואין לחלק דדוקא בתופר כל הבגד בענין זה, אבל אם כל הבגד שלם ותפר בו מטלית אחד פחות מג' לא הוה חיבור דמבואר במ"ל (שם הלכה ו') בחלוקה השנית דאין חילוק בזה עיי"ש, וכן הב"ח היקל בזה וכ"כ הכנה"ג בשם הרדב"ז.
<h5> ס"ק מח</h5>
<b>אבל.</b> מג"א בסוף הסי' דכן נוהגים ומ"מ נראה דאם הטלית שלם ותופר כנף של עור או משיחה לתלות עליו הציצית אפי' הוא פחות מג' על ג' מותר דכיון דזה בעצמו חומרא הבו דלא להוסיף עלה ולא כפ"מ בא"א (סק"ו).
<h5> ס"ק מט</h5>
<b>ואם.</b> זה מבואר מדברי הב"י לשטה זו וכ"כ הלבוש וכ"נ מתשובת מהר"מ מינץ ולא כנ"ץ כמ"ש בא"ר ועי' בתשובת מהר"א ששון (סי' רל"ב).
<h5> ס"ק נ</h5>
<b>וי"מ.</b> כן פי' התוס' ולדברי הט"ז (סק"ד) גם הרא"ש והנ"י מפרשי כתוס' עיי"ש וגם מ"ש הב"י שדעת המרדכי כרבינו ירוחם תמוה לי הא במרדכי כתב אם הקרע למעלה מג' ועדיין מחובר בבגד מותר לתפור משמע הא למטה מג' אפי' מחובר אסור וזה דלא כרי"ו, והשתא מוכרח דמרדכי כתוס', ומ"ש למעלה מג' היינו שעדיין מחובר ג' דאל"כ יהי' דעת המרדכי דלא כמאן וכ"ד הת"ה (ס' מ"ו) ודלא כע"ת.
<h5> ס"ק נא</h5>
<b>וירא שמים.</b> הש"ע השמיט דעת התוס' רק הלבוש הביאו ולמ"ש יש לחוש ביותר לדעה זו ג"כ שלהט"ז כ"ע ס"ל הכי.
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק נב</h5>
<b>כשר.</b> ב"י וכן מצאתי בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (ס' ס"ח).
<h5> ס"ק נג</h5>
<b>באותו המין.</b> כמ"ש באר"י (סק"ד).
<h5> ס"ק נד</h5>
<b>וי"א.</b> כ"כ הט"ז (סק"ה) ודבריו נכונים כמ"ש לעיל (סק"מז מ"ח) וכ"ש בזה שגם הרא"ש עצמו מודה כיון שמחובר למעלה וגם המחבר מסתפק בזה גם להרא"ש דשמא בזה מודה וע"ז כתב בב"י לכולהו פ' איכא לספוקי ולא כהבנת הט"ז וזה כוונת המג"א (סקי"ב) ומ"ש להנ"י הוא ט"ס.
<h5> ס"ק נה</h5>
<b>ולפמ"ש.</b> ועי' שם (בס"ק כ') והא דכתב רש"י ושוים שמביא תכלת משום דצריך לחזור ולעשותה והא משכחת בה"ג דא"צ לחזור ולהתיר הקשרים י"ל משום דרש"י סובר דאסור לתפור שם, ואף דיכול לתפור באינו מינ' מ"מ הא האי ושוים קאי אמ"ד לא יתפור.
<h4> סעיף ו</h4>
<h5> ס"ק נו</h5>
<b>התופר.</b> הגמ"י בשם מהר"ם.
<h5> ס"ק נז</h5>
<b>ותופרן.</b> בת"ה (סי' מ"ו) וכמ"ש באר"י (סק"ד).
<h5> ס"ק נח</h5>
<b>במדינות.</b> עי' במג"א (סק"יג).
<h5> ס"ק נט</h5>
<b>לדעת רש"י.</b> אבל לדעת מהר"ם אין חשש כיון שהטלית שלם. ת"ה (שם) ועי' לעיל (סי' י"א סעיף ט"ו).
<h5> ס"ק ס</h5>
<b>אפי'.</b> דאף שלתי' האחרון (בסק"לז) יהי' מוכח מהגמ' דברוחב הבגד אסור לתפור אפי' למט' מקשר גודל מ"מ כיון שמחמירין כדעה לעיל (ס"יא סע"י) להרחיק מלא קשר גודל גם מרחבו, שוב אין חשש שמא יצרף חוט התפירה.
<h5> ס"ק סא</h5>
<b>ואפילו.</b> עי' באר"י (ס"יא סק"יב) מ"מ כיון שבל"ז יש ספק אם כרש"י אם כרע"מ אין להחמיר בזה.
<h5> ס"ק סב</h5>
<b>וכן.</b> כ"נ כיון שבל"ז אין לנו הכרח שלדעת רש"י אסור לתפור אפי' כשיש ציצית בבגד דמן הסברה י"ל דאין אסור רק באין ציצית אבל ביש ציצית שנחוש שיפסלו הציצית ויעשה אחרים ויצרף חוט התפירה הוא חששה רחוקה אלא שהב"י כתב כן לשטת רש"י (בלי ראי' [ובאמת מצאתי בא"ח (סי' ק"כ) שדעתו כרש"י וכתב וצ"ע אם הי' מצויץ כהלכתו קודם שיקרע הרי נסתפק בזה], ומ"ש הב"י ד"ה נקרעה על דברי הנ"י וי"ל אלא דלרש"י אפי' תופרו ואח"כ הטיל ציצית אסור לשון אפי' הוא שלא בדקדוק) ועכ"פ כה"ג שנחוש שיפסלו גם הציצית האחרים ויעשה ציצית משי פשיטא דאין לחוש בזה.
<h3> סימן טז</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>שיעור.</b> מנחות (דף מא).
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>י"מ.</b> במ"ש ב"י בשם א"ח כדי ראשו ורובו ברוחב פי' הרדב"ז בתשובה כ"י (חלק ה' ס' ב' אלפים ק"ו) דהיינו בכ"א בפ"ע שגם ברוחב יהי' שיעור לכסות רו"ר. [ובא"ח שבידי לא נמצא מ"ש הב"י בשמו כדי ראשו ורובו של קטן פי' בארך וברוחב].
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>וי"א.</b> כ"כ מהריק"ש בתשובותיו כ"י הנק' אהלי יעקב והביאו הברכ"י בפי' דברי הא"ח דאפילו אם יש בארך כדי שיעור חייב.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>היינו.</b> כ"כ ברי"ו ובס' החינוך להדיא ראשו ורוב גופו, וזה דלא כמ"ש הרדב"ז בתשובה הנז' ראשו ומקצת גופו דמצרפין ראשו לרוב הגוף וז"א.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>של.</b> ברוקח השמיט של קטן, והוא טעות הדפוס.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>דהיינו.</b> כ"כ הטור והרמב"ם כתב סתם המתהלך לבדו בשוק והראב"ד קלסי' שכן הסברה נותנת וכ"כ סמ"ג (עשין כ"ז) רי"ו (נתיב י"ט) [ומש"ש פרש"י ט"ס וצ"ל רמב"ם] ומרדכי בהלק"ט (ס' תתקמ"ג) וב"י וכסף משנה ב"ח ופרישה כתבו שהטור פי' כן דעת הרמב"ם שא"צ לשמור טליתו דהיינו כשהוא בן ט' ולא פליגי טור ורמב"ם ולפ"ז גם מרדכי ור"יו כטור ס"ל וכלבו וא"ח וסמ"ק ורש"י בפי' הריף בה"ק כתבו דמיירי בקטן שהגיע לחינוך ולפמ"ש המג"א דזה ג"כ דעת הטור דתשע הוא שיעור חינוך כמ"ש התוס' בעירובין [ונראה דצ"ל כמ"ש רש"י בערכין כי התוס' שם דחו זה וכתבו דזה דוקא גבי תענית אבל בשאר דברים כל חד לפום חורפי' בלולב ביודע לנענע עכ"ד ר"ל וגם בציצית ביודע להתעטף וכ"כ התוס' סוכה (דף כ"ח ע"ב ד"ה כאן) וצ"ל כמ"ש רש"י וכ"כ עוד רש"י ברכות (ט"ו ע"ב) מגילה (יט ע"ב) דחינוך הוא בן ט' ובן עשר] ולפ"ז גם הכלבו וא"ח וסמ"ק ורש"י כהטור.
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>וי"מ.</b> כן פי' החינוך (פ' שלח) דעת הרמב"ם, בן שש או שבע, והב"ח והע"ת כתבו גם ע"ד הסמ"ק חינוך כבר שית או שבע, ולפ"ד הרמב"ם וסמ"ק וכלבו ואו"ח ורש"י חולקים על הטור ולא כמ"ש מהריק"ש דאין מי שיסבור שהטור חולק על הרמב"ם.
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>וי"מ.</b> כ"פ הרדב"ז בתשובה הנזכר, דעת הרמב"ם והראב"ד, ועי' בחגיגה (פ"א מ"א).
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>ודוקא.</b> בט"ז והנ"ץ פי' דברי הרמ"א דא"צ רק שיעור לכסות בו הקטן (ולכאורה משמע כן דהא בד"מ לא העתיק רק דברי הב"י לבד, וכן היה דעת המציין שציין ע"ז ב"י בשם מהרי"א ומהרי"ח, (וכ"כ בשו"ת פרי הארץ), אבל מג"א ושיורי כנה"ג ול"ח (אות י"ז) וע"ת, פי' דברי הרמ"א דתרתי בעינן.
<h5> ס"ק י</h5>
<b>אם.</b> כנראה מפשטות דברי הטור ורש"י וכ"ד הב"ח, וכן משמע מלבוש (ולא כפרי הארץ בדעת הלבוש) כמ"ש בשיורי כנה"ג וא"ר וזוטא וכן בל"ח, ועי' במג"א. 
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>בן י"ג.</b> כ"נ פשוט.
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>ב"י.</b> למ"ש (בסק"ט) נרשם בטעות.
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>וה"ה.</b> א"ר.
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>וי"א.</b> נ"י רמב"ם וראב"ד וכ"כ ב"י וכ"מ, ובשם מהרי"א ומהרי"ח, וכן באו"ח וכלבו ורי"ו וסמ"ג לא הביאו דצריך שגדול יצא בו עראי, וכ"מ מדברי מהר"מ מרוטנבורג בס' התשב"ץ וב"י פי' כן דעת הטור וכ"כ הפרישה.
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>ובודאי.</b> כי בדין שיהיה הקטן בן ט' שנים, הטור כתבו בהדיא ולט"ז ומג"א כ"ד כלבו וא"ח וסמ"ק ורש"י, ולדעת ב"י גם דעת רמב"ם וסמ"ג וכל הפוסקים כן, וגם דעת השו"ע צל"פ כן כמ"ש בע"ת וכצ"ל לדברי הלבוש כמ"ש בא"ז וכ"כ בל"ח וכן ב"ח ונ"ץ וע"ת ובשו"ת נחפה בכסף ומהרד"ל בס' שתי ידות בדרך חיים (דף פ"ח ע"ב) ובשו"ת מהריק"ש, ובדין בארך וברוחב מסתימת דברי השו"ע והב"י נראה כפי' הרדב"ז, דאף שבט"ק הוא מתעטף ארכו לקומתו. מ"מ הא בשעת הברכה צריך להתעטף רחבו לקומתו כמ"ש (בסי' ח' סעיף ב') וכן כתב בשו"ת נחפה בכסף בביאור דברי הא"ח, ובפרט להאו' דשיעור טלית הוא אמה על אמה עי' בסק"ז. 
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>ולא.</b> כן העלה הט"ז והמג"א שזולת זה לא יברך.
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>ויש.</b> פה"א (ס"א) וראייתו ממ"ש ושוים שלא יביא אפי' אמה על אמה ממק"א. וכ"כ בני חיי (סי' ט"ו) והרב ב"ד שם, וכ"פ פה"א (ח"א דף כ"ג) ולמ"ש לעיל (סי' ט"ו סקי"ח) זה תלוי בטעם הדבר שלא יביא אמה על אמה, דלרש"י ורא"ש שהוא משום על כנפי בגדיהם יש בו שיעור טלית, ולנ"י ועיטור שפי' משום תולמ"ה אין בו שיעור, והשתא למ"ד שאין בו שיעור צ"ל מ"ש אפי' אמה על אמה ומהו הרבותא ע"כ צ"ל דהא יותר מזה מותר להביא כיון דיש בו שיעור, כנ"ל (סי' ט"ו ס"ק כ"ז) וא"כ למה שהסכימו האחרונים דאסור להביא ממק"א אפי' שיעור טלית אאל"כ ומוכרח דאמה על אמה הוה שיעור טלית והנה למ"ש בספר משמחי לב שמדד ומצא דשיעור זה בקטן בן ט' הוא אמה וחצי. ממילא אם נאמר דאמה על אמה הוה שיעור צ"ל כפי' החינוך דמשערין בקטן בן ז'. ועכ"פ מ"ש פרי הארץ בשם דרך חכמה דהשיעור הוא ג' רביע אמה בארך וחצי אמה ברוחב, אין לו סמך, ומלבד זה ע"כ דעתו כפי' הרדב"ז דא"צ שיעור רק בארך וכבר בארתי (בס"ק ט"ו) דליתא. [ובספר ב"ד כתב שאם ע"י צירוף ארך ורחב יש שיעור אמה על אמה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש ביור"ד (סי' רפ"ו) לענין מזוזה דבעינן שיהיה בבית ד"א על ד"א ועי' בב"ח לקמן (סי' תרל"ד) ובשו"ת נחפה בכסף דחה זה די"ל כאן כ"ע מודים דלא מהני צירוף, והברכ"י בשם מהריק"ש שהביא סמך למנהג וכ' דהארך והרוחב מצטרפין].
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>אבל.</b> כנ"ל (ס"ק הקודם) דכן שיעור שיתכסה קטן בן ט' וכבר כתבתי (בס"ק ט"ו) להחמיר כהטור דצריך בן ט' שנים.
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>וצריך.</b> כ"כ במהרי"ל, ועי' באר"י (סק"א).
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>ומנהג.</b> כ"כ ר' שניאור זלמן בסדר תפלה שלו וכ' מהר"י צמח בהגהותיו כ"י בשם האר"י ז"ל הביאו הברכ"י דצריך שיהיה בו כדי עיטוף הראש והגוף עד החזה פנים ואחור וכ"כ בספר נגיד ומצוה ובפע"ח וכן הוא ע"פ הסוד דאור הציצית הממושכים מראש זעיר נגלים מהחזה ששם הוא מקו' הכנף (אהי' דההין שביסוד אימא) המסתיים שם ולזה עד החזה בחינת טלית אור מקיף עוטר ישראל בתפארה והציצית נעלמים בתוכו מעין ההכרה ולזה אין קדושה בהטלית, ומן החזה ואילך נגלים הציצית, ויש לי סמך לזה מהש"ס. ממ"ש (בדף מ' ע"ב ודף מ"א) דחסידים הראשונים כיון שפצעו בו ג' היו מטילים בו ציצית, וקשה הא עדיין לא היה בו שיעור טלית ועמ"ש בזה באר"י (סק"א) [ועי' במרדכי (סי' תתקמ"ב) הקשה כן בשם ר' אלחנן (ויש שם ט"ס במ"ש כיון שארגו וצ"ל כיון שפצעו ולחנם האריכו בזה בשו"ת פרי הארץ ונחפה בכסף (סי' א') וביד אהרן (סי' זה) והרבה מן האחרונים, כי ט"ס הוא) ועי' מ"ש בזה באר"י (ס"ק א')]. ולפ"ז ניחא דחסידים הראשונים בודאי היה נוהגים כדעת האר"י ז"ל וכיון שפצעו בו ג' כבר היה בו שיעור טלית:
<h3> סימן יז</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>סומא.</b> כ"ד כל הפוסקים, אך בתשובת הגאונים שנדפסו בס' שערי תשובה ובס' נהרות דמשק (סי' קכ"ז) כתב פסקא לגאון הלכה סומא פטור מתפילין וציצית, דכתיב וראיתם אותו פרט לסומא, והוא תמוה דהא מבואר בגמרא דלר"ש דקיי"ל כוותיה, (כמו שיתבאר בסי' י"ח) וראיתם אותו ממעט כסות לילה, וכסות סומא מרבינן מאשר תכסה בה, והרא"ש בהלכות תפילין (סי' ט"ז) הביא דבר זה בשם ס' העתים להברצלוני בשם פסקא לגאון, וכתב עליו והא ליתא דוראיתם אותו בציצית הוא דכתיב דמשמע אבל בציצית מודה ליה, והביאו הב"י (בסי' ל"ח) והוא תמוה, וכבר תמה בזה המעד"מ (שם ובהלכות ציצית) והכנה"ג (שם) ועי' מ"ש באר"י (סק"א) ובדרך הפשוט נראה דסובר כגירסת ר"ת שהביאו התוס' במנחות (שם ד"ה ור"ש) ועי' בזבחים (דף י"ח ד"ה ואידך) שלא גרס דר"ש מפקא ליה מאשר, ולפ"ז לר"ת לר"ש שסובר דאשר תכסה בה בא לרבות כסות סומא, סובר דבת חמש פטורה מציצית, והשתא לדידן נהי דס"ל כר"ש דכסות לילה פטור, מ"מ בהא לא ס"ל כוותיה לפטור בת חמש כנ"ל (סי' י' סעיף א') דמסוגיא דמנחות (דף ל"ז ע"ב) מבואר דלכ"ע בת חמש חייבת, וממילא לדידן צריך אשר תכסה בה לרבויה בעלת חמש. ואין לנו ריבוי לכסות סומא וממילא כסות סומא פטור כמו כסות לילה, כ"נ פשוט. ומ"מ לדינא י"ל שגם הרא"ש לא קאמר הכי רק לפי דברי הגאון, אבל הוא עצמו ס"ל דגם בציצית חייב ככל הפוסקים. דהא גם הרבינו ירוחם (בנתיב י"ט ח"ג ובנתיב י"ג) פסק דסומא חייב בציצית ובתפילין, ובנתיב י"ט חלק ה' הביא לדברי הגאון הנזכר. וע"כ דלא להלכה הביאו. וכן הסכמת כל הפוסקים, ועי' עוד באר"י (סק"ג) בענין אם סומא חייב במצות. ועיי"ש.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>תיבת.</b> כ"ה לגרסתנו במנחות (דף מ"ג ע"ב) ולא כר"ת דלא גרס ליה, ועי' מ"ש באר"י (ס"י סק"א).
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>כסות לילה.</b> עי' לקמן (סי' י"ח).
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>נשים.</b> סתמא דגמרא בקדושין (דף ל"ד) וכן פסקינן ומנחות (דף מ"ג) ערכין (דף ג') כר"ש, וכמו שיתבאר (בסי' י"ח) דכסות לילה פטור. ועי' באר"י (סק"ב) מ"ש בישוב קו' התוספת בכ"מ דלחייבי נשים ציצית מסמוכין.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>ועבדים.</b> חגיגה (דף ד) דגמר לה לה מאשה [וברי"ו (נתיב כ"ז ח"א) כתב עבדים חייבים בציצית והוא ט"ס], ובענין מה שחקרו האחרונים בזה. אם הלימוד הוא לחייב או לפטור, הארכתי בזה בחדושי ליור"ד הלכות מילה (סי' רס"א) בביאור דברי התו' בב"ק (דף פ"ח ד"ה יהא).
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>וכל.</b> משנה בקדושין (דף כ"ט) ותוספתא (פ"ב דסוטה) והובא בכ"מ בש"ס.
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>אפי'.</b> ברכות (דף ך' ע"ב) א"כ כל מ"ע שהז"ג נמי נחייבינהו מדרבנן.
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>דהוקשה.</b> קדושין (דף ל"ד ול"ה):
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>דאתקיש.</b> דאף דאתקיש גם למזוזה. מ"מ לת"ת אתקיש בין בפרשה ראשונה בין בשניה אבל למזוזה לא אתקיש בפרשה שניה שת"ת מפסיק ביניהם, גמרא שם, וכי תימא נקיש כל התורה לת"ת דהו"ל מ"ע שלא הז"ג ואפ"ה נשים פטורות ז"א דא"כ הקישא דתפילין ל"ל, לבוש ועמ"ש בזה באר"י (סי' י"ג סק"ג).
<h5> ס"ק י</h5>
<b>להתעטף.</b> כר"י ור"ש בר"ה (דף ל"ג) דנשים סומכות רשות, כמו שמשמע בחגיגה (דף ט"ז ע"ב) ובערובין (דף צ"ו ע"ב) ובכ"מ. ואף דהרמב"ם (פ"ג מהלכות מעה"ק) פסק דנשים אין סומכות, היינו משום דסמיכה בכל כחו בעינן ועביד עבוד' בקדשים, כמ"ש בחגיגה (דף ט"ז) דאמרינן להו אקפי ידיכו, דהא הרמב"ם בעצמו פסק דיכולים להתחייב עצמם במ"ע שהז"ג, וגם לרש"י שפי' בר"ה (שם) ובערובין (שם) ובכ"מ. דנשים עוברים על בל תוסיף, היינו לר' יהודה, ולא קיי"ל כוותיה, ואף בזה השיגו עליו התו' (שם), ובחדושי לה' תפילין הארכתי בזה.
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>ולברך.</b> תוס' בשם ר"ת קדושין (דף ל"א) ורא"ש ור"ן וריטב"א והרמב"ן בחדושיהם (שם) ובר"ה (דף ל"א) וברא"ש ור"ן (דף ל"ג) ותוס' ב"ק (דף פ"ז) עירובין (דף צ"ו) וכ"כ ברמזים בקדושין בשם בה"ג, וכ"כ הרשב"א בתשובה (סי' קכ"ג) [וכ"כ הכלבו וא"ח בשם הר"מ ורי"ו (נתיב כ"ז ח"א) בשם ר"ת ובאגודה (פ' ב"מ סי' מ"ו) כתב ואם רצו יחמירו כרב יהודה ורב עמרם דרמו תכלתא לפרוזמא דאנשי ביתיה]. ועי' בתוס' ברכות (דף י"ד ד"ה ימים) כתבו ג"כ שנשים מברכים דגם אמנהג מברכין כמו הלל דר"ח ועי' בתוס' תענית (דף כ"ח ע"ב ד"ה אמר) ערכין (דף י' ד"ה י"ח) סוכה (דף מ"ו ד"ה כאן) וכמו אחלה דארוזא דמברכין פסחים (דף נ' ע"ב) ובאר"י (סק"ג) הבאתי סמוכין לשיטת ר"ת.
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>הרשות בידם.</b> אבל לא חובה גם לר"ת כמבואר מכל מביאי דבריו ולא כרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג שחייבים לברך וז"א.
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>כמו.</b> ועי' לקמן (סי' ל"ד) דלענין תפילין מוחין בידם ומש"ש.
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>אך.</b> כ"כ האגור, וכן בטור כאן כתב טוב יותר שלא יברכו, אף (שבסי' תקפ"ט) כ' ואין מוחין בידם וכבר תמה בזה המהרש"ל והב"ח והפרישה. וצ"ל דשם שאני שעכ"פ אנשים מצוים, אבל כאן גם אנשים יכולים שלא ללבוש ולא יתחייבו ולמה יביאו עצמם לידי ברכה שא"צ.
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>פי'.</b> כן פי' ר"מ רבקש וט"ז וא"ר. אבל הלבוש הגיה דברי הרמ"א הואיל והוא חובת גברא, ומפרש דאסור משום קישוט ושמלת גבר לא יהיה על אשה, וכן פי' בל"ח, ובא"ר השיג עליו דהא מבואר ביור"ד (סי' קפ"ו) דדוקא משום עידוי וקישוט אסור, אולם ראה נא כי בתרגום יונתן (פרשת תצא) בפ' לא יהיה כלי גבר על אשה. כתב לא יהיה גולין דציצית ותפילין, דאינן תקוני גברא על אתתא, מבואר כהלבוש. אמנם זה סותר למ"ש (בסי' קפ"ו) דרק משום קישוט אסור, ונראה דהתרגום יונתן לשיטתו אזיל, שכן בשופטים (קפיטול ה') בפסוק ידה ליתד תשלחנה. כ' קיימת יעל מה דכתב באורייתא וכו' ומנא דגבר לא יהיה על אתתא, ברם ידה ליתד תשלחנה, עי"ש מבואר דס"ל דאפי' שלא משום קישוט אסור, וכן מצאתי במדרש משלי (בפסוק ידיה שלחה בכישור), מפרש על יעל שקיימה לא יהיה כלי גבר על אשה, כנזכר. אמנם ממ"ש בגמרא עירובין (דף צ"ו) דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין מבואר להיפוך, ומ"מ כבר יש לפי' זה עמודים ומכונות אך כיון שההכרח שהכריחו להלבוש להגיה שק"ל דהא (בסי' י"ט) כתב שהוא ח"ג, אין מכריח, כמ"ש בפנים תפסתי הפי' הפשוט, המוצג והוגה ברמ"א ע"י מפרשי דבריו מכבר.
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>ועוד.</b> כ"נ. ונ"מ דלפ"מ שפרשתי י"ל דאם שאלה בגד של איש אחר ל' יום יכולה לברך כיון שהטלית חייב מצד עצמו, ומ"מ יש לדחות דהא גם האיש אין חייב בכה"ג רק מפני מראית העין.
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>טומטום.</b> רמב"ם (פ"ג מהלכות ציצית) והוא ממשנה (פ"ד דבכורים) גבי אנדרוגינוס וחייב בכל מצות האמורות בתורה כאנשים, ובודאי פירושו שחייב מספק, דהא משנה זו סוברת דאנדרוגינוס ספק הוא מדקתני שמטמא בלובן ובאודם. וכן יתר הדברים שחשיב שם ששוה לאנשים ולנשים, וגם ר' יוסי (שם) שאומר דבריה בפ"ע הוא, פי' דהוה ספק ובא לפרש מלתא דת"ק כמ"ש התוס' בנדה (דף כ"ח ד"ה אמר) ובבכורות (דף מ"א ע"ב ד"ה ואתי) וביבמות (פ"ג ד"ה בריה).
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>ויתעטפו.</b> מה שקשה ע"ז ממ"ש הרמב"ם (בפ"ב מהל' ק"ש) דבספק קרא ק"ש, חוזר וקורא גם הברכות שהם מדרבנן וכן מה שיש להקשות על הראב"ד שסובר (בהלכות מילה) שמברכין על מילת אנדרוגינוס. וכאן אודי ליה להרמב"ם, בארתי היטב בחדושי לקמן (סי' ס"ז).
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>והוא.</b> פשוט בכ"מ דפסקינן דספק הוא ולא בריה בפ"ע, כמבואר מדברי הרמב"ם (פ"י מהל' א"ב הי"ח ופ"ב מהל' נזירות ה"י ופ"א מהל' מטמאי מו"מ ה"ז ובכ"מ) אמנם למ"ד בריה בפ"ע הוא מה דינו לענין מצות, אם חייב כאיש, או כאשה או פטור לגמרי, יש בזה עיון גדול וסברות לכאן ולכאן, והעירותי מזה במק"א.
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>וצריכים.</b> פשוט בעיני, כיון דגם נשים רשות, ממילא הם חייבים מספק. [וכ"מ באגור ועי' בלבוש ול"ח (ס"ק א')].
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>ודוקא.</b> כי הרמב"ן במלחמות (פ"ב דשבת) פי' דסדין בציצית ב"ש פוטרין משום דלא דרשו סמוכים, וכיון דאינו ראוי לתכלת אין ראוי גם ללבן, וכיון דטומטום ואנדרוגינוס אין ראוים לתכלת משום ספק, אין ראוים גם ללבן. וכ"כ בשו"ת שאגת אריה (סי' ל"א) והביא ראיה לזה מבב"ת (דף פ"א) ועוד מכ"מ דהיכא דאין ראוי מספק מקרי אין ראוי לבילה, אלא שמה שחקר בזה שלדעת ר"ת דס"ל כלאים בציצית לגמרי הותרה, טלית של טומטום ראוי לתכלת, והאריך בזה במחכ"ת שגה בזה מאד, דר"ת לא התיר רק אשה שלבשה טלית של איש דאשתרי ביה כלאים לאיש, ולגמרי הותרה אבל לא בטלית של אשה וכן (בסי' ל') תמה על הראב"ד במ"ש הרמב"ם דטומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק, וכתב א"א דוקא בציצית שאין בהם כלאים, והא לדעת הראב"ד גבי ב"כ י"ל דלגמרי הותרה (עי' לקמן סי' י"ח) והאריך בזה והוא טעות דבטלית של אשה לא עלה ע"ד שום אדם שיהיה מותר בו ציצית כלאים, וממילא דין זה הוא גם לר"ת דטלית של אשה וטומטום אין ראוי לתכלת, דאף שגם לדידן שעושין לבן של פשתים, אע"ג דמדרבנן אין ראוי לתכלת משום גזירה, מ"מ כיון שמדאורייתא ראוי, ס"ל דאין דרבנן מעכב לדאורייתא, כמ"ש בזה באר"י (סי' י"ג סק"א) אבל בטומטום שמדאורייתא אין ראוי אף שהוא רק מחמת ספק מ"מ לא מבעיא להסוברים דספק אסור מדאורייתא. א"כ אין ראוי מדאורייתא, אלא אף לרמב"ם דספק מותר מן התורה, מ"מ בכאן כיון שמה שאנו רוצים להתיר ספק איסור הוא משום ספק מצוה, דלמא חייב בציצית ועשה דוחה לל"ת, והשתא ממ"נ כיון שלענין הלאו אמרינן ספק לקולא, גם לענין העשה נאמר דמספק פטור מציצית וממילא אין דוחה לאו דכלאים והוא סברה נכונה. יושבו אחור על ידה, המון הקושיות שהעמיסו האחרונים, בחקירה הזאת אם ספיקא דאורייתא או דרבנן ממ"ש ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק, וכהנה קושי' רבות אלא לא עת האסף פה, ויותר מזה הוכחתי במק"א, מבב"ת (דף פ"א) שמקשה והא מעייל חולין בעזרה, והא להרמב"ם חולין בעזרה דרבנן. ומשמע דספק מצוה אין דוחה אפילו ספק איסור דרבנן. אמנם הרמב"ן בחדושיו הוכיח (שם) מזה, דחש"ב דאורייתא, ולמ"ש באר"י (סי' י"ג סק"א) י"ל שהרמב"ם והרמב"ן כ"א הולך לשיטתו, ויבואר אי"ה במק"א.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>קטן.</b> תוספתא דחגיגה (פ"א) סוכה (מ"ב) מנחות (מג) ערכין (ב' ע"ב).
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>אביו.</b> בגמרא שלנו איתא, חייב בציצית, חייב בלולב. אביו צריך ליקח לו תפילין, וכתבו התוס' בעירכין (שם ד"ה אביו) דגבי ציצית לא נקיט לישנא דלוקח דמסתמא טלית יש לו, וגבי לולב יכול לצאת בלולב של אביו [היינו אחר שיצא בו אביו דקודם לכן אסור לאקנויי לינוקא ביומא קמא (כמ"ש בסי' תרנ"ח] א"נ משום דתפילין דמיהם יקרים שייך בהו לקיחה עכ"ל והב"ח ומהרל"ח לא ראו דברי תוס' אלו ועי' בא"ר, והמרדכי בסוכה בשם הירושלמי מביא גירסא אביו לוקח לו טלית, (כן היה בגירסת הירושלמי שלפניו) ועכ"פ מדברי התוס' מבואר דצריך ליקח לו, ולא כב"ח. וי"ל דבתפילין צריך למנקט לוקח לו משום דיוצא בתפילין של חבירו ה"א דיכול להשאיל לו תפילין שלו קמ"ל דצריך ליקח לו בפני עצמו. אבל בציצית ולולב שאינו יוצא בשל אחרים אין צריך להשמיענו דפשיטא דלוקח לו.
<h3> סימן יח</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>להרמב"ם.</b> (פ"ג מה' ציצית) מפ' כסות לילה שמתכסה בה בלילה וכדבריו משמע ברכות (דף יג) ויאמר אינו נוהג אלא ביום ובגמ' שם (דף יד ע"ב) ומיושב קושית התוס' (שם ד"ה ויאמר) ובקדושין (דף לד ד"ה ובתפילין) ומנחות (מ' ע"ב ד"ה משום) וש"ס שלנו חולקת על הירושלמי (פ"ק דקדושין) אמר ר' אילא טעמיהון דרבנן שאם היתה מיוחדת ליום ולילה חייב בציצית וזה מוכרח מסוגיא דמנחות (דף מג) כמ"ש באר"י (ס' יז סק"א) וכן ממ"ש במנחות (דף מג) בעובדא דרב יהודה מדרמי וכולי אמאי מברך כל צפרא מוכרח כרמב"ם כמ"ש בשו"ת ש"א (ס' ל') ועי' באר"י לעיל (ס"ס ח') ולפ"ז ממ"ש מנחות (מ' ע"ב) זבחים (יח) שבת (כה ע"ב) שגזרו על הסדין משום כסות לילה מבואר דאם לובש כסות יום שיש בו ציצית כלאים בלילה עובר עליו ובאר"י הארכתי בפרט זה שהר"ת בתוס' מנחות (מ' ע"ב ד"ה תכלת) דייק ממ"ש ואפי' בוא' דתרי מילי אתי לאשמיעינין כמו ביומא (מו) ואין זה מוכרח דהא (בדף לט ע"ב) צו"פ פוטרין בכ"מ אפי' בשיראין מוכח שאין דיוק זה דוקא ובאמת בתוס' חולין (דף ק"י) לא הזכירו דיוק זה ובאר"י כתבתי עוד דאפי' יהיה זה מוכרח י"ל שמואל לשטתו דס"ל כלאים בציצית הותרה לגמרי עיי"ש ולמ"ש באר"י (ס"יז סק"א) י"ל שמואל לשטתו דס"ל ציצית ח"ט הוא. ולדידי' כסות יום בלילה חייב גם להרמב"ם אמנם בל"ז אין דברי ר"ת מובנים לשטתו דס"ל דכסות יום חייב בלילה וא"כ מאי קמ"ל דאין בה משום כלאים ועוד להתוס' בחולין (שם) דלא דייקו לישנא ואפילו מנ"ל לגמ' במנחות (שם) לפרש ואפי' בטלית פטורה הטיל למוטלת דלמא הפי' טלית יום בלילה או טלית שאולה לפי' התוס' במנחות (שם) ~חדדא~{ארצות החיים זולצבאך: דחדא} מכלל חברתה אתמר היינו קמייתא מכלל בתרייתא גם לר"ת במנחות אין מובן מדוע טלית פטורה דהיינו הטיל למטלת רבותא יותר מכסות יום בלילה או טלית שאולה וגם לשטת ר"ת דכסות יו' בלילה חייב בציצית ק' דלמא תכלת א"ב משם כלאים היינו כסות יום בלילה ואפי' טלית פטורה היינו טלית שאולה שהוא רבותא יותר שפטור לגמרי ואפ"ה א"ב משום כלאים סוף דבר דבריו צריכים תלמוד ועי' בפי' הראב"ד למס' תמיד מ"ש עליו בזה אלא שדבריו מגומגמי' במקצת וכן הראב"ד לא השיג על הרמב"ם בזה אלא באר"י נסתפקתי דאלו בטלית שאולה יפלוג הראב"ד לשטתו (בסוף כלאים ופ"ח מהלכת כה"מ) עיי"ש וכן בתר"י ריש ברכות וברוקח ובספ' יראים מפרשי שמא יתכסה בה בלילה וכדעת הרמב"ם ז"ל [וכן מבואר מדעת ר' אליהו מפריש שהי' מטיל ציצית לסדין עי' באגור ועי' (ס"ק י"ג) ובתוס' ברכות (מ"ד ד"ה ולבני) מנחות (ל"ו) סוכה (לט) נדה (נ"א) בשם ר"ת דהוה מצי למימר שמ"ש יש טעון ברכה לפניו ולא לאחריו הוא ציצית וק' הא לר"ת ציצית נוהג בלילה בטלית של יום ואיך יתכן לברך כשמסלק טליתו כיון שטלית זה חייב גם בלילה וצריך לדחוק שמפני שאין מחויב ללבוש בלילה דוקא טלית של יום נגמר מצותה].
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>ולהרא"ש.</b> מפרש כסות לילה כסות המיוחד ללילה לתי' ב' של ר"ת והביא ראיה מהירו' (פ"א דקדושין) והספרי וכ"כ סמ"ג בשם ריצב"א [וכ"כ הרא"ש והרי"ו בשמו וכ"כ הרשב"א בתשובה (סי' רצח) ובסה"ת ה' תפילין (סי' רי"א) וכ"ד האגודה [פ' התכלת].
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>וספק.</b> בב"י בשם הגמיי' רש"י כרמב"ם ור"ש כר"ת. ובהגמ"יי לפנינו איתא בהיפוך והנה רש"י במנחות (מ') פי' כסות לילה שמא יתכסה בלילה אבל בשבת (כ"ה וכ"ז) זבחים (י"ח) פי' המיוח' ללילה ומוכר' שס"ל כשטת הר"ן (פ"ק דקדושין) שכתב דאין פטור אלא המיוחד ללילה ולובשו בלילה וממילא מ"ש במנחות (מ') שמא יתכסה בלילה היינו בטלית שהוא מיוחד ללילה ומ"ש באינך מקומות המיוחד ללילה היינו וגם יתכסה בה בלילה וכן הוא לשנויא בתרא של ר"ת.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>אבל.</b> לבוש ולא כמ"ש הברכ"י בשם ר' ישעיה הראשון בתשובותיו כ"י שעובר על ב"ת ועי' מ"ש בשמו לעיל (ס' יג ס"ק ז') דמשמע שמפ' כן דעת הריף בתשובה עיי"ש ומדברי הרמב"ם בתשובת פאר הדור (ס' סב) מבואר להיפך ועכ"פ לדידן כיון שעושה כן משום ספק מצוה ליכא ב"ת כמ"ש התוס' בר"ה (דף כא) ובפרט למ"ד מצות אין עובר עליהם אלא בזמנם.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>ואסור.</b> א"ר.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>תפ"ע.</b> כ"כ בפסקי מהרא"י (סימן קכ"ח) ונראה ראיה לזה ממ"ש בברכות (דף יד) עמש"ש ויאמר אין נוהג אלא ביום אר"י א' רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וק' למ"ש תוס' (ריש ברכות) להביא ראיה לסברת ר"י דזמן ק"ש של ערבית הוא קודם צה"כ ממ"ש ברכות (כז) דרב צלי של שבת בע"ש ומסתמא היה קורא ק"ש וא"כ לרב שס"ל דזמן ק"ש הוא קודם צה"כ ואז עדיין זמן ציצית אמאי אמר דאין להתחיל פ' ציצית בלילה וע"כ דתיכף בשעת תפילת ערבית אין לברך על הטלית וראיתי בשאלתות (פ' וישלח) מ"ד נר חנוכה משמאל כי היכי דלהוי מזוזה מימין ונ"ח משמאל ובעה"ב בטלית מצויץ ביניהם עכ"ל מבואר שמצותו גם אחר שקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק וי"ל דסובר כרא"ש דכסות יום חייב בלילה וכמ"ש בהגהת סמ"ק ה' תפילין שלהרא"ש יוכל לברך בלילה ועי"ל (ס"ק י"ז)].
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>ומי.</b> מהרא"י (שם) ונראה דמצינו כיוצא בזה כמה מצות שי"ל תשלומין ברכות (כח) גבי תפלה עירובין (יט ע"ב) גבי ת"ת, חגיגה (ז') גבי חגיגה וכיוצא בהם.
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>ונוהגים.</b> ל"ח.
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>ובת"צ.</b> ב"ח, ושכ"ג כ' שלא נהג כן וא"ר כתב דאנו גרירים אחר דעת הב"ח בזה.
<h5> ס"ק י</h5>
<b>ובליל.</b> תשב"ץ ועי' בשו"ת רדב"ז. [(ח"ד סי' רמד) וכן הביא הכנה"ג בשם מהרי"ו (סי' קצא וקצב) וכ"כ הלבוש ומ"מ (סי' תתסד) וברכ"י בשם מהרח"ו וכן ברמ"א (סי' תרי"ט) ועי' ב"ד (ס"ט) ובס' מגלת ספר (דף ז' ע"ב)].
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>ואין.</b> לפי שדומים למלאכים לובשים לבנים וכולי ב"ח.
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>וכן.</b> שכ"ג.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>סדינים.</b> כ"כ הרא"ש והנה הרא"ש לשטתו דסובר דכסות לילה פטור אפילו ביום, אבל לשטת הרמב"ם י"ל דחייבים בציצית וכ"כ הגמ"יי וכן בס' יראים כתב שחייבים בציצית. ור' אליהו היה עושה להם ציצית, [וכן באגור בשם הרוקח] ועי' בס"ק שאח"ז.
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>משום.</b> כ"כ המרדכי וכ"ה בספרי כסותך פרט לסדין פרט לכר. ומ"ש הלבוש בזה תמוה. דסדין בציצית דאפלגי ב"ש וב"ה מיירי בעשוי ללבישה. [וראיתי ברי"ו כתב שלמ"ד ח"ט הוא מברך בעשייתו וצ"ע מה בכך הא אף למ"ד ח"ט בעינן שיהיו ראוי ללבישה ונראה שיש שם טעות הדפוס וזה צ"ל למעלה אחר מ"ש שאין לברך על עשיית ציצית ע"ז כתב שלמ"ד ח"ט צל"ב דעשייתה גמר מצוה (עי' ס' כב)].
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>ומ"מ.</b> מג"א דהא בתוס' (דף מא) כתבו שאין לחלק בין הצעה ללבישה גם במ"ש במרדכי דאין מחייב בציצית בדרך העלאה מדברי תוס' יבמות (דף צ' ע"ב ד"ה כולהו) לא נראה כן, דא"כ איך דחי עשה דציצית לאו דכלאים הא על הלאו עבר משעת העלאה והעשה אין מקיים עד הלבישה עי' באר"י (ס"ח סק"ב) מ"ש בזה ולפ"ז הדק"ל ומ"ש המג"א שזה רק בסדין של צמר לא ידעתי דהא גם בשל פשתים רבים סוברים דחייבים בציצית וטוב לעשות קרן עגולה בכל הסדינים.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>משיכיר.</b> כ"ד הרמב"ם ועיין מנחות (מג) ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי לי' וכולי. ד"א כיון שנתחייב וכולי, משמע כן ועי' רש"י שם אך י"ל כיון דפסקינין כר"ש וראיתם לפרט לכסות לילה ולא מוכח מידי ועוד הא פסקינין לקמן (ס' ל' וס' נח) לגבי ק"ש ותפילין משיראה את חברו ברחוק ד"א ויכירנו, ועי' בארץ יהודה (ס' יז ס"ק א').
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>וכן נוהגים.</b> מרדכי (פ"ב דמגילה) ועי' בא"ר הקשה דלפ"ז גם אחר תפ"ע י"ל וכ"כ במג"א וכ"ה בפסקי מהרא"י (ס' קכא) ועי' מ"ש לקמן (ס' ל'). [ובא"ח כתב בשם הר"י מקורביל כשעומד לסליחות או משכים לצאת לדרך יברך וצ"ע].
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>ימשמש.</b> עי' לעיל (ס"ח סק"צו) מ"ש בזה.
<h3> סימן יט</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>ח"ג.</b> כ"ד כה"פ ועי' באר"י (סק"א) דירא שמים יחמיר לחוש למ"ד ח"ט הוא.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>ולפיכך.</b> במנחות (דף מב) ולא כדעת הירושלמי והתוספתא דצריך לברך.
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>אפי'.</b> במג"א כתב דצריך לברך כמו במזוזה וכן משמע לכאורה מדברי הסמ"ק הביאו ב"י (סי' י"ד) שכ' עשיית ציצית בא"י כשרים, הלכך אין לברך לעשות ציצית ר"ל דלא יברך אפי' בה"ג. וכן מוכרח לפרש דעת הבה"ג שכתב דיברך לעשות ציצית אע"ג דפסק דח"ג הוא וע"כ מיירי באופן זה דאל"כ סותר להש"ס [ובא"ח הל' ציצית (סי' קכ"ב) מביא דעה א' דיברך בשעת עשי' רק נשים לא יברכו וכן בהל' ברכות (סי' נ"ט) הביא ב' דעות בזה וכן בכלבו ובשו"ת הריב"ש (סי' שפ"ד) בסוף התשובה וז"ל ולדבריהם המטיל ציצית בשני טליתות צל"ב על כל או"א וכולי, מבואר דס"ל דמברך בשעת עשי' ועי' בשו"ת תומת ישרים (סי' מ"ו)] ועי' באר"י לקמן (סי' כ"ה) כתבתי עוד בזה ומ"ש המג"א דהא צריך לפשוט הבגד זה להר"ש טרויש אבל אנן קיי"ל כר"י שבמרדכי ומשבת (דף קיח) אין ראיי' דשם לא הזכיר רק שמהר לעשות בו ציצית מיד וכ"כ בני חיי בה' מזוזה, אבל בברכ"י מחלק בין ציצית למזוזה וכן ביד אהרן ולכן ספק ברכות להקל.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>עשה.</b> מנחות (מ"א) ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו וכו'.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>לא.</b> נ"י.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>אלא.</b> ב"י ולא כע"ת ומג"א וזה עצמו כוונת הגמרא שאומר ומודה שמואל וכו' מ"ט כסותך א"ר והאי לאו לאכסויי עבידא ר"ל ל"מ למ"ד ציצית ח"ג דפטור. דהא החיוב תלוי בלבישה וכשאינה עשוי ללבישה פטורה. אלא אף למ"ד ח"ט דה"א כיון שאין החיוב תלוי בלבישה יתחייב, מ"מ בעינן שיהיה עשוי ללבישה, ואע"ג דזה עשוי לאכסויי בקבר. הלא בעינן כסותך המיוחד לחי. ובזה סרה תלונת המג"א ועי' מ"ש בזה באר"י (ס' כג).
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>מוכרי.</b> מג"א:
<h3> סימן כ</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>הלוקח.</b> (מנחות מ"ג).
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>ואומר.</b> בנ"י [וברי"ו ובא"ח ובכלבו] ליתא, ובחדושי ליור"ד דברתי בזה.
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>אפי'.</b> נ"י וכ"מ מרש"י.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>וציצית.</b> הט"ז אוסר ועיקר כדברי המג"א וכמ"ש בביאור דבריו באר"י (סק"א) והפרישה כתב סתם דנאמן.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>אפי'.</b> נ"י ור"י ולא כמהרי"א, ועי' באר"י (שם).
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>אין.</b> שם.
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>אפי'.</b> הב"ח כתב דבתגר מותר וכ"כ בשיורי ברכה בשם ר"י הא' בפסקיו כ"י וצ"ל דהם מפרשים מ"ש בגמ', ואע"ג דאמרו אסור למכור וכולי מיירי בתגר משאר סחורות כמ"ש הנ"י, אבל פשטת הגמ' מבואר כמ"ש המג"א ואחרוני' דאפי' תגר אסור.
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>אבל.</b> ב"י בשם ר"י. [וצ"ע למה הוכיח זה מר"י שלשונו הוא לשון הגמ' ורי"ף ורא"ש ורמב"ם, ולא הוסיף מאומ' ומה שמוכח מר"י מוכח מהבריית' שבגמ']:
<h3> סימן כא</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>חוטי.</b> מגילה (כ"ו ע"ב) תשמישי מצוה נזרקין.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>אבל.</b> שאלתות (פרשת שלח) כמו דאסור לאורוחי בהושענא (לקמן סי' תרנ"ג וסי' תרס"ד) ולאכל אתרוג דמצוה (סי' תרס"ה) ולהסתפק מנוי סוכה כל ז', (סי' תרל"ח) ולרצות מעות נגד נ"ח (סי' תרע"ג) דאתקצהו למצותן, וכן ציצית אתקצהו למצותן, ולא כטור כמ"ש הב"י, ומ"ש הט"ז דנוי סוכה משום מוקצה אבל ציצית מבטל המצוה כשמשתמש משא"כ נ"ח שאין מבטל המצוה עיי"ש לדבריו איך רצה לפשוט בשבת (כב) דנוי סוכה אסור מנ"ח עיי"ש, וכ"כ הר"ן (פ"ד דמגילה) ומהרי"א בשם העיטור וכ"מ מהרמב"ם (פ"ג) עי' ב"י. [ועי' בתשב"ץ (ח"ב סי' קע"א)].
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>אפי'.</b> ט"ז ודלא כב"ח לדעת הטור.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>ואפי'.</b> כ"ה באר"י (ס"ק א'). [וא"ח (סי' קל"ד) בשם הראב"ד].
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>וי"א.</b> כלבו הלכ' שבת.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>ויש.</b> מהרי"ל הלכ' ציצית.
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>וטוב.</b> מג"א בשם מהרי"ו ה' ציצית (ס' קצ"א קצ"ג) ועי' לקמן (סי' תרס"ד סע"ח בהגה).
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>טליתות.</b> ר"ן בשבת (קכג) [בר"ן שהביא ב"י במקצת נסחאות ישנות איתא ואינו רוצה וצריך להגיה ואינו מותר ברכ"י] וההמ"ג (פ"כו דשבת) בשם הראב"ד והובא בב"י לקמן (ס' ש"ח) עיי"ש. וצ"ע אם זה דוקא בעוד הציצית עליו, אבל בנפסקו ממנו הציצית מדוע יהיה הטלית עדיף מהציצית שבנפסקו זורקן לאשפה, להש"ע. אך להרמ"א שהחמיר בציצית יש להחמיר גם בטלית בכל ענין, וגם מסתימת הש"ע לקמן (סי' ש"ח סע"יג) משמע דאסור בכל ענין.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>מותר.</b> רמב"ם (פ"ג דציצית) ורי"ו [וסמ"ג וכלבו וא"ח] ונ"י בשם גאון הביא ראיה לזה ממ"ש במנחו' (מג) ר"י אינש צניע הוה ולא שדי לגלימא כולה יומא ולזה לא ברך רק בצפרא ואם אסור לכנס בציצית לבהכ"ס הי"ל לברך כל שעה שנכנס לבהכ"ס כמו בתפילין בסוכה (מו) גם להרמ"א (ס"ח סע"יד) דהא לפ"ז אסור לכנס עם ציצית לבהכ"ס וע"כ שמותר [ורי"ו כתב שטלית שחתך דוד לשאול היה של ציצית ונכנס עמו לבהכ"ס ומי שרקם פסוקי תורה על טליתו מותר לילך בו (ולא יכנס לבהכ"ס) מטה יוסף (ס' ה') גנת ורדים (כלל ב' ס"ה) ועי"ל (סי' ח' ס"ק ע"ט) ועי' ביור"ד (סי' רפ"ג סע"ד)].
<h5> ס"ק י</h5>
<b>וכ"ש.</b> וכ"מ במנחות (מג) מעובדא דרב יהודה דמבואר שם דהי' ישן בציצי' דאף דסובר לילה זמן ציצי'. הא לדעת הרא"ש (סי' יח) כסות יום חייב בלילה. 
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>גם.</b> כ"כ הכלבו.
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>והאריז"ל.</b> ראייתו מדוד במנחות (מג ע"ב) דחה המג"א דבלילה היה לו מזוזה, וכ"כ המהרש"א בח"א שם. אמנם במד' שוחר טוב (סי' ו') לא חשיב מזוזה רק מצות שבגופו וראיית האר"י נכונה, וגם דכשהי' נרדף מפני שאול בשדה לא היה לו מזוזה, וכ"מ בברכות (יד ע"ב) בעובדא דרב דלא הזכיר שם שנתעטף בציצית עיי"ש.
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>ובט"ג.</b> ט"ז. וכ"כ בא"ר בשם ספר חסידים, ובשל"ה (דף קי"ב) דלהנזהרים אסור לשכב בט"ג, אף דבט"ק בודאי לא פליג עם האר"י.
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>יש.</b> אגור בשם הגהות מרדכי, וכתב המג"א דמ"ש בברכות (דף י"ח) דתכלתא דר' יונתן הוה שדיא ביני קברי שם היו הקברים גבוהים מן הארץ ולפענ"ד ע"כ הי' הולכים ברחוק ד"א מן הקבר דהא ר' יונתן כהן הי', [כמ"ש בב"מ (דף צ' ע"ב) מבית אביך אתה למד פרש"י כהן הוה], ואף אם היה הקבר מסוים במחיצה של יו"ד טפחים צריך להרחיק עכ"פ ד' טפחים, כמבואר ביור"ד (סי' שע"א סע"ה) ובודאי לא היו הציצית נגררים על הקבר וצ"ע. [וברוקח איתא שלא ידרוך על ציציותיו משמע לגרר שרי וי"ל שגם האגור לא אסר רק מגרר דרך בזיון, ובשיורי כ"ג אמר דר' חייא ור' יונתן היו עומדים וליתא דהא אמר הוה אזלי ביני קברי. גם מ"ש שעל רצפת אבנים שרי נדחה במ"ש שע"כ הי' רחוק מן הקבר וראיתי במצת שמורים (דף כט) הביא בשם הר"מ דלוזנא שאין איסור בגרירת הציצית ממ"ש דליא דלא לימרו וכולי, משמע הא לא"ה קשרי וכן ראי' מבן ציצית הכסת שמשמע שכל העולם נגררים על הארץ דאל"כ מהו רבותי' עכ"ד, וי"ל דכ"ע תחבו בחגורתם והם הציעו כסת. וממ"ש דליא דלא לימרי אין ראי' למ"ש ובאגודה פ' מי שמתו כתב פי' הגאונים דלי' הסירו לגמרי ולא דלי' הגביהו עכ"ל],
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>וטלית.</b> הרא"ם ופרי הארץ (ח"ג כ"י ס"א) ברכ"י, ועי' במ"ל (סי' יוד ס"ק מ"ג) ובבית יעקב (סי' צ"ב).
<h3> סימן כב</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>קנה.</b> תוספתא (סוף ברכות).
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>דלא.</b> מנחות (דף מ"ד ע"ב ד"ה ואילו) דאף דבשעת הקנין י"ל לברך, י"ל דהא א"א ללובשו קודם לכן ולא נגמר הבגד עד שנעשה בו ציצית, ועי' במגן אברהם (סק"א) וזה למ"ש במג"א (סי' רכ"ג סק"ו סי' תקנא סק"כא סי' ת"ר סק"א) דאם נתנו לאומן לתקן מברך בשעת לבישה, אבל למ"ש הט"ז (בס' תכ"ג) דיברך בשעת קנין לא שייך זה. אך בל"ז בא"ר (סי' תרע"ג) בשם רש"ל דקנה מנורה של כסף ולא ברך שהחיינו עד יום ב' של חנוכה בשעת הדלקה ועי' בס' נאמן שמואל (ס"ו).
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>ברכת.</b> ע"ת. וכן מבואר לענין סוכה שופר לולב מגילה כיסוי מילה פ"ה, דיברך ברכת המצוה תחלה. אך נראה דיש חילוק בזה דלדעת הרמב"ם דאפי' על טלית ישן מברך, י"ל שהחיינו אחר ברכת המצוה כמו בכל המצות אבל לדעת הש"ע על קנין הבגד מברך י"ל שהחיינו קודם כמ"ש (בס' תרמ"ג) דביום א' מברך סוכה זמן לפי שהזמן חוזר על הסוכה אבל ביום ב' יברך זמן סוכה, (כמ"ש ס' תרס"ה) לפי שאינו חוזר על הסוכה ומעתה צ"ע דהא הע"ת החזיק לדינא כרמב"ם, ואמאי פסק דשהחיינו תחלה וברכ"י פסק שיברך שהחיינו אח"כ וגם זה אין עולה לדידיה דהחזיק בדעת הש"ע ולדינא למה שכתב' בארץ יהודה כהש"ע יש לומר שהחיינו תחלה אבל בלובש ציצית פעם ראשונה שאז מברך על גוף המצוה יברך להתעטף תחלה.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>אבל.</b> דלא כע"ת וא"ר וט"ז שס"ל כרמב"ם ועי' באר"י.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>אך.</b> כמו בכיסוי ביור"ד (ס' כח) ועיי"ש, ולא כחוות יאיר (סי' רכ"ז) ועי' תשובת פאר הדור (סי' מ"ט) וכ"כ הט"ז.
<h3> סימן כג</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>מותר.</b> ברכות (יח) דלי' וכולי, ושם הקשה ר"י לר"ח ומי ידעי כולי האי וכולי וק' דה"ל להק' כן על הברייתא (שם) דלא ילך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וכולי. וכן בכ"מ שאמרו איסור לועג לרש. ומזה ראיה למ"ש מהרי"א בשם הרא"ה דגבי ציצית אין הטעם משום לועג לרש כיון שמוכרח ללבוש הבגד אין נראה כמלעיג רק שהמתים כשיודעים מצטערים מזה לזה הק' רק בזה ומי ידעי.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>בד"א.</b> רי"ו והרא"ש בשמו.
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>והנ"מ.</b> ב"י בשם תשובת הרשב"א.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>אבל.</b> הב"י נסתפק בזה, והב"ח הוכיח כן מדברי רי"ו. [וכ"כ הט"ז והש"ך ביור"ד (סי' שס"ב) בשם רש"ל וכ"מ מדברי האגור שכתב הטעם שאפשר להסירו], ולמ"ש (בסק"א) דכאן הוא רק משום שהמתים מרגישים בצערם ממילא כשאין נגרר שאין מרגישים ואין לאסור רק משום לועג לרש שהוא מראה עצמו כמלעיג ממילא בט"ק שלבוש בו תמיד אין שייך לועג לרש וכשאין נגרר שרי.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>ונראה.</b> הנה לפי' תוס' ברכות (שם) פסחים (מ' ע"ב ד"ה אבל) בב"ת (ע"ד) נדה (ס"א ע"ב) ולפי' א' שכ' הרא"ש (ה' ציצית) וכ"כ (פ"ג דמ"ק) דמ"ש דלי', אע"ג שבמנחות (מא) אמר בהאי שעתא רמינין לי' הוא דהוה לועג דהמתי' אין מצוים ועושים ממילא גם כשנקברים עם ציצית אסור אך לעומת זה מותר לילך בטלית שאולה דגם הוא אינו מצוה ועושה אך לפי' שכתב הרא"ש בהאי שעתא רמינן לי' היינו כשמוליכין אותו לקבר ואח"כ מסירין הציצית ולמ"ש התוס' שאין להטיל ציצית למתים וכן למ"ש דשמואל חולק עם ר"י עי' באר"י, ממילא באם בבית הקברות מטילין ציצית למתים מותר לכנס ואם לאו אסור אפי' בטלית שאולה ומדברי הש"ע (סעיף ג') אין להכריע כמאן ס"ל. אך מ"מ אחר שתי' של התוס' דהוה לועג במה שהמתים אין מצוים הוא דוחק יש להקל ובטלית שאולה קודם ל' יום שפטור לגמרי י"ל דלמ"ש ב"י בשם הג"מ שאסור אפי' במכסה אותם דהם מכירין החיוב והמצוה אפי' בהיתר מותר כה"ג ולמ"ש ב"י דבמכסן מותר טלית שאולה אסור דלא ידעו אם מחויב אם לאו.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>ולא.</b> ב"י ועי' לבוש ומג"א. אך ראיית המג"א ממ"ש תוס' ברכות (שם) שהריצב"א היה מהדקן תוך הכנף דאם חייבים בציצית הרי יש להם ואם לאו הרי הם מכוסים יש לדחות דבאמת בקושר ומהדק ציציותיו אין מבטלם דהא סופו להתירם (כנ"ל ס"י סע"ג) אך במתי' אם יהיו פטורים לע"ל הרי אין סופו להתירם ונתבטלו מתורת ציצית למפרע כמו בחייטי' לגלימא (שם) ואם יתחייבו בציצית לע"ל. הרי היה סופו להתירם ולא נתבטלו כלל.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>ואפי'.</b> תשובות מהריט"ץ בסופו דשמא יש בו נשמה של אדם גדול.
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>במקום.</b> משמע במקום שאין מסירים מותרים ללבוש וק' הא ביור"ד (סי' שנ"א) פסק שאין מסירים ולמה כתב דאסור לכנוס לבה"ק כן הקשה המג"א ונראה די"ל דגם הש"ע סובר כתי' תוס' בברכות הנ"ל (סק"ה) דהביזוי הוא משום שהמתים אין מצוים ועושים אך בכתפיים אם המת לובש ציצית לא שייך זה דגם הם אינם מצוים דהא נושאי המטה פטורים מכל מצות האמורים בתורה כמ"ש (בפ' מ"ש) אבל האמת בזה דאף שהב"י פסק שם דיש להטיל ציצית למתים לא מפני זה נעשו כל טליתות המתים הנקברים בעולם מצויצים וידע שבכ"מ יחזיקו כמנהגם לזה כתב לאסור כי פן לא ישמעו לשנות מנהגם ולא יטילו ציצית וזה ברור.
<h3> סימן כד</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>אם.</b> זה תלוי בשני הגרסות במנחות (דף מא) אלא הק"ל {ארצות החיים זולצבאך: ט}צדקי למפטר נפשיה מציצית כן גר' רש"י, ותוס' לא גרסי אלא ולדידהו מחויב לאהדורי ועי' בתוס' ערכין (דף ב' ע"ב) פסחים (קיב) דאם יש לו טלית ד"כ ואינו לובשו עובר עליו [וכ"כ באגודה פ' התכלת (ס' כ"ו) ופ' ב"מ (סי' מ"ו) ובעירובין (סי' א) שמצוה לאהדורי ועי' בשו"ת תומת ישרים (סי' מ"ו) ותוס' בב"ק (דף פ"א ד"ה ההוא)]. וכן מבואר מרמב"ם (פ"א מה' שבועות ה"ו) שכתב נשבע לבטל את המצוה כגון שנשבע שלא להתעטף בציצית וקשה הא אם לית לי' טלית בת חיובא לא מחייב וצ"ל דמיירי בדאית לי' טלית בת חיובא דבזה מ"ע ללובשו אמנם אין ראי' מזה למ"ש בשו"ת הרשב"ץ דאם נשבע שלא לחלוץ אין השבועה חלה דהוה נשבע לבטל את המצוה דהא אם אין רוצה ליבם חל עליו מצות חליצה כמו בנשבע שלא יטעום ביו"ט דאף לר"א דס"ל שמחת יו"ט רשות אין חל השבועה דהא אם אכיל מצוה קעביד עכ"ד, וה"ה בזה ויש לי עוד הרהורי דברי' בזה ויבואר אי"ה במק"א.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>וטוב.</b> טור. דוגמא לדבר אדם שמזהיר לחברו על ענין אחד שקושר לו קשר שלא ישכחנו.
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>וע"כ.</b> ועי' במנחות (לט) רש"י ותוספת שם וברמב"ן בהשגתו למנין המצות ובפי' על התורה. מה שהשיג ע"ז דציצית חסר ועי' לעיל (ס"יא סק"פג) מ"ש בזה ומה שהשיג דלב"ה רק ג' חוטין נותן ומה"ת רק ב' קשרים לק"מ דזה רק רמז וזכר לדבר לדידן דמשום דשקולה נגד כל המצות מכוין גם החשבון כן לא כי יהיה זה מה"ת.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>ונכון.</b> עי' לעיל (ס"ח סע"יח) מ"ש בזה והאריז"ל צוה לילך בו תחת בגדיו.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>ולפחות.</b> טור ועי' בתוס' ברכות (יד ע"ב ד"ה ומנח) ומ"ש בזה לקמן. [באר"י סי' כ"ו סס"ק א'].
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>מצוה.</b> רא"ש ומרדכי (פ"ג דסוכה) בשם הירושלמי הגמיי' (פ"ב דציצית) בשם המד' שו"ט.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>טוב.</b> כ"ד הר"י והסמ"ק וכ"כ הטור (כאן ובס' ס"א). וכ"כ בתשובת הריב"ש (סי' קכ"ו) ודחה דברי רב נטרונאי גאון [וכ"כ בשו"ת הרשב"ש (סי' כ"ו) והסמ"ק (סי' כ"ח) מנאה למצוה בפ"ע להסתכל בציצית וכן הרשב"ץ בס' זהר הרקיע ובא"ח הביא דברי רב נטרונאי להלכה וכתב דכן כתב ר' משה ב"ר חנוך גאון וכן בפסיקתא זוטרתא כתב כדברי הגאונים עי' ברכ"י והעיקר כהש"ע כמ"ש בש"ס מנחות (מ"ג)] ראי' מביאה לידי זכירה, וגם בתפילין כן באמת שבת (יב). [ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' ל"ח) דסומא לא יעביר על עינו ועי' בשו"ת רש"ל (סי' ע"ז)].
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>כשמסתכל.</b> ובכתבי האריז"ל שם מ"ה ברבוע מספרו עין והוא המלוי של אהי' דההין שהוא שם הכנף, עולה ה' הויות כמנין ק"ל בקדושה, {ארצות החיים זולצבאך: (ובסט"א קלא, ג' סמא"ל בסוד התולה קלא אילן בבגדו וכולי)} וכשמסתכל שני פעמים בשני הציצית שני פעמים ק"ל, הוא ר"ס וסימנך כי סר לראות, שהם עשר הויות בה"ח וה"ג ומפי הרב הגאון הצדיק מהר"צ מזודטשוב זצ"ל שמעתי בזה כי כלעומת שנכלל ה"ח וה"ג מצד החסד, כן נכלל להמתיק ה"ח וה"ג מצד הדין, שהם יו"ד פעמים פ"ר, מגבורות מנצפ"ך שכל אחד כלול מעשר הוא ב' אלפים ת"ת, ועל זה אמר דכל הזהיר במצות ציצית, זוכה ומשמשין לו ב"א ת"ת עבדים והאריך בזה ואכ"מ.
<h4> סעיף ו</h4>
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>גדול.</b> ראיתי ברלב"ג (פרשת שלח ופרשת תצא) כתב דאין ללבוש שני טליתות מצויצים בפעם אחד, דכתיב אשר תכסה בה ולא בה ובחברתה, וראיתם אותו ולא אותו וחברתו ועוד שזה יביא להאמנת השניות בשם יתעלה ובתורה כי זאת המצוה מעידה על היפוך זה עכ"ד, והאריך בזה. ואין ממש בדברים אלה. ולפי הנראה הוא הי"א שהביא הב"י לעיל (סי' ח') בשם א"ח, ועי' מה שכתבתי שם באר"י (סק"י).
<h3> סימן כה</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>אחר.</b> טור ונ"י ורבינו יונה בס' היראה וכ"מ בש"ס ברכות (דף ס' ע"ב) כד מעטף בציצית וכו' כד מנח תפילין וכו', ועי' לקמן (סי' מ"ו) דסדר הברכות שחשב שם הם בדוקא.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>כי ציצית.</b> כ"כ בנ"י בשם הריטב"א ועי' בשו"ת שאגת אריה (סי' כ"ח) האריך להשיג עליו. ובאר"י (ס"ק א') ישבתי דבריו על מכונם.
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>ותדיר.</b> ברכות (כ"ח נ"א). ובתוספתא שם (פ"ה) שבת (כ"ג) פסחי' (קי"ד) סוכה (נ"ו ~נ"ז~) מגילה (כ"ט) זבחים (י"ב ~נ"א~{צ"א}) ויליף לה במשנה הוריות (י"ב) זבחים (פ"ט) מקרא, ועי' לקמן (סי' קפ"ח סע"ה סי' רפ"ד סי' תרפ"ד).
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>וגם.</b> כ"ה באר"י (שם) דצריך גם לטעם זה למ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' תו"מ) דתדיר ומקודש איזה שירצה יקדים כמו שהק' בשו"ת ש"א ובמו"ק.
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>ציצי'.</b> נדרי' (כ"ה) שבועות (כ"ט) מנחות (מ"ג:).
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>והציצית.</b> (מגילה כ"ו).
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>וגם.</b> בשו"ת ש"א (שם) וכן בהגהות דגול מרבבה ובשו"ת יד אליהו (סי' מ"א) תמהו על לשון השו"ע דאדרבה משום שהתפילין מקודשים יש להקדימם דמקודש קודם לשאינו מקודש, ולמ"ש מבואר על נכון כי הוציא דבריו מדברי הזוהר (פ' במדבר) וז"ל יקבל עליו האי עול לפרישא על רישי' פרישו דמצוה ולבתר יתקשר בקשורא דיחודא דאינון תפילין (ועי' בזהר פ' שלח קס"ח ע"ב וח"ג דף רס"ה ובז"ח ריש פ' תרומה ובתקונים תיקון י' דף ס', וד' צ"ט ע"ב ובס' תולעת יעקב) ומעלי' בקדש קאי על האדם, וכן פי' בא"ר וטעם זה כתוב בלקוטי מהרי"ל ומהרי"ו (סימן כ"ף) בשם הריקנטי וכן הוא באגור ובבנימין זאב (סי' קפ"ט) ובשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' רמ"ד).
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>ואפי'.</b> באר"י (סק"א) חקרתי בזה ומ"מ לדינא נראה דגם כה"ג יש להקדים הטלית דהא בשו"ת ש"א (סי' ך' וכ"ב) העלה דנגד מעלת תדיר אין חילוק בין מצוה דאו' למצוה דרבנן ואף למה שדחיתי ראיותיו, י"ל כפי מ"ש שם (סי' כ"ח) אחר שהשיג על נ"י הנ"ל העלה דמ"מ יכול להקדים מצות ציצית דכיון שאין חוב עליו ללבוש בגד ד"כ עם ציצית הו"ל רשות לגבי מצוה ואין מקפידין בו על דיני קדימה, ונהי דבזה לא מודינא לי' כיון שיש עליו מ"ע ללבשו ולהתעטף בו, מ"מ בטלית של משי שאין עליו שום חיוב כלל להתעטף בו י"ל שפיר כסברתו.
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>כיס התפילין.</b> בדיוק כתב כן, וכבר תמה בשלמי צבור ע"מ נהגו העולם להניח טלית ותפילין לתוך כיס א' דתפילין קדושתן חמורה וצריך להניח כ"א בכיס מיוחד, ומזה מבואר ג"כ דלא כהמג"א שכתב שבתוך כיסן אין קפידא, וכ"מ בט"ז ובלבוש דאין חילוק וכ"כ בס' נשמת אדם עי' לק' (ס"ק ע"ז).
<h5> ס"ק י</h5>
<b>צריכים.</b> אע"ג דלקמן (סעי' ו') דאם פגע בשל ראש תחילה יסלקנה ויניח של יד, התם משום דכתב והיו לאות והדר לטוטפות אבל הכא שאין קדימה לציצית אלא מאסמכתא מוטב שתדחה אסמכתא זו משיעבור על המצוה (ב"י) מבואר דס"ל דאין מעבירין עה"מ עדיף מתדיר, ועי' באר"י (סי' כ"ו) הוכחתי כן מדברי תוס' יומא (דף ל"ג) ולישב דברי הרמ"א דכאן שתק להב"י ולקמן [סי' תרפ"ד] פוסק כאבודרה"ם דתדיר עדיף מאין מעבירים עה"מ. י"ל דס"ל דבתוך כיסן אין קפידא כ"כ. כמ"ש (במג"א, ע"ל) או דס"ל דציצית לא מקרי תדירין כ"כ נגד תפילין כפי הקושיו' שהעיר בשו"ת ש"א הבאתים באר"י (ס"ק א') וגם מלשון שכתב מוטב שתדחה אסמכתא זו משמע דס"ל דאינו תדיר גמור כמו שדייק במו"ק.
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>מיהו.</b> כ"כ בד"מ ועי' בתוס' ברכות (דף י"ד ע"ב ד"ה ומנח).
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>דחביבה.</b> כמ"ש בתוספתא דעירובין (פ"ב) פסחים (דף ס"ח ע"ב) מנחות (דף ע"ב) ועי' פסחים (דף ק"ה ע"ב) שאם אין לו אלא כוס א' מקדש בלילה אע"ג שאם יניח אותו לקידוש היום יקיים גם כבוד יום דעדיף, משום דחביבה מצוה בשעתה (ומ"ש בקדושין דף ל"ג) חולין (דף נ"ד ע"ב) עמ"ש ר' אבין חביבה מצוה בשעתה שבעלי אומניות עומדים לפני מביאי בכורים ולא מפני ת"ח, ומדחי שאני התם שא"כ נמצא אתה מכשילן לעת"ל, זה ענין אחר שר"ל מצוה הבאה לפרקים חביבה בשעתה ממצוה תמידית.
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>ושיהוי מצוה.</b> כמ"ש ביבמות (דף ל"ט) בקטן עד שיגדיל בגדול עד שיבוא ממדינת הים אין שומעים לו דשיהוי מצוה לא משהינן דא"ל דשם מפני שיש ספק אם יהיה אח"כ מצוה מן המובחר דשמא לא ירצה ליבם, זה אינו דהא שם בגמ' בהא דתלה בגדול עד שיבוא ממה"י לא"ד שם דחליצת גדול עדיפא מק' נגזור דילמא אתי וחליץ ומשני שיהוי מצוה לא משהינן אע"ג דשם אם יבוא הגדול יהי' מוכרח לחלוץ, ואף למ"ש בתה"ד הובא לקמן (סי' תכ"ו) דלזמן מועט משהינין כיון דאין חשש שתתבטל המצוה י"ל שם תעשה מצות קידוש לבנה בעצמה מן המובחר אבל כאן לא תעשה מצות תפילין מן המובחר ע"י שיקדימו מצות ציצית לפניו, ובל"ז כבר ערערו על התה"ד בקו"א לשו"ת צ"צ [סי' קכ"ו] ובשו"ת עבודת הגרשוני [סי' י"ב] ובשו"ת פ"י חלק אה"ע [סי' ט"ו] ויש ראי' ממ"ש בר"ה [דף ל"ב] הראשון קורא את ההלל והשני מתקיע ממ"נ אי זריזין מקדימין למצות נימא הראשון מתקיע ואי משום ברוב עם הדרת מלך נימא השני קורא את ההלל. ומשני דלהכי השני מתקיע משום אויבים. מבואר דזריזים מקדימי למצות עדיף מן ברוב עם הדרת מלך, ועי' בתוס' יומא [דף ל"ב ד"ה רבי] שכתבו דאם נסכים של ערבית עיקר, יניחם לערבית. וצ"ע לכאורה ממ"ש במנחות [דף מ"ט] צבור שאין להם תו"מ עיי"ש עי', ברמב"ם [פ"ח מה' תו"מ] ועי' בשו"ת ח"צ [סי' מ"ה וסי' ק"ה] ובשו"ת שבות יעקב [סי' ל"ד] ובכ"ז הלא כבר כתב הרמב"ם [פ"ט מה' תו"מ] כל התדיר מחברו וכו' וכל המקודש וכולי אימתי בזמן שבאו כולם כא' אבל הבא ראשון ראשון והבא אחרון אחרון.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>מי.</b> כן הביא הב"י בשם מקובל ספרד והכריע כן. וכ"כ רבינו יונה בס' היראה. והרדב"ז בתשובה [ח"ה סי' ב' אלפים ר"ס ועיי"ש ח"ד סי' רמ"ד בסוף התשובה] והנ"י כתב דשייך בזה אין מעבירין עה"מ דמצות תפילין בא לפניו תחלה ופי' בד"מ משום תפש"י. וזה דוקא למי שבתי ידיו צרים. וכן אין שייך טעם זה למי שאין מניח תפילין מיד בקומו, והט"ז [ס"ק ב'] פי' משום דמוכרח להסיר הטלית מעל ראשו בעת הנחת תפש"ר. ולפ"ז בכל גווני שייך טעם זה, אבל דבריו תמוהים דהוא בעצמו העלה דלדידן אין שייך טעם זה משום דס"ל דא"צ עטיפת ישמעאלים, וא"כ איך פי' כן דברי הנ"י הא מבואר בנ"י ה"ק [דף פ"ו] דא"צ עטיפת ישמעאלים. וכן ממה שסיים בנ"י ואפי' אותם שאין נוהגים אלא בט"ק ראוי ללבוש אותו על מלבושיהם מבואר דלא כהט"ז. וכן מ"ש בזה במו"ק אינו נכון עי"ש.
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>וילך.</b> ד"מ בשם הריקנטי [פ' שלח] בשם הזהר וכ"כ בזהר פ' ואתחנן [דף רס"ה] ובזהר חדש [ריש פ' תרומה] ובמד' רות [דף ס"ו].
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>ואף.</b> מג"א [סק"ד] הביא דוגמא לזה מלקמן [סי' קס"ח סע"א] והמו"ק דחה דהכא לאו בחביבותא תליא מלתא. והנה נמצא כזה עוד לקמן [סי' רפ"ו סע"ד] וכבר בארתי [באר"י סי' כ"ו] מדברי התוס' יומא דהיכא דאין דעתו למיעבד תרווייהו לא שייך אין מעבירין.
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>וכן.</b> ברכ"י בשם ר"י מולכו. בתשובותי' כת"י [סי' פ"ג] וזה נלמד מס"ק הקודם.
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>ומי.</b> בכוונו' איתא שהאריז"ל לא הי' מיו"ד ראשוני' בביהכ"נ מפני שהיו משכימי' קודם אור היום ולא היה יכול לילך בטו"ת לביהכ"נ ומוטב לבטולי הא מקמי הא. וכ"כ בשו"ע האריז"ל [סי' כ"א], ועפ"ז כתב בשו"ת מהר"ם מלובלין [סי' ל"ד] במי שנתקשר בקנס ללכת קודם אור היום לביהכ"נ כדי להיות מיו"ד ראשונים ורוצה לחזור בו יכול לחזור בו דהוה כנדרי שגגות, ודמי למ"ש ביו"ד [סי' רל"ב סעיף ז' וסעיף י' ועיין בט"ז שם ס"ק ט"ז ומג"א כאן סק"ג] ובעיני דבר זה תמוה מאד דהא מה שצריך להיות מיו"ד ראשונים מבואר בגמ' ברכות [דף ~נ"א~{מ"ז}] ואיך הכריע דמצוה זו לילך בטו"ת לביהכ"נ שאין מבואר בגמ' גדולה יותר, בפרט שבזהר עצמו [פ' תרומה דף קל"א] משמע שהקדימה להיות מיו"ד ראשונים עדיף יותר, ואף כי רב חילי' דהאר"י לגזור אומר, מ"מ הא קודם אור היום אין יכול ללבוש תפילין ולא שייך לומר שמעיד עדות שקר במ"ש ביראתיך, וכ"כ בשו"ת נחלת שבע' [סי' ו'] והביא ראי' ממ"ש לק' [סי' רפ"ו] דמות' לטעום קודם תפלת מוסף מפני שעדיין לא הגיע זמן קידוש, וכ"כ בעל ר"ח בספרו תוצאות חיים ובא"ר [ס"ק ו']. ועוד דמ"ש המג"א דלהכי לא יצא האר"י לביתו באור היום להניח שם תפילין משום דאדהכי והכי יגמרו הקהל פסוקי דזמרה אין זה מספיק דעדיין היה יכול להניח תפילין בחצר בהכנ"ס דודאי לא קפיד הזהר רק על שלא יכנס לביהכ"נ עצמו בלא תפילין [עי' במג"א סק"ה] והגם שבזהר פ' ואתחנן [דף רס"ה] משמע שגם במזוזה תליא מלתא מ"מ אין זה מעכב כ"כ, ועוד הא באזהרות שחשב הרח"ו [בהקדמתו ~לסי'~{לס'} ע"ח] חשב שיזהר להיות מי' ראשוני', ולפ"ז יהיו דברי האר"י סותרים אהדדי וצ"ל שעיקר כטעם השני שהביא המג"א [סי' צ' ס"ק ז'] שלא הי' האר"י מקדי' מפני שהי' חלוש.
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>והעולם.</b> ב"י בשם מנהג העולם מ"א בשם מנהגי מהר"י וכ"כ ברכ"י בשם האריז"ל.
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>ומי.</b> ע"ת ומג"א [ס"ק ה' ועי' סי' תקנ"ד סעיף ז'].
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>וכן.</b> מג"א [סי' מ"ג ס"ק א'] דלא יניחם בביתו ובשם ע"ה כתב דיניחם בביתו נרא' דהע"ה מיירי שאינו יכול להניח' בחצר ביהכ"נ. ובכ"ג הביא דיניחם בביתו ויכסם וכ' שהלא יוכל להניחם בחצר ביהכ"נ, וכ' בא"ר דלא עיין בתחלת דברי הזהר דבמזוזה ג"כ תליא מלתא, [בזה יתישב לך מה שיש סתירה בין מ"ש בא"ר לבין מ"ש בא"ז בשם כ"ג] וכן בתשובות מ"ע [סי' נ"ט] כתב דיכסם בכובע, אמנם בשו"ת הרדב"ז [ח"ד סי' ל"ו] כתב שיניחם בחצר ביהכ"נ דהשי"ן דרך כתיב' ואסור לילך עמו במבואות המטונפות.
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>הרא"ש.</b> טור ואגור משמו.
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>לפי.</b> ברכות [י"א ט"ז:] סוכה [כ"ה] מו"ק [ט"ו] כתובות [וי"ו:] שמחות [פ"ו].
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>ולמה.</b> נראה שהרא"ש נהג כן מפני שלא ראה עדיין ס' הזהר שצריך לילך בתפילין לביהכ"נ, דהא הרא"ש עצמו כתב [בפ' הרואה] דנוהגים לסדר הברכות בביהכ"נ וע"כ שלא היה הולך לביהכ"נ בטו"ת אבל על הש"ע יש לתמוה איך העתיק דברי הרא"ש והוא מביא דברי הזהר ופסק [בסי' ס"ו] לסדר הברכות בביהכ"נ, וצ"ל דהעתיקם למען ינהוג כן מי שמתפלל בביתו ועי' בס"ק שאח"ז.
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>וגם.</b> וכן מסדר ברכות השחר ברכות [דף ס' ע"ב] מבואר שמברך ברכת תפילין אחר ברכת עוטר, וראיתי בל"ח [פרק הרואה ס"ק ע"ו] כתב דהרא"ש לא הי' גורס ברכות תפילין בסדר ברכות השחר מדלא הביא בה' תפילין משם ראי' לדעת ר"ת דצריך לברך ב' ברכות וכן ברי"ף ליתא, עכ"ד. וכן ~בכה"ג~{תיקונים סוף סי' לא: בבה"ג} ליתא, אמנם הטור עצמו כתב [בסי' מ"ו] ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות ועי"ש בפרישה, והתוס' באמת הביאו משם ראי' לר"ת, הרי מוכח שאין עיכוב בדבר, וכ"כ בא"ר בשם מקור חיים.
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>ואפי'.</b> כן פי' בע"ת.
<h5> ס"ק כז</h5>
<b>לכל הפחות.</b> עי' בלבוש באורך ולקמן [סי' ל"ז].
<h5> ס"ק כח</h5>
<b>בשעת ק"ש.</b> ברכות [י"ד ע"ב] ומ"ש ותפלה גמ' שם ומתפלל וכ"כ בתוס' [ד"ה ומנח] ובתר"י וכ"כ בזהר ח"א [דף פ"ג ע"ב ודף קמא].
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק כט</h5>
<b>יכוין.</b> ועי' תר"י [פ"ב דברכות] ויש כוונות עפ"י הסוד התבארו בדברי האריז"ל ובעלי הסוד, ונזכרו בזה בהקדמה [ד' אוסטרא דף י"ג ע"ב]. פ' בא [דף מ"ג] ר"מ משפטים [דף קמ"ט] זהר תרומה [דף קס"ג] פקודי [דף ר"ל] אדרא דנשא [דף ק"מ] ר"מ פנחס [דף רכ"ח ר"ל רל"ו: רנ"ג: רנח] זהר ואתחנן [דף רס"ב עד דף רס"ט] ר"מ תצא [דף רפ"ג], ובתקוני זהר בכ"מ. ובענין אמירת לשם יחוד עי' נו"ב ח' יו"ד [סי' צ"ה] ובע"ד [סי' ב' ס"ק נ"ד]. ובהקדמת ס' שערי תפלה. וכבר נהגו כל יראי ה' חסידים ואנשי מעשה לאמרו.
<h5> ס"ק ל</h5>
<b>שהיא במוח.</b> ברכות [דף י'] אף נשמה יושבת בח"ח, ובמד' משלי דוד אמר החכמה במוח.
<h5> ס"ק לא</h5>
<b>שהיא עיקר.</b> כמ"ש [בפ"ב דאבות] שבכלל דבריו דבריכם. ובירושלמי [פ"ק דברכות] אם את יהיב לבך לי אנא ידע דאת דילי, ובמד' הלב חושב הלב מתאוה [הגר"א] ובברכות [דף ס"ג] היצה"ר כזבוב בין ב' מפתחי הלב ובמס' ד"א [פ' ו'] תחלת עבירה הרהור הלב.
<h5> ס"ק לב</h5>
<b>התאוות והמחשבו'.</b> בלבוש כתב שני טעמים (א') המוח והלב הם כלי המחשבה ובהם יכוין ביחוד ויכולת הבורא ית' (ב') במוח משכן הנשמה ובלב משכן התאוות ויכניעם להבורא, עז"א התאוות והמחשבות לכלול ב' הפי'. ועז"א ובזה יזכור הבורא כפי' הא' וימעיט הנאותיו כפי' הב'.
<h5> ס"ק לג</h5>
<b>ויש נוהגים.</b> של"ה וב"ח ובמג"א הקשה עליהם ממ"ש בספרי [פ' ואתחנן] אלה בשינון ואין קדש והיה כי יביאך בשינון. וי"ל שפי' שאין חיוב לקרותם וגם דא"צ לקרותם בברכות כמו ק"ש, ומ"מ מנהג יפה הוא. ומ"ש בס' פ"י [סוף פ"ק דברכות] אינו מוכרח ומ"ש המג"א דהא בקשו לקבוע פרשת בלק משום דאית בה יצ"מ אלא דלא קבעוהו משום טורח צבור, דבריו תמוהים דבברכות [י"ב ע"ב] דחה טעם זה דא"כ לימא נמי פ' ריבית ומשקולת, ואמרו שבקשו לקבוע משום דאית בה שכיבה וקימה, אך בירושלמי שם אמר ר"י בר בון בקשו לקבוע פ' בלק מפני שיש בה יציאה ומלכות, ובמ"ש ומלכות סרה ק' הבבלי, כי בפ' ריבית ומשקולת אין בה מלכות.
<h5> ס"ק לד</h5>
<b>נוהגים.</b> פ"מ בא"א.
<h5> ס"ק לה</h5>
<b>ויניח.</b> מנחות [דף ל"ו].
<h5> ס"ק לו</h5>
<b>ויברך.</b> ברכות [דף ס' ע"ב] מנחות [ל"ו מ"ב:].
<h5> ס"ק לז</h5>
<b>ולא יברך.</b> כן פי' רש"י במנחות שם מ"ש לא סח מברך א' היינו ברכה אחת על שתיהן, ומ"ש ר' יוחנן [שם ובדף מ"ב] וגמ' דברכות [פרק הרואה דף ס' ע"ב] על תש"י הוא אומר להניח ועל תפש"ר הוא אומר על מצות היינו באין לו אלא של ראש, וכן נפרש מ"ש בירושלמי [פ"ב דברכות ה"ג] דמברך על ש"י להניח ועל ש"ר על מצות מיירי באין לו אלא אחת, וכן פירשו את הירו' הזה בחדושי הר"ן והרמב"ן נדה [דף נ"א], והוא מוכרח לכאורה דהא בירושלמי עצמו [פרק הרואה ה"ג] אומר כשהוא לובשן מברך על מצות תפילין (צריך להגי' להניח תפילין כמו שהוא בתוספתא שם וכן הי' גירסת הרי"ף) הרי סובר שאינו מברך אלא ברכה אחת. וכ"כ בסמ"ג ובא"ח ובהגמ"יי [פ"ד מה' תפילין] דבירושלמי מבואר כשטת רש"י. וכן בתוספתא [פ"ו דברכות] איתא וכשהוא לובשן מברך להניח תפילין וזה כרש"י. וכ"ה בזהר [פ' פנחס] ברכה אחת לתרווייהו וכ"ד הרי"ף והרמב"ם וכ"ה בערוך [ערך סח] וכ"כ בא"ח בשם ס' האשכול. וכ"כ הרי"ף והרא"ש והא"ח והגמ"י ורי"ו בשם רב האי גאון ורב אחא משבחא [עבס"ק שאח"ז] וכן בהגמ"י בשם ר' שמחה והרא"ש והסמ"ק בשם ר' שמואל מאיברא והב"י בשם תשובת הרשב"א (והוא בתשובה סי' קנ"ו וסי' תת"ח) והאגור בשם ריא"ז כשטה הישרה כרש"י.
<h5> ס"ק לח</h5>
<b>וי"א.</b> כד' ר"מ וכדבריו משמע מפשטות דברי הגמרא ברכות שם מנחות שם ופשטות דברי הירושלמי (פ"ב דברכות) דדוחק לומר שמיירי באין לו אלא אחת. וכן מבואר בתנחומא (פ' בא) והגם שבתוספתא וירושלמי (פ"ט דברכות) ובזהר (פ' פנחס) משמע להפך לא שבקינן דברי גמ' דילן מפני הזהר והירושלמי. ובפרט שהרמב"ן בחדושי נדה גרי' בירושלמי דפ"ט דברכות כשהוא לובשן יאמר על מצות תפילין וכשהוא מניחם יאמר להניח תפילין. ומ"ש בזהר ברכה א' לתרווייהו יל"פ כמ"ש הב"י משום דברכת להניח קאי גם על ש"ר כמ"ש הפוסקים והוא דעת בה"ג ושמושא רבה (כ"כ הרא"ש ורי"ו בשם שמושא וצ"ע דהאגור כתב דשמושא רבה כרש"י) וכ"כ בפסיקתא זוטרתא לר' טובי' וכ"ד ר"ג מאור הגולה. וכן רב עמרם גאון בסדר מאה ברכות חשבה לתרתי. וכן בשבולי הלקט (כלל א') בסדר מאה ברכות בשם ר' נטרונאי גאון שחשבם לשנים. וכן בא"ח בשם הר"י בר יקר וכ"ד הרז"ה בס' המאור (סוף ר"ה) וכתב שכך פירשוהו הגאונים הראשונים ושם כתוב שכן דעת השאלתות וכן בברכ"י בשם הרא"ה בחדושיו כ"י כתב שכן דעת השאלתות וכבר הבאתי (בס"ק הקודם) שהרי"ף והרא"ש וא"ח ורי"ו והגמ"יי הביאו בשם רב אחא משבחא בעל השאלתות להפך ובאמת בשאלתות שלנו לא נמצא מזה דבר רק העתיק דברי הגמ' לבד (וכבר תמה בזה בחדושי אנשי השם סוף ר"ה) וכן כתב האגור בשם הר"ש וריב"ק ממגנצא, וכן הביא בס' המכריע (ס' פ"ז) בשם ר' שלמה בן היתום בשם ר"ג מאור הגולה והשואל שם בשם ר"י חסיד וכן העלה בס' המכריע בראיות וכן בכלבו בשם העיטור. וכ"ד הסמ"ג (עשין כ"ב) וכ"ד הר"י בתוס' ברכות (דף ס' ע"ב) וכתבו שם שכ"כ ר' אלחנן בסדר תפלה שלו. וכן בסמ"ק (ס' קנ"ג) משמע שהסכים כן וכתב הרא"ז ורי"ו שכן דעת רוב הגאונים ושכן נהג הר"ם וכ"כ הר"ן והגמ"יי בשם הר"ם מרוטנבורג ונמצא תשובת מהר"ם בשו"ת הרשב"א (ס' תתע"ד) ובשו"ת מהר"ם הקצר (סי' י"א) והארוך (ס' תכ"ד) וכן שם (ס' זיין) כתב שנ"ל כדעת ר"ת. וכ"ד הר"א ממיץ והר"ן והנ"י וס' התרומות וריא"ז בשם מורו והרא"ש והטור ובאר"י (סק"ב) הארכתי בזה בדברי פלפול לישר כל שטה ושטה ובשל"ה דף (קי"ב) פסק כדעת הש"ע וכתב שכן נוהגים תפוצות ישראל בכל מלכיות שבעולם זולת פולין פיהם מעהרין אוסטרייך ובספק ברכות ראוי להקל וכ"כ בדרישה בשם מהר"ל וכתב בכלבו שכן נהגו רבני צרפת וחכמי קטלניא ובמו"ק כתב שמצא בתיקוני ז"ח (דף לו ע"ב) משמע שהם מצוה א' ולכן ברכה א' לשתיהן וששם נמצא גם הדעת האחרת שמברכין שתי הברכות, ובבנימין זאב (סימן קפ"ט וס' קצ"א) שכ"א יחזיק במנהגו. וכתב שראה מגאוני קורפוי ווינעציא שהיו מברכין שתי הברכות וכ"כ בהלק"ט סי' נ"ד:
<h5> ס"ק לט</h5>
<b>וטוב.</b> כ"כ מהריב"ח ובאגור (סימן ל"ח) ועיין לקמן (סי' ר"ו סע"ו) ~והב"מ~{לוח התיקון: והב"ח} פקפק ע"ש וכן בלבוש השמיט זה. אך בל"ח ומי"ט בשם דרשות מהרש"ל שאנו יודעים בבירור שצריך לברך שתים ואומרים בשכמל"ו לרוחא דמילתא. וכתב בל"ח ובא"ר דאם הפסיק ביניהם או מניח ש"ר לבד לדידן דמברכין שתים יכוין בבשכמל"ו גם על ברכת להניח ועיין בשו"ת פנים מאירות סימן ט':
<h5> ס"ק מ</h5>
<b>ידי.</b> כ"כ בע"ת ובשו"ת מ"ע (ס' נ"ט) ועיין מ"ש באר"י (סק"ב):
<h5> ס"ק מא</h5>
<b>ואם טעה וברך.</b> כ"כ בשע"ת בשם מחזיק ברכה. וכ"נ דאין קפידא בלשון הברכות דהא אם אמר בריך רחמנא מארי' דהאי פיתא יצא וכמ"ש בשו"ת הרשב"א (סי' קנ"ד) ושו"ת הרשב"ץ. וראי' לזה דבנוסח הירושלמי (פ"ב דברכות) איתא כשהוא נותן ש"י מברך ע"מ תפילין וכשהוא נותן של ראש יברך להניח תפילין וכן בחידושי הר"ן והרמב"ן נדה (דף נ"א) גרסי בירושלמי (פ"ט) דברכות כשהוא לובשן מברך על מצות וכשהוא מניחן מברך להניח שר"ל לובשן של יד ומניחם של ראש. הרי להירושלמי מברך על ש"י על מצות ועל ש"ר להניח. ומ"ש ואם הוא מבני אשכנז. כ"כ בע"ד בשם מכתם לדוד שחולק על מהרש"ל וינטירא שכתב שיברך שנית על של ראש על מצות. דהא במה שברך על ש"י על מצות יוצא בו גם אש"ר כמו שלדעת כל הפוסקים ברכת להניח חוזר גם אשל ראש. והגם שהרא"ש כתב דברכת ע"מ קאי על גמר המצוה אין לדקדק מזה שיניחנו רק בגמר ולא בהתחלה ושיהי' הנחת תפש"י הפסק בין הברכה להמעשה דיש להקל בספק ברכות. ובפרט שבל"ז דעת רבים שלא יברך על מצות בלא סח בינתים.
<h4> סעיף ו</h4>
<h5> ס"ק מב</h5>
<b>צריך.</b> כ"כ התוס' יומא (דף ל"ג ע"ב ד"ה עבורי) ומנחות (דף ל"ו ד"ה וקשרתם) וכ"כ הרמב"ם (פ"ד מה"ת ה"ח) ורא"ש בתשובה וכ"כ הכלבו ולא כנ"י שכתב שיניח של ראש תחלה. ומ"ש בהלקט (ח"א ס' נ"ג) להניח של ראש וחוזר ופושט ולובשו כדרכו. הוא דלא כמאן. וכבר קהה עליו בשו"ת יעב"ץ (סימן קכ"ה):
<h5> ס"ק מג</h5>
<b>ואם אירע.</b> כ"ד האבודרה"ם והט"ז לקמן סימן תרפ"ד חולק עליו. ועל הרמ"א שהעתיק דבריו. וכן הברכ"י בשם מהר"י מולכין שלא יסירנה. וכ"כ בשו"ת יעב"ץ (סימן קכ"ה) ובאר"י (סימן כ"ו). העליתי שיסיר של ראש. והוכחתי כן מדברי הרמב"ם בפי' המשניות עיי"ש:
<h4> סעיף ז</h4>
<h5> ס"ק מד</h5>
<b>להניח.</b> עיין ב"ח הקשה למה מברך להניח ולא לקשור כלשון הכתוב. וכבר תמה בכיוצא בזה השואל בתשו' הרשב"א (סימן קנ"ז) על שברך על נטילת לולב לא על לקיחתו כלשון הכתוב. והשיב שאין קפידא בלשון כל שהמכוון אחד כמו שמברכין להניח תפילין ולא לקשור. אולם בכ"ז צריך לתת טעם על מתקן הברכות למה שינה מלשון הכתוב. ועיין מהרי"ט בשניות (סימן זיין) שם כתב השואל ומהרי"ט הסכים עמו ~ודקשרתם~{דוקשרתם} דקרא לא קאי על ההנחה רק על הקשר שעושים קודם לכן שלדעת ר"א צריך לקשור קשר ש"ת בכל יום והר"ת חלק עליו. ולר"ת פי' וקשרתם. תעשה הקשר תחלה כדי שיהי' לאות אח"כ בשעת הנחה עכ"ד. ואינו נראה דא"כ איך אמרו במנחות [דף ל"ז] וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל היא, והא וקשרתם לא קאי על מה שקושר על היד רק על הקשר שעושין תחלה, גם מה שהביא ראי' ממ"ש בפ' והי' אם שמוע וקשרתם אותם בלשון רבים וע"כ קאי אתש"י ואתש"ר לא על ש"י לבד במח"כ מ"ש וקשרתם בלשון רבים מוסב על והי' הדברים האלה ור"ל וקשרתם את הדברים ולמה הביא מן וקשרתם אותם דפ' והי' אם שמוע ולא מן וקשרתם של שמע שהיא בקמ"ץ והיא ג"כ לשון רבים, ודבריו פלאים, והאמת דוקשרתם קאי על ההידוק, ובזה נופל מה שהוציא לפי שטתו דעיקר המצוה בהנחה לבד, וההידוק הוא רק כדי שיתקיים ולא ימיש ומזה הק' עמ"ש משעת הנחה עד שעת קשירה עיי"ש, וכ"ז אינו, דוקשרתם קאי, על הקשירה בזרוע ובראש, ומה שאין מברכים לקשור תפילין נראה משום שאז הי' צ"ל לקשור תפילין על היד, שלשון לקשור לבד מורה על שקושר הדבר אל עצמו לא אל דבר אחר, דכל לשון קשר כשלא בא אחריו שימוש הב' או מלת עם, אל, על, מורה שקושר הדבר בעצמו, והיה מורה כדעת ר"א שצריך לקשור קשר של תפילין בכל יום ולא קיי"ל כוותי', ואם יברך לקשור על היד לא יצדק ג"כ כי לדעת כל הפוסקים ברכה זו חוזרת גם אשל ראש, ואף לדעת הרז"ה והנ"י שאינו קאי רק על ש"י הי' צריך להאריך וטוב לבחור לשון קצר:
<h5> ס"ק מה</h5>
<b>בקמץ.</b> אגור בשם מהר"י מולין, וכ"מ בפסקי תוס' מנחות (סי' קנ"ב) ובא"ח (סקט"ז), וכ"כ לבוש ול"ח (דלא כע"ת ובאה"ט בשמם) ומ"ש האגור שאין קפידא בלשון תפסו עליו לבוש ול"ח ומהר"ם דלודנא שיש קפידא כי בקמץ הוא משורש נוח כמו להניח ברכה אל ביתך, ובפתח שרשו ינח מנחי פ"ו ומורה לשון הסרה כמו ועתה הניחה לי, והגם שבמעריך ובמו"ק כתבו שאין קפידא שהרי והנחה למדינות עשה הוא כמו מנוחה וכן וינח לפני ה' אינו לשון עזיבה, לדעתי כיון שרוב לשון זה מורה על עזיבה גם מ"ש וינח לפני ה' פי' שעזב אותו שם וכן כל המקומות שמורה הנחה במקום שפי' שיעזב אותו שם, וע"כ נכון לומר לשון ברור: 
<h5> ס"ק מו</h5>
<b>ותפילין.</b> ל"ח א"ר תשבי וכן בתוס' מנחות (דף לד ע"ב) והרא"ש בה"ק ורי"ו (נתיב י"ג ח"ד) דתפילין לשון פלילות (ולא כערוך ששרשן תפ"ל):
<h5> ס"ק מז</h5>
<b>הוי"ו בפתח.</b> מהר"י הלוי אחי הט"ז האריך בזה בשו"ת והעלה לברך בחולם דקאי אש"י וש"ר אך אם אינו מניח רק של ראש אז יברך בפתח. והמג"א כתב שאין לברך בחולם משום דפסקינן כר' יהודה בסוכה (דף מ"ו) דאין מברכין ברכה אחת על מצות הרבה. ואין זה דומה לשם דשם מיירי בעושה מצות חלוקות. דדעת הת"ק שאם היו לפניו מצות הרבה כמו סוכה ותפילין ולולב יברך אקב"ו על המצות וע"ז חולק ר"י דצריך לברך עכאו"א ברכה הראוי' לו ופסק כן הרמב"ם (פי"א מהל' ברכות ה"י) אבל הלא כתב הרמב"ם [פי"א מהל' מעשרות] דהמפריש תרומה ותרומת מעשר ומעשר שני ומעשר עני בבת אחת ולא הפסיק ביניהם יברך אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות וכ"כ הטור יור"ד [סי' של"א] וע"כ דבזה גם ר"י מודה כיון שכולם נכנסים תחת סוג אחד שהוא ההפרשה וכ"כ הרא"ש [פ' ערבי פסחים] שעל ב' מצות שהם מענין א' די בברכה א' ולזה בד' כוסות אינו מברך אלא א'. וכן פסקינן (בס' תפ"ז) יו"ט שחל בשבת כוללן בברכה א' כב"ה ביצה (דף י"ז) וכן כאן שניהם נכנסים תחת סוג א' שהם תפילין וכ"כ הריב"ש בתשובה [סי שפ"ד]. גם בל"ז דבריו תמוהים דהא לפי ר"ת ברכת להניח קאי גם על תש"ר ולמהר"י הלוי גם ברכת על מצות קאי אש"י ג"כ הרי מברך ברכה אחת על שתי מצות, ומ"מ טעמו של מהר"י הלוי לא יצדק רק לשטתו שפסק דאם אין לו אלא של יד יברך אש"י לבדו שתים דס"ל דברכת על מצות קאי גם אש"י, אבל למ"ש הטור (סי' כ"ו) דאשל יד לבדו לא יברך רק להניח וכפי' מהר"א פראגי עמ"ש הטור בשם הרא"ש ממילא גם אם מניח שתיהם יברך על מצות בפתח, וגם לדעת מהר"י הלוי י"ל כמ"ש בל"ח דשתיהם כחדא חשיבי ויכול לכלול שניהם בלשון יחיד, ועוד השיב המג"א דגם בפתח מצינו מצות ה' ברה שקאי על כל המצות (אם לא נאמר ששם הוא שם הפועל ציוי ה' ברה) וא"כ גם כשאומר מצות בפתח יצא ידי שני הדעות ויכול לכלול ש"ר וש"י, ומה שהערו עליו האחרונים ממ"ש בהוריות (דף ד') מצות תרתי משמע ארנב"י מצות כתיב ופרש"י מצות בחד וי"ו חדא משמע, וא"כ נם בחולם יוצא ידי שני הדעות, לק"מ דרנב"י שם סבר יש אם למסורת וכיון דכתב בחד ויו הו"ל כאלו כתיב בפתח, וכמ"ש בכריתות (דף י"ז) מצות כתב מצות קרינן עיי"ש אבל בברכה שמברך וקורא בחולם בודאי תרתי משמע כמ"ש בסוכה (דף מ"ו) היו לפניו מצות הרבה יברך על המצות, ולפ"ז העיקר לברך בפתח כדעת המג"א ול"ח ושיורי כנה"ג ואור חדש וא"ר וכן פסק בשו"ת יעב"ץ סי' קמ"ג ובשו"ת חינוך ב"י סי' א':
<h4> סעיף ח</h4>
<h5> ס"ק מח</h5>
<b>כל המצות.</b> פסחים (ז: קי"ט:) סוכה (ל"ט) מגילה (כ"א) מנחות (ל"ה:) נדה (ס"ג) בשם שמואל:
<h5> ס"ק מט</h5>
<b>לפיכך.</b> במנחות (שם) רב מנשיא בשם שמואל תפילין מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן איני והאר"י אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן אביי ורבא דאמרי תרווייהו משעת הנחה עד שעת קשירה, ופי' בב"י ובכ"מ ב' פירושים, לפי' אחד דוקא אחר הנחה על הקבורת לא קודם דהוה קודם דקודם, ופי' ב' דלאו דוקא רק קמ"ל דגם אחר הנחה הוה עובר לעשייתן ומותר לברך וכ"ש קודם הנחה, והביא ראי' ממ"ש ברבינו ירוחם דמותר לברך קודם הנחה, אמנם בש"ע משמע שתופס עיקר כפי' א' וכ"ד הרמב"ם שלשונו כלשון הש"ע, וכ"מ בש"ע (סימן קמ"ז סע"ג סימן תרנ"ה סע"ה) ובטור (ס"ס רי"ו) וכ"מ בתוס' ורא"ש פרק לולב הגזול, וכן מבואר בנ"י ה"ק. וכ"כ הרי"ו בס' היראה וכ"כ תר"י פ' תפלת השחר ובנימין זאב (סי' קפ"ט), וגם מרבינו ירוחם אין הכרח כי ז"ל ומברך עלי' קודם הנחתם כלומר קודם שיהדקם כי הידוק הוא ההנחה כיון שא"צ לעשות קשר של תפילין בכל יום עכ"ל, וא"כ מפרש מ"ש קודם הנחתם היינו קודם הידוק וכ"ד ע"ת וב"ח ולבוש ופרישה וכתב הב"ח שכן קבל מרבו מהר"ם מלובלין וכ"כ בשל"ה בשם ע"ה, ונראה ראי' לפי' זה ממ"ש בירושלמי (פרק הרואה) מצות מאימתי מברך עליהם ר"ה אמר בשעת עשייתן ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן, אתיא דר"ה כשמואל דאמר שמואל מצות מברך עליהם בשעת עשייתם עכ"ד, וכבר העירותי במ"ל (ס"ח) דהירושלמי סותר להבבלי בכל המקומות המצוינים (ס"ק הקודם) שאמר בשם שמואל דמברך עובר לעשייתם, ומוכרח דמ"ש ר"י בירושלמי עובר לעשייתם היינו דגם קודם דקודם יכול לברך, ומ"ש שמואל בשעת עשייתם היינו סמוך כמו שעת הנחתן דמנחות שמפ' משעת הנחה עד שעת קשירה וזה כפי' א' של הב"י, והגם שבאר"י (שם) פרשתי דהירושלמי מיירי במצוה שי"ל משך זמן כמ"ש התוס' בסוכה (דף ל"ט) דמצוה שי"ל משך זמן יכול לברך אחר עשי', אחר העיון אנל"כ דא"כ מאי מק' במנחות על רב מנשיא בשם שמואל דאמר משעת הנחתן ממ"ש ר"י א"ש עובר לעשייתן הא רב מנשיא מיירי בתפילין דהוא מצוה שי"ל משך זמן, ועוד דבירושלמי סתמא קאמר כל המצות מברך בשעת עשייתן חוץ מתקיעה וטבילה (והוא כס"ד של הבבלי פסחים ז:) ותקיעה וטבילה אין להם משך זמן:
<h5> ס"ק נ</h5>
<b>וכן בש"ר.</b> ולא כפי' ר' אליהו שהביאו התוס' מנחות (ל"ה ד"ה משעת) חולין (ט' ד"ה ואינך) עירובין (צ"ד ד"ה) כמ"ש באר"י סי' כ"ז סק"ב:
<h5> ס"ק נא</h5>
<b>היינו.</b> ב"ח ולבוש מג"א וא"ה, וכן מוכיח בע"ה ובשל"ה מן הש"ע, וכ"מ מדברי רי"ו בס' היראה, וכ"נ מדברי התוס' מנחות (שם) שמפרש קשירה ההידוק שמהדקו ומצמצמו בראשו ועי' בשו"ת בית יעקב (סי' פ"ה) ומכאן תשובה מוצאת למה שנסתפק בהלק"ט (ח"ב סי' מ"ב) אם סח לאחר שהניח התפילין על ראשו קודם שהדק אותם אם אמרינן בזה קלוטה כמי שהונחה דמיא ולמ"ש מבואר דכל שלא הידק לא נגמר מצותם וכן בעקרי דינים בשם תפלה לדוד:
<h4> סעיף ט</h4>
<h5> ס"ק נא</h5>
<b>אסור.</b> מנחות (דף ל"ו) סוטה (מ"ד) סח בין תל"ת עבירה הוא בידו וחוזר עלי' מערכי המלחמה ורש"י פי' בלא ברך והתוס' השיגו עליו דגם בברך גורם ברכה שא"צ ועי' מ"ש באר"י (סק"ב) לשטת רש"י, וי"ל דגם רש"י מודה שיש איסור גם בברך רק דאין האיסור גדול כ"כ שיחזור עלי' מעורכי המלחמה כמו שנמצא חילוק כזה בתנחומא (פ' בא) הביאו הרא"ש לענין ענה קדיש וקדושה דיש איסור ואין חוזר מעורכי המלחמה, וש"ר בשיורי כנה"ג שפי' כן דעת רש"י:
<h5> ס"ק נב</h5>
<b>ואפי'.</b> כ"כ הרמב"ם, והפוסקים לא הזכירו דבר זה, ולכאורה י"ל שהרמב"ם לשטתו (מה' ק"ש) דמפרש מפני היראה אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגנו אבל אביו או רבו הוא בכלל מפני הכבוד ובאמצע הפרק אינו מפסיק, ולדידי' גם בין תש"י לתש"ר דינו כמו באמצע הפרק של ק"ש ואינו מפסיק, אבל לדידן דפסקינן (בסי' ס"ו סע"א) דמפני אביו או רבו הוא בכלל מפני היראה ומפסיק אפי' באמצע הפרק ממילא גם בין תל"ת מפסיק, אולם ז"א (א) דהא להרמב"ם רק לשאול אסור אבל להשיב מותר לרבו באמצע הפרק וכאן אוסר גם להשיב הרי דלדידי' בין תל"ת חמיר מק"ש וה"ה לדידן, ועוד הא שם (סע"ג) פסקינן דמפסיק לקדיש ולקדושה וכאן פסק (בסע"י) דאינו מפסיק הרי דכאן חמיר מק"ש וממילא דברי הרמב"ם נכונים להלכה:
<h5> ס"ק נג</h5>
<b>ויש ליזהר.</b> הלק"ט (ח"א סי' נ"ז):
<h5> ס"ק נד</h5>
<b>אלא.</b> ב"י בשם ת"ה (סי' ק"ז) ודבריו מוכרחים לשטת הרז"ה דמה שסח בין תל"ת עבירה הוא בידו אינו משום הברכה כלל, וכמו שהבאתי באר"י (סק"ב) וכדבריו מבואר בתקוני זהר בהקדמה (דף ח') בגין דא בקשורא דתרווייהו מאן דשח שיחה בטילה דאיהו שיחת חולין עבירה הוא בידו דעביד פרודא בין וא"ו ה"א עמודא דאמצעיתא ושכינתו, וכן הוא בזהר פ' וישלח (דף קס"ח ע"ב) ויגש (ר"ה ע"ב) פקודי דף ר"ל ע"ב ובכ"מ, וי"ל שגם ר"ת וסייעתו מודים שיש איסור להפסיק גם זולת הברכה רק שאין חוזר מעורכי המלחמה, ויש ראי' לזה ממה שמק' במנחות (דף ל"ו) סח הן לא סח לא והאר"י וכו' וקשה הא לפי הה"א שלא ידע שיש חילוק בין סח ללא סח הי"ל להקשות עמ"ש בברייתא סח בין תל"ת עבירה הוא בידו אמאי כיון שלא ידע שצריך לברך שנית וגורם ברכה שא"צ, וע"כ שידע שיש עברה מטעם דבעי' הוי' אחת לשניהם וכן בלבוש ובא"ר דאסור להפסיק מטעם והיו:
<h5> ס"ק נה</h5>
<b>או.</b> שו"ת פנים מאירות (ח"א סי' נ"ט):
<h5> ס"ק נו</h5>
<b>דברי עצמו.</b> ט"ס דכ"כ התוס' מנחות (דף ל"ו):
<h5> ס"ק נז</h5>
<b>וימשמש.</b> כ"כ הר"ן ופי' במג"א שהוא לחוש לדעת רש"י דאצל"ב שתי ברכות ולפי דעתו יסבור הר"ן דע"י שממשמש בכוונה נתחייב בברכה שנית והוא כדעת הש"ע לקמן (סעיף י"ב), וממילא לדידן דפסקינן כהרמ"א א"צ למשמש דהא ס"ל שאין לברך אם מזיזם ממקומם, ולדעתי דעת הר"ן מבואר כמ"ש (פ' בתרא דר"ה) ששם מביא דעת הרז"ה שמה שסח בין תל"ת צריך לברך הוא משום דבעי הוי' אחת לשניהם ולזה אסור להפסיק בין תש"י לתש"ר. ולכן צריך למשמש בש"י ולהזיזו ממקומו דזה נחשב כמניח ש"י מחדש וכבר בארתי באר"י (סק"ג) שזה נוהג גם להרמ"א דכיון שאנו מצריכים אותו למשמש עיי"ש באורך:
<h5> ס"ק נח</h5>
<b>ואם ברך.</b> להמג"א שהבאתי (בס"ק הקודם) בה"ג לא ימשמש כיון שכבר ברך ואם ימשמש יצטרך לברך שנית לדעת הש"ע סעיף י"ב אבל למ"ש שטעם המשמוש הוא כדי לחוש לשטת הרז"ה שצריך הוי' אחת לשניהם, וכמו שהבאתי סמוכים לדעה זו (בס"ק נ"ד) גם בה"ג צריך למשמש ואף למ"ש דבגוונא שאנו מצריכים אותו למשמש דינו כנשמטו שלא בכוונה שצל"ב י"ל כיון שברך תוך כ"ד מועיל גם ע"מ שיזיז וצ"ע קצת:
<h5> ס"ק נט</h5>
<b>והשומע.</b> ז"ל הע"ת השומע ברכה מחברו אסור להפסיק להת"ה הנ"ל (ר"ל שכתב דבעי' הוי' אחת לשתיהם כנ"ל ס"ק נ"ד) אבל תוס' ורי"ו כתבו משום ברכה שא"צ עכ"ד. והא"ר השיגו דהמפסיק בברכת חברו הוה כמפסיק בברכת עצמו. ולא הבין כוונתו ~גם דהע"ת~{לוח התיקון: דגם הע"ת} מודה דצל"ב שנית רק חוקר אם עשה עבירה במה שהפסיק וע"ז כתב שלדעת התוס' ור"יו שהוא משום ברכה שא"צ אין איסור להפסיק דהא יותר טוב אם מברך בעצמו ממה שיוצא בברכת חברו ומ"מ כבר כתבתי (בס"ק נ"ד) שלכ"ע יש איסור להפסיק אפי' בזולת הברכה, וכ"כ הע"ת במסקנתו:
<h5> ס"ק ס</h5>
<b>אע"פ.</b> ולא דמי למ"ש בס' קס"ו סע"ו בהג"ה סעיף ו' עיי"ש דשם אין מחויבים לאכול המוציא (א"א) וגם שם חלקו ע"ז הט"ז והמג"א ועי' בא"ר שם:
<h5> ס"ק סא</h5>
<b>וגם.</b> כנ"ל (ס"ק ~נ"ג~{לוח התיקון: נ"ד} וס"ק נ"ט):
<h5> ס"ק סב</h5>
<b>ואם.</b> עי' בע"ת בשם ברכת אברהם דהוה הפסק וכבר בארתי פרטים אלה (בסי' ח') לגבי טלית וה"ה כאן וכן בא"ר רשם לס' ח' וס' קע"ח:
<h5> ס"ק סג</h5>
<b>ואם כרך.</b> דלא כהלק"ט (ח"ב סי' קי"ט) שכתב דיברך שתים דהברכות אין מעכבות. ואינו נכון דהא אם לבש ט"ק ולא ברך ואח"כ לבש ט"ג יכול לברך ברכה אחת על שניהם כמ"ש בש"ע (סי' ח' סעי' י') וה"ה בזה חוזרת ברכת להניח גם אש"י הקודמת:
<h4> סעיף י</h4>
<h5> ס"ק סד</h5>
<b>אם סח.</b> מרדכי בשם ר"ת כמו גביל לתורא ברכות (דף מ'):
<h5> ס"ק סה</h5>
<b>אפי'.</b> פשוט משם:
<h5> ס"ק סו</h5>
<b>אבל.</b> כמ"ש ס' קס"ז סע"ו (מג"א) וכ"כ בא"ר דהירא דבר ה' לא יפסיק:
<h5> ס"ק סז</h5>
<b>אם לא.</b> כמ"ש במג"א (סי' תקצ"ב) בשם הכלבו ועמ"ש לעיל סי' ח':
<h5> ס"ק סח</h5>
<b>לא יפסיק.</b> דלא כמרדכי בשם ר"ת שמתיר להפסיק. וכן לדעת האגור בשם הרשב"א דס"ל שמיעה הוה הפסק, וכ"כ רי"ו ועי' בשו"ת מהרי"ל (סי' קמ"ז) כתב דנהגינין כהרא"ש:
<h5> ס"ק סט</h5>
<b>אלא.</b> ודלא כהרא"ש שאוסר גם לשתוק שהוא לשטתו דבפ' מי שמתו הביא מחלוקת רש"י ור"ת בפרק לולב הגזול (דף ל"ח) בשומע קדיש וקדושה באמצע תפלתו דרש"י ס"ל שומע ושותק ולא הוה הפסק ור"ת ור"י ס"ל דהוה הפסק ולא הכריע ביניהם, אבל אנן פסקינן (בס' ק"ד) דשומע ושתק ה"ה כאן ישמע כמ"ש בסוכה ברכות (דף מ"ה): שמע ולא ענה {לוח התיקון: יצא.} וגם להרז"ה דבעי הוי' אחת לשניהם י"ל כמו דשמיעה אינו הפסק לענין הברכה כן אינו הפסק לענין זה דלא כפ"מ בא"א:
<h5> ס"ק ע</h5>
<b>נראה.</b> הנה הט"ז פוסק כמרדכי בשם ר"ת דלא הוה הפסק, אולם נראה שאין ראיה מר"ת שהוא לשטתו בסוכה (דף ל"ח) דגם שמיעה הוה הפסק (כמ"ש ס"ק הקודם) אבל לדידן (בס' ק"ד) דשומע לא הוה כעונה לענין הפסק והוה כעונה לענין לצאת א"כ אינו מוכרח להפסיק אחר שיכול לצאת בשמיעה וממילא הוה הפסק, וכן הרשב"א שמתיר להפסיק כמ"ש האגור משמו הוא לשטתו בתשובה שהביא הב"י דס"ל שמיעה הוה הפסק אבל לדידן למה יפסיק בחנם וכ"כ הב"י וכ"פ לבוש ונ"ץ ומג"א וא"ר וא"ז דהוה הפסק. וכ"ה בתנחומא (פ' בא) מ"מ נראה דאם עבר וענה כיון שעכ"פ יש ספק שמא כר"ת דלא הוה הפסק ממילא אם הוא במקומות שמברכון על התפילין ב' ברכות יש ס"ס שמא הלכה כרש"י דאלל"ב על התפילין אלא ברכה אחת ואת"ל דהלכה כר"ת לברך ב' ברכות שמא גם בהא הלכה כר"ת דלא הוה הפסק אבל אם הוא במקומות שנוהגים כהש"ע שלא לברך אלא ברכה א' יש ס"ס להפך שמא הלכה כרמ"א שמברך על התפילין ב' ברכות ואת"ל דהלכה כהש"ע שמא הלכה כהסוברים דקדיש וקדושה לא הוה הפסק וספק כזה בברכות ודאי להקל:
<h5> ס"ק עא</h5>
<b>אבל.</b> כ"כ בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' נ"ט ועיי"ש בחלק א"ח ס"י) דיש לסמוך בזה על סברת ר"ת. וכ"נ דהא בזה נהי דשומע כעונה לענין הברכה גם כשאינו עונה אמן כמו שכתבתי לקמן (סימן רי"ג וסימן רי"ט) מ"מ הא מחיוב שמוטל עליו לענות אמן לא נפטר ע"י שמיעה לבד ויש לסמוך בזה על הט"ז שפוסק כר"ת. ובשו"ת דברי שמואל (סי' קמ"ב) כתב שאין להפסיק לענות אמן על ברכת תפילין שברך אחד לעצמו ואם הפסיק אצל"ב ולדעתי יש להקל בזה:
<h5> ס"ק עב</h5>
<b>ואם.</b> מג"א ודלא כא"ר דלמאי ניחוש אי משום דבעי הוי' אחת הא יכול למשמש כמ"ש הרז"ה וכ"כ בשו"ת פ"מ (ח"א סי' נ"ח) ובשו"ת דרכי נועם (חא"ח סי' יו"ד) וכ"כ הבכ"ש בסוטה (דף מ"ד ע"ב):
<h4> סעיף יא</h4>
<h5> ס"ק עג</h5>
<b>אחר.</b> טור ואגור ורא"ש בתשובה ור' ירוחם בשם המ"פ ובשו"ת בנימין זאב (סי' קפ"ט):
<h5> ס"ק עד</h5>
<b>והאריז"ל.</b> ט"ז ומג"א וכ"פ של"ה ומצת שמורים וכ"ה במהרי"ל ה' תפילין, וכ"כ הרדב"ז (ח"ב סי' תרכ"ג) ע"פ הסוד וכתב הברכ"י דכן המנהג בכ"מ:
<h5> ס"ק עה</h5>
<b>הג' כריכות.</b> א"ר (סי' כ"ז סק"ח) בשם הר"ח כ"כ בשל"ה (דף קי"ב) ומשבצות זהב (סק"ט):
<h5> ס"ק עו</h5>
<b>ואם שמע.</b> שע"ת בשם ס' מ"מ והרדב"ז (ח"א סי' תקכ"ט) כתב שא"א להניח ש"ר קודם הכריכ' ולכן כתבתי אם אפשר וכו':
<h5> ס"ק עז</h5>
<b>וימ"ש.</b> ב"י בשם תשובת מהר"י בן גקטליא ע"פ הקבלה, כי ע"פ הדין אינו מעביר עה"מ כיון שלא פתח עדיין הרצועו' ואין המצוה מזומנת לפניו וכן יש להוכיח ממ"ש ביומא (דף ע') ולייתי ס"ת אחרינא משום פגמו ש"ר ור"ל אמר משום ברכה שא"צ ולמה לא אמר משום מעביר דר"ל עצמו אמר האי דינא דאסור להעביר עה"מ וע"כ כיון שאין ~מובן~{לוח התיקון: מוכן} דצריך לגלול לא שייך מעביר לפניו וכ"כ המג"א ס"ק א' ומתוך כך תמה עמ"ש בסעיף א' דצריך ליזהר שלא יבא כיס התפילין לפניו תחלה, והא בתוך כיסן אין קפידא ואף שיש לישב עם מ"ש הרדב"ז בתשובה (ח"א סי' תקפ"ט) דכאן לא הוה מעביר ממש כיון שלא הגיע עדיין זמן תפש"ר קודם שהניח ש"י מחזי כמעביר, מ"מ מדברי הב"י לא משמע כן. וצ"ל דמיירי אפי' מוציא שניהם יחדיו כמ"ש בפנים ועי' למעלה סק"ט אבל אם מוציא ש"ר לבדו י"ל דגם בתוך הכיס הוה מעביר וכ"ד הט"ז (סק"י) ובנימין זאב (ס' קפט).
<h5> ס"ק עח</h5>
<b>אבל.</b> א"ר בשם האר"י ז"ל וכן בשלמי צבור בשמו ובס' משנת חסידים מס' הנחת תפילין [פ"א מ"ג] ועי' בפ"ד דתמיד ה"ג שהיו מולחים ומניחים וחוזרים לעבודתם:
<h5> ס"ק עט</h5>
<b>ואף.</b> ב"י בשם מהרי"ל ומהרי"ח דמעביר עה"מ כמ"ש בתוס' יומא (דף ל"ב) ועי' לקמן (סי' כ"ח) וגם ע"פ הסוד יש ליזהר ובשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' ל"ז) כתב שהיו נוהגים לפשוט תפש"י וש"ר שיהיו מזומנים בשעה שפטור מתפילין מטעם הכון. ובשיורי כנה"ג כתב דפליג על מהרי"א ומהרי"ח. וז"א שדקדק בדבריו לפשטם בשעה שפטור מתפילין ואין שייך מעביר:
<h5> ס"ק פ</h5>
<b>עד.</b> כיון שהוא צורך הנחה לא הוה הפסק, ב"י:
<h5> ס"ק פא</h5>
<b>ואחר.</b> כנה"ג וע"ת, ומ"ש הא"ר בשם מקור חיים אינו מוכרח:
<h5> ס"ק פב</h5>
<b>וכן.</b> שו"ת מ"ע הנ"ל ~בסקע"ח~{בסקע"ט}:
<h5> ס"ק פג</h5>
<b>יש מ"ש.</b> כ"ה בזהר במדבר (דף קך ע"ב) ועי' ס"פ חיי (דף קל"ב ע"ב) ולא כלבוש שכתב שאינו מנהג כמו שהשיגו בל"ח ומק"ח ועי' בכנה"ג:
<h5> ס"ק פד</h5>
<b>ובמדינות.</b> ד"מ כ"ז בשם האגור ורשם לעיין בסי' ח' ולא ידעתי דשם משום גז"ש דלכם, ובמהר"ם ומהרי"ו (סי' קצ"א) כתבו דהנחת תפילין בעמידה משום גז"ש דלכם ולא ידעתי כוונתם הא בתפילין לא כתיב לכם, ומ"ש מהרי"ו ומהרש"ל בתשובה (סי' צ"ח) שצריך עמידה כעבד שמקבל חותם מרבו, ועוד דכל דבר שבקדושה בעמידה: אין מכריח נגד דברי הזהר והמקובלים:
<h5> ס"ק פה</h5>
<b>והנוהגים.</b> דתש"י הוא מדת מלכות בסוד יושב על כסא ומ"מ לא כל הרוצה ליטול את השם יטול וכמ"ש ע"ז בשו"ת רש"ל (סי' צ"ח) ושו"ת ב"ח (ס' פ') ועי' בשו"ת דבר שמואל (סי' מ"ו):
<h5> ס"ק פו</h5>
<b>אבל.</b> מג"א, והנה למ"ש במ"ל (ס"ח) דכל היכא שהמצוה מיושב ה"ה שהברכה יכול להיות מיושב ממילא להנוהגי' כהרמ"א לברך על ש"י להניח ועל ש"ר על מצות, תלוי בשני השטות שהבאתי באר"י (ס"ק ב') דלהרז"ה והנ"י שברכת להניח קאי רק אש"י י"ל דהברכה מיושב אבל ליתר הפוסקים דברכת להניח קאי גם אש"ר צל"ב מעומד וכ"ש להנוהגים כש"ע שלא לברך אלא להניח, וכן הרמ"ע מפאנו כתב דההנחה מיושב והברכה מעומד, ובשע"ת בשם דרכי נועם (ס"ג) דהברכה מיושב ואינו נראה:
<h5> ס"ק פז</h5>
<b>וכן.</b> א"ר (סי' כ"ז סק"ח) בשם ר"ח והשל"ה (דף קי"ב):
<h4> סעיף יב</h4>
<h5> ס"ק פח</h5>
<b>אם.</b> כרבי בסוכה (דף מ"ו) דכולהו אמוראי שם ורב יהודה במנחות (דף מ"ג) כוותי':
<h5> ס"ק פט</h5>
<b>נשמטו.</b> כן פי' ר"י ורא"ש וטור ורי"ו מ"ש בסוכה (שם) רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי בהו מברכי היינו שממשמשים להחזירם למקומם וכן פי' הרא"ם בס' יראים (ה' סוכה מצוה קכ"ג וה' תפילין מצוה ט"ז) וכ"כ א"ח (ס"ק י') בשם ר' יונה בשם ר' שמואל רבו:
<h5> ס"ק פט</h5>
<b>והאידנא.</b> בשל"ה כתב שקבל מהר"ש מלובלין דבזמן קטן אין מסיח דעתו ועוד דהסח הדעת לא הוה אלא שחוק וק"ר וזה לא שייך בזמן התפלה והוה כחולצם ע"מ להחזירם אך אנשים ההולכים בתפילין כל היום צל"ב גם האידנא, והנה מ"ש דבזמן קטן אין מסיח דעתו לא יצדק רק למ"ש הר"ן בסוכה דיש שיעור להסח הדעת וזה וזה רק לשטת המפ' כל אימתי דממשמשי מפני הסח הדעת, אבל לפי' כל אימתי דמשמשו כשנשמטו ממקומם שהש"ע פה ~כאזיל~{לוח התיקון: אזיל} כשטה זו אין ~לשיעור~{לוח התיקון: שיעור} להסח כמ"ש במ"ל סי' כ"ח סק"ב. וכן מ"ש דהסח הדעת לא הוה רק שחוק וק"ר בארתי במ"ל (שם) דאין הלכה כן ועוד הק' בא"ר וזוטא הא להרבה פוסקי' אף בהזיזם עמ"ל צל"ב ועוד דגם בעל הש"ע והלבוש היו בזה"ז וכתבו דין זה וכ' שכ"ה בפסקי מהרא"י (סי' כ') ומצאתי בחדושי הרשב"א והריטב"א בסוכה (שם) טעם אחר שזה דוקא לדידהו שהיו זהירים בהסח הדעת הוה הפסק אבל האידנא די לברך בשעת הנחה ולפי טעם זה גם כשהולכים בתפילין כל היום אצל"ב, וזה תליא בשני הדעות שיש בפי' הסח הדעת דתי' הרשב"א לא שייך רק להמפ' הסח הדעת ממש, כי משחוק וק"ר זהירים גם האידנא וטעמו של השל"ה לא שייך רק להמפ' הסח הדעת הוא שחוק וק"ר, וי"ל עוד טעם ע"מ שאנן לא נהיגין לברך, שכיון שרש"י ותוס' וסמ"ג וסה"ת ונ"י והר"ן פ' לולב וערבה פי' הא דרבנן דבי רב אשי כל אימתי דמשמשי בהו מברכי דחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה מפני הסח הדעת, וכן מצאתי בה"ג ובשאלתות כתבו ~צ"ל~{לוח התיקון: כל} אימת דמשמשי בהו מברכי משום דרבה בר"ה (דחייב למשמש בתפילין משום הסח הדעת) א"כ לא ס"ל האי דינא דנשמטו שלא בכוונה מברך ועל המשמוש בעצמו כבר תי' הר"ן דלזה א"מ משום דלא ידעינין שעורא דהסח הדעת:
<h5> ס"ק צ</h5>
<b>הזיזם.</b> דלא כטור (סי' ח') שנסתפק בזה לפי' הב"י שם דהוא נגד מ"ש רבא בסוכה כמו שהק' הב"י שם ועמש"ש במ"ל (ס"ק ע"ח):
<h5> ס"ק צא</h5>
<b>וי"א.</b> הרמ"א לשטתו (בס' ח') שפי' שם שהטור לא נסתפק רק בחלצם לצאת לשוק או בטלית דגברא חזי אבל בחלצם כדי לכנס לבהכ"ס גם להטור מברך דגברא לא חזי והוה הסח הדפת וא"כ אין ראי' מרבא וכ"פ שם האחרונים כמ"ש במ"ל (שם ס"ק ע"ט):
<h5> ס"ק צב</h5>
<b>ואפי'.</b> ע"ת:
<h5> ס"ק צג</h5>
<b>אבל.</b> כמו שיבואר (סי' ס"ה) לענין ק"ש ד"מ ב"ח ל"ח דרישה ע"ת ט"ז ומג"א והלבוש סותר א"ע למ"ש בס' ח' ועי' במ"ל שם.
<h5> ס"ק צד</h5>
<b>אפי'.</b> המג"א מחלק דאם הבהכנ"ס הוא במקום קרוב אצל"ב ומסוכה שם לא משמע כן, ועוד דהא בירושלמי (פ"ג דיומא) תנא כהן שיצא לדבר עם חברו אם להפליג טעון טבילה אם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים ומק' ומסיכא לא שעה קלה הוא, שניא מסיכא שעשו אותו כהפליג, וידוע דבהכ"ס של כבוד היו שם במחילות שתחת הר הבית (כמ"ש בפ"ק דתמיד) והי' במקום קרוב, ואעפ"כ הוה כמפליג וכבר העיר בזה בק"ע שם, והגם שי"ל בזה דהא בירושלמי שם עמ"ש זה הכלל הי' במקדש המטיל מים טעון קידוש הקשה תפ"ל דטעון קידוש משום שיצא מן המקדש, ותי' כיון דבהכ"ס הי' במחילות שתחת הר הבית א"צ קידוש משום יציאה מן המקדש רק משום נצוצות במטיל מים, או במסך רגליו וממילא הטלת מים בעצמו הוה כמפליג ואין לה ענין ליציאה כלל אבל בתפילין שהוא משום הסח הדעת י"ל שדוקא במקום רחוק מ"מ מסתימת דברי הגמ' לא משמע כן וגם בימיהם הלא היו חולצים התפילין ברחוק ד"א מבהכ"ס כמ"ש בברכו' והי' מקום קרוב וכ"ד הט"ז דאפי' במקום קרוב צל"ב.
<h5> ס"ק צה</h5>
<b>ואם.</b> הוא ע"פ מה שהעליתי להלכה בלב הארץ (סי' ח' סעיף י"ד) גבי טלית וה"ה כאן ובנשאר עליו תפ"שי דומה כמו בנדון דשם בנשאר עליו ט"ק ועי' במ"ל (ס"ק פ"ג פ"ד פ"ה) ובשו"ת ג"ו (כלל א' ס' נ"א נ"ב) פסק שיברך על ציצית ותפילין אם פשטן לכנס לבהכ"ס הביאו הבאה"ט (סי' נ"ג סק"ג) והשיג עליו ולמ"ש גבי תפילין דבריו נכונים ולא גבי טלית:
<h5> ס"ק צו</h5>
<b>מי שמניח.</b> בשו"ת מהרי"ק (סי' רל"ד) נשאל בזה לפי' הב"י ופשט לה הב"י.
<h5> ס"ק צז</h5>
<b>דהא.</b> ט"ז מדברי הב"י דדומה להביאו מלח (סי' קס"ו סע"ו) וכ"פ בע"ת:
<h5> ס"ק צח</h5>
<b>אע"ג.</b> כמ"ש במ"ל (סי' ח' ס"ק ט"ו):
<h5> ס"ק צט</h5>
<b>ואפי' אם הותר.</b> הב"י כתב על ספיקו של מהרי"ק דאם נפסק הקשר של יד אחר שהניח תפש"י צריך לחזר ולברך כמו שבמסיר תפילין אדעתא להחזירם צל"ב ואח"כ מצאתי בא"ח בשם הראב"ד דאם הותר בתש"י קודם הנחת תפש"ר אצל"ב ואם הותר אחר שהניח תפש"ר צל"ב עכ"ד. וכתב ע"ז בד"מ וז"ל ולי נראה דלא דמו נידון של מהרי"ק לדברי הראב"ד דשאני התם דהפסיק בתש"ר אבל בלא"ה בכל ענין אצל"ב כמ"ש בסי' ח' עכ"ל, וכל המפרשים נלאו למצוא חדתו ולא יכולו, ולפ"ד בא להשיג על הב"י שהביא דברי הראב"ד לראי' על דבריו ומבואר מדבריו דדברי הראב"ד מוסכמים עם מ"ש הוא דמ"ש הב"י דבנפסק הקשר אחר שקשר תפש"י יברך היינו דוקא בנפסק הקשר אבל בהותרה התפלה אצל"ב דהותר לא הוה כהזיזו בכוונה וע"ז כתב בד"מ דאחר שהראב"ד כתב דרק אם הותר אחר שקשר תפש"ר אז יברך דאחר שקשר של ראש כיון שאינו עוסק עוד בשל יד הוה כנשמט שלא בכוונה, משמע שקודם שהניח תפש"ר לא משכחת כלל שיברך ואפי' נפסק הקשר אצל"ב דאין חילוק בין נפסק הקשר ובין הותרה התפלה דקודם שהניח תפש"ר כיון שעוסק עדיין בשל יד הוה כהזיזו בכוונה דלא הסיח דעתו מהם עדיין ואחר שהניח תפש"ר הוה כהזיזו שלא בכוונה ובזה חולק הראב"ד על דברי הב"י דס"ל דהזיזו בכונה צל"ב ולזה לדידי' בנפסק הקשר אפי' קודם שהניח תפש"ר צל"ב, והראב"ד ס"ל דהזיזו בכוונה אצל"ב ולזה בכל ענין אין צל"ב בין בהותר בין בנפסק וכמו שנתבאר בסי' ח' דהזיזו בכוונה אין צל"ב כמ"ש הד"מ שם כ"נ ברור כוונת הרמ"א: 
<h5> ס"ק ק</h5>
<b>וה"ה.</b> למ"ש בס"ק הקודם מבואר דדעת הב"י צל"ב בה"ג וגם הראב"ד יודה בזה, וכ"כ בע"ת דבהותר עודן עליו וגם להב"י אצל"ב וכ"מ מדעת הש"ע דבנפסק הקשר התנה שיהי' דוקא בתחלת ההידוק ומשמע דאחר ההידוק צל"ב וכ"פ המג"א (סקכ"ד) דברי הש"ע לחלק בין נפסק הקשר ובין הותר אלא שהטעם שכתב מפני שמפסיק בעשיית הקשר אין נראה כיון שעשיית הקשר אינו מפסיק בין ברכה למעשה כנ"ל (ס"ק צ"ז) כ"ש שאינו מפסיק בין מעשה למעשה דקיל יותר לענין הפסק כמ"ש באר"י (סי' ח') אלא הטעם העקרי הוא מ"ש בשם ע"ת וזה דלא כהט"ז (סקי"ג) דהש"ע ספוקי מספקא לי', אך למ"ש (בס"ק הקודם) בביאור דעת הד"מ אין חילוק בין נפסק הקשר להותר. והשתא כיון דהב"י מדמי לי' להזיזם בכוונה ואנן קיי"ל דהזיזם בכוונה אצל"ב ממילא כמו שבהותר אצל"ב כן בנפסק, וע"כ לא הגיה הרמ"א כאן כלום דלדידי' כיון שאין סברא לחלק בין הותר ובין נפסק וגם מה שאין צל"ב בהותר הוא משום דקיי"ל בהזיזם בכוונה אצל"ב ה"ה שבנפסק הקשר אצל"ב וממילא נדע זה וכ"ד הט"ז וזה דלא כמג"א (בס"ק כ"ג) שכתב שהרמ"א חזר בו ממ"ש בד"מ ולא כא"ז שכתב דבנפסק הקשר גם הרמ"א מודה דצריך לברך דהוה כנשמטו שלא בכוונה, ולפ"ז גם להב"י שס"ל דנפסק גרע מהותר אחר שמדמה נפסק להזיזו בכוונה ממילא לדידן אצל"ב לכ"ע ולא כעולת תמיד:
<h5> ס"ק קא</h5>
<b>דכיון.</b> כ"כ הט"ז (סקי"ב) והבאתי' פנימה לרווחא דמלתא:
<h5> ס"ק קב</h5>
<b>אבל.</b> וגם הרמ"א מודה בזה דכיון שגמר מצותן שוב הוה כנשמטו שלא בכוונה שלכ"ע צל"ב, ולא כע"ת (סק"ב) שתמה על הרמ"א. ונראה דאם סח בן תש"י לתש"ר ואח"כ הותר הקשר של יד ג"כ צל"ב על של יד שנית דכיון שהפסיק ביניהם נגמר מצות תפש"י וחלפה לה דהא צל"ב על ש"ר שנית:
<h5> ס"ק קג</h5>
<b>ולדידן.</b> מג"א (סקכ"ג) לפי מה ~מה~ שפי' בא"א (סקכ"ה) והגם שלפי טעם השל"ה שהבאתי יל"ח ביניהם וכמ"ש בשו"ע מ"מ ליתר הטעמים שכתבתי שם יש להקל בס' ברכה:
<h5> ס"ק קד</h5>
<b>ואם.</b> דדמי לתורמוס (בסי' ר"ו) ולס"ת (סי' ק"מ סע"ג) ועי' לעיל (סי' ח' במ"ל ס"ק ע"ז) הארכתי בזה לענין טלית וה"ה כאן, וכ"כ עקרי בשם שו"ת זרע אמת, ומ"מ י"ל להאשכנזים שמברכים ב' ברכות לא יברך אלא ברכה א' דהוה ס"ס דהא י"א בס' ק"מ דא"צ לחזור ולברך וזה תלוי בשני הטעמים שהבאתי במ"ל (שם) בשם הג"ו ועי' בשו"ת שב"י (ח"א ס"א) השיג על חוט השני וכתב דאם ברך על ס"ת זו והוצרך להוציא ס"ת אחרת מה לי זו או אחר הא על קיום המצוה ברך וי"ל דה"ה כאן ואף שיש לחלק עכ"פ נצטרף זה ~למברך~{לוח התיקון: לס"ס} וכתב בהלקט (ח"ג ס' קנ"ג) דאם עדיין לא סיים הברכה ימשוך בברכה עד שיגיע למקום הנחת תפילין האחרים ויוציא בברכה הראשונה:
<h5> ס"ק קה</h5>
<b>אבל.</b> כ"כ בא"ח בשם העיטור ושם כתב דיאוש ושינוי רשות מהני והט"ז כתב דפסול ואזיל לשטתי' בסי"א אבל שם העלינו דלא כוותי', רק לענין ברכה דבריו נכונים כמ"ש שם במ"ל (סקל"ו) ועי' בסי' תרמ"ט, ומ"ש ובשואל וכו' כ"כ בבנימין זאב ובכנה"ג וע"ת:
<h4> סעיף יג</h4>
<h5> ס"ק קו</h5>
<b>נהגו.</b> ב"י והיינו אותן שאין מניחים עליהם כל היום כמו שית' (סי' ל"ז סע"ב) ויש שאין משהין עליהם יותר מן החיוב דצריכים גוף נקי, מג"א:
<h5> ס"ק קז</h5>
<b>וימ"ש.</b> ד"מ בשם פתח עינים וס' המוסר ומה שהגהתי בפנים כ"ה בס' המוסר וכ"כ ע"ת בשם מטה משה עד לאחר קדיש תתקבל והביא ראי' דבהרבה מקומות א"א קדיש יתום (וכמו שהוא דעת הטור סי' קל"ג דלא הזכרוהו) וכן הגיה השל"ה דף קט"ז, וצ"ל דהרמ"א הי"ל גרסא אחרת ואולי י"ל דהרמ"א לשטתו (סי' קל"ג) דמצריך לומר קדיש יתום הכניס ד' קדישים וס' המוסר הי' במקומות שא"א קדיש יתום חשב ד' קדושות ולפ"ד לדידן אין לחלוץ עד לאחר קדיש יתום, ואף במקומות שנוהגים לומר ברכו בימות החול אחר קדיש בתרא כמ"ש הב"י סי' קל"ג אין להק' דא"כ יש ה' קדושות די"ל כיון שא"א אותו רק מפני קצת אנשים שלא שמעוהו אינו בחשבון, והד"מ נתן ע"ז רמז מב' שינין שבתפילין ג' ראשים וד' ראשים:
<h5> ס"ק קח</h5>
<b>והאריז"ל.</b> כ"ה בס' הכוונות הביאו המג"א מבואר שלא היו ממתין על קדיש יתום ואם נהגו במקומו לומר קדיש יתום יש ראי' למה שהגהתי כנ"ל בס"ק הקודם, ומה שהמתין על על כן נקוה לך פי' האחרונים משום שאומר לראות בתפארת עוזך ובשע"ת בשם מקור חיים שלא יחלוץ עד אמירת פסוק והי' ה' למלך ובשיורי כנה"ג כ' דלא יחלוץ עד לאחר התפלה ושכן נהג מורו ורבים מהגדולים:
<h5> ס"ק קט</h5>
<b>וביום.</b> בב"י בשם הגמ"נ וטעמו דמילה אות ותפילין אות:
<h5> ס"ק קי</h5>
<b>וביום.</b> ב"י ונתן סימן ויעבור מלכם לפניהם (היינו הס"ת) וה' בראשם (תפילין):
<h5> ס"ק קיא</h5>
<b>והחולצים.</b> מ"מ רש"ל מג"א, ודוקא תפש"ר שמגלה ראשו כדלקמן סי' ל"ח סעיף י"א אבל ש"י או ש"ר ואינו מגלה ראשו בפני ס"ת מותר:
<h5> ס"ק קיב</h5>
<b>והיינו.</b> ב' מנהגים אלו בטור (ס"ס קמ"ט) ואע"ג דלמה שהגהתי (בס"ק ~קי"ג~{ק"ז}) דברכו כקדושה וא"כ לאחר קה"ת הא שמע כמה ברכו וגם קדיש אחר קה"ת וא"צ לקדושת כתר. י"ל מלשון הש"ע משמע דדוקא אחר קדושת ובא לציון:
<h5> ס"ק קיג</h5>
<b>וביום.</b> ב"י דלא כלבוש סי' תכ"ג וסי' ת' שכתב לחלוץ קודם קה"ת מג"א. (כאן ובסי' תכ"ג) וכ"ה בכוונות האריז"ל. דמ"ש הלבוש משום שקורין פ' קרבנות אינו מספיק דהא ליכא למ"ד אסור להניח תפילין בר"ח ואינו אלא מנהג בפרט להאשכנזים דא"א כתר וכן מ"ש ע"ז בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' ק"ח) ולדעתו טוב לחלוץ קודם הלל אינו מוכרח ועי' בשו"ת הרדב"ז ח"א (סי' פ') ובשו"ת דבר שמואל (סי' קי"ב):
<h5> ס"ק קיד</h5>
<b>אחר.</b> מג"א (סי' תכ"ג) וע"ל (ס"ק ק"ז) ואם שמע קדיש אחד די מג"א שם ובא"ר כתב דבר"ח יחלוץ קודם שאומר יה"ר שנשמור חוקיך כסברת בני מערבא (אולם כבר דחה זה הב"י דאדחי סברת בני מערבא וגם דבני מערבא לא ברכו רק כשהסירו בערבית כמ"ש בתוס' (מנחות דף ל"ח נדה נ"א ע"ב) וס"ל דיש איסור לחלצם אחר קדיש דמפסיק בין קדיש לתפלה אמנם בסה"ב כתב לחלצם אחר הקדיש:
<h5> ס"ק קטו</h5>
<b>ואחר.</b> הרמ"ע מפאנו (סי' ק"ח) וכתב במח"ב שכן נוהגים ולא כמ"ש באור צדיקים בשם מהרח"ו שאין כן דעתו וכן מבואר בדברי הפר"ח סי' תכ"ג:
<h5> ס"ק קטז</h5>
{<b>ואם.</b>} הפר"ח (סי' תכ"ג) מסופק בזה ולפ"ד מלשון הזוהר מבואר שאין חילוק וכ"כ בשע"ת בשם מח"ב וכתב עליו בשלמי צבור דאם הי' עוסק בלמודו ולאו אדעתי' והצבור התחילו כתר יכול לומר עמהם אף שלבוש בתפילין עכ"ל אך הלא יש תקנה להזיזם ממקומם כמ"ש בס"ק שאח"ז:
<h5> ס"ק קיז</h5>
<b>או.</b> כ"כ הפר"ח שם בשם מהריק"ש דזה הוה כמונחים תוך כיסן:
<h5> ס"ק קיח</h5>
<b>וגם.</b> עי' (ס"ק קי"ג) בשם הלבוש אבל המג"א דחה והט"ז כתב משום שאומרים כתר בשאר מדינות וכתב דהמניח לא הפסיד רק שכבר נהגו לחלצם: 
<h5> ס"ק קיט</h5>
<b>ונוהגים.</b> הרמ"ע שו"ת ולבוש ומג"א כאן וס"ס תכ"ג וט"ז שם ודלא כל"ח (אות ע"ד) וראיתי להח"י (סי' ~ת'~{ת"צ}) כתב דיש לחלצם אחר קה"ת משום דבירושלמי (פ"ק דברכות) אמר דר' יוחנן לא הוה מנח תפילין אלא מפסחא לפסחא ופי' הרא"ש משום דושמרת את החוקה בפסח כתיב והשתא בודאי צריך ללבוש אותם בעת שקורין פרשה זו וממילא אין חילוק ~וכ"פ~{ול"פ} בשאר חש"מ עכ"ל ואין נראה דעדיין י"ל דר' יוחנן לשטתו דס"ל דהמניח תפילין בלילה עובר בל"ת (כמ"ש במנחות דף ל"ו) דושמרת את החוקה קאי על מצות תפילין, אבל אנן פסקינן דושמרת את החוקה קאי על חוקת הפסח דלילה ז"ת ואין ענין לתפילין אצל פסח, ומלבד זה הוא טעם קלוש:
<h5> ס"ק קכ</h5>
<b>גם.</b> מג"א ובל"ז צריך להסיר הרצועה מהיד דהוה חציצה כמ"ש (סי' תרנ"א):
<h5> ס"ק קכא</h5>
<b>ובחוה"מ.</b> הרמ"ע מפאנו ופ"מ בא"א (ס"ס תכ"ג):
<h3> סימן כו</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>אם.</b> משנה מהתכלת (דף לח) וכמסקנת הגמ' שם דלא גזרינן שמא יפשע כמ"ש כל הפוסקים. וגם הרמב"ם בחבורו חזר בו ממ"ש בפי' המשניות.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>שכל א'.</b> דאף שמצינו מצוה אחת ואין מעכבים כמו תכלת ולבן לא מצאנו ב' מצות מעכבות זו את זו ועי' במ"ל (סי' י"ג סק"ב) וסרה קושי' הע"ת.
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>וה"ה.</b> הב"י הביא בשם הגהת סמ"ק שכתב איתנהו מעכבים, נראה שפי' כן מ"ש בתוס' דמנחו' (פ"ו) תש"י וש"ר מעכבות זא"ז אם אין לו אלא א' מניח, שר"ל מעכבות בי"ל שתיהן ונמצא דוגמתו ~באיסורים~{לוח התיקון: באימורים} כמ"ש בפסחים (דף נט) ושם (דף ע"ז) ומה ~איסורים~{לוח התיקון: אימורים} דכי ליתניהו לא מעכבי וכי איתנהו מעכבי וכן ביבמות (דף ק"ל) וכן בתוס' מנחות (דף מ"ד: ד"ה אלא) בשם הספרי הרי שמצא פרים ולא מצא אלים שומע אני שלא יקריב עד שימצא כולם ת"ל שבעת ימים תקריבו אפי' א' מהם יכול אפי' כולם מצוים ת"ל וכו' וכן כתבו (שם דף מ"ה ד"ה ומנין) אבל הרד"א פי' התוספתא לענין קדימה וכמ"ש באר"י והטור כתב ואפי' אם י"ל שתיהם בא להוציא מדברי הסמ"ק עי' בב"י שנתקשה בדברי הטור האלה:
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>כגון.</b> כן פי' המג"א:
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>או.</b> כן פי' הרא"ש ורי"ו ועי' במג"א ובכ"מ, ולמ"ש שהולך בשיירה ניחא:
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>ונראה.</b> באר"י פלפלתי בזה, אמנם מה שדקדקתי מדברי התוס' יומא (דף ל"ג) ממה שפירשו ונעבד לתדיר דזה במצוה א' אבל בב' מצות א"מ עדיף מתדיר הנה בתוס' מגילה (דף ו') תי' תרוצים אחרים, וכן בס' שיח יצחק יומא שם ובס' למודי ה' (למוד כ"ב) פי' אחרים בדברי התוס' ומ"מ זה מוכח מקושי' התוס' שהקשו בפשיטות ל"ל קרא תפ"ל דא"מ אע"ג דיסוד דרומית תדיר וכן דייק כן בס' קרבן נתנאל (סוף מגילה) ובהגהת נתיב חיים (סי' תרפ"ד). והנה למ"ש הרדב"ז (ח"א סי' תקכ"ט) דא"מ על המצות הוא מדרבנן דקרא ושמרתם את המצות הוא אסמכתא פשיטא דמקודש ותדיר שהקדמתם מדאו' עדיף, אמנם מקושיות התוס' ביומא (דף ל"ג) מגילה (ד"ו) זבחים (נ"א) {מנחות} (דף ס"ד) ל"ל קרא דאל פתח א"מ תפ"ל משום אין מעבירין מבואר דס"ל שהוא דאו'. אולם למ"ש עוד שם דאם פגע בש"ר תחלה אין בכאן מעביר עה"מ כיון שהוא מחויב לקשור ש"י תחלה עדיין לא הגיע זמן ש"ר עד שיניח ש"י ומ"ש אין מעבירין עה"מ ר"ל כעין מעביר, וכ"כ ה"ר ירוחם וז"ל ויהיו כמו מעביר, וזה ברור דהיכא דקרא קא יהיב סדרא לא שייך א"מ דהא מערכה שני' קודמת לסידור שני גיזרי עצים אע"ג דב' גזירי עצים הם ~כמערכה~{לוח התיקון: במערכה} ראשונה שייך מעביר מינה, וכן מפסיק בין הטבת הנרות לכ"א כדאי' לי':
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>אם.</b> שני המנהגים התבארו בסי' כ"ה סע"ו:
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>ואם.</b> ברא"ש ה"ק (סי' י"ד וסי' ט"ו) משמע דעל מצות לא קאי אש"י וכ"מ ממה שפי' הרא"ש שמ"ש בה' תפילין עתיקתא שכל תפלה טעונה ב' ברכות תפש"ר קאמר, וכ"מ בתשובות מהר"ם ברשב"א (סי' תתע"ד) וכן רי"ו כתב דברכת ש"י שייכה אש"ר משמע ולא בהפך וכן משמע בשו"ת הרא"ש דלא כטור שכתב דברכה שני' חוזרות גם אש"י ובדרישה בשם ר"יאף פי' גם דברי הטור שר"ל שחוזרת אברכה ש"י ור"ל כי להניח קאי אש"י וש"ר וקרוב לזה בב"י (סימן כ"ה), אמנם בסמ"ק וסמ"ג וסה"ת מבואר דאש"י לבדו ג"כ יברך שתים וכן בא"ח בשם רב עמרם ובשם ה' תפילין עתיקתא וכן בט"ז בשם אחיו מהר"י הלוי וגם כיון שבל"ז דעת רבים שלא לברך רק ברכה אחת יש להקל בספק ברכות:
<h3> סימן כז</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>בזרוע.</b> כמ"ש במקואות (פ"י מ"ג) ושל זרוע ובערובין (צ"ה ע"ב) עבודת כוכבים (ל"ט) מנחות (ל"ז מ"ג ע"ב) ובכ"מ וכתב הסמ"ג דתניא בתוספתא מנין לזרוע שקרוי יד שנאמר ותהיינה העבותות אשר על זרועותיו וכו' וימסו אסוריו מעל ידיו:
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>שמאל.</b> מנחות (ל"ו: ל"ז) והע"ת והט"ז העתיק הטעם דידך יד כהה ובגמ' שם עוד טעם וקשרתם וכתבתם וזה תלוי בשני הדעות (שבסעיף ז'):
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>בבשר התופח.</b> מנחות (שם) זו קבורת. ופי' תוס' שם ובחולין (ק"ז ד"ה אמר) לשון קיבוץ בשר כמו קבורא דאהינא ויליף לה מעל ידך זו גובה שביד:
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>שבין הקובדוי.</b> כ"כ הר"ת בתוס' מנחות (שם) ובשבת (צ"ב ד"ה במרפק) וכ"כ הריטב"א (פ"י דעירובין) לאפוקי מדעת י"מ (והוא הדיעה שמביא התרומה) דהנחת
תפילין בקנה דהא בכ"מ אומר דהנחת תפילין בזרוע (כנ"ל סק"א) והוא בין קובדוי לשחי, וכן מבואר ממ"ש בעירובין (דף י"ט ע"ב) שמק' דלענין האומר משקל ידי עלי מכניס עד האציל ולענין תפילין של יד זו קבורת ולענין קידוש ידים ורגלים הוא עד הפרק. ומשני מדאורייתא זו קבורת בנדרים הלך אחר לשון ב"א. בקידוש הלכתא גמירי לה. ואם הנחת תפילין הוא בקנה שיעור תפילין ונדרים א' דהא האציל הוא הקובא. ולפ"ז יש לתמוה עמ"ש הב"י דאע"ג דהרמב"ם קורא לעצם שבין יד לקובא זרוע ולעצם הסמוך לכתף קורא מרפק מ"מ לענין הנחת תפילין דעתו כדעת ר"ת. וזה תימא איך יצויר שיהיה כן דעת הרמב"ם דהא מבואר בכ"מ דהנחת תפילין בזרוע. ועוד דאיך יפרנס גמ' דעירכין הנ"ל דא"כ מ"ש מכניס עד האציל שהוא המרפק כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' עירכין) היינו עצם הסמוך לכתף ושם הוא ג"כ מקום הנחת תפילין. ועוד איך יפרש משנה דאהלות [פ"א] גבי מנין רמ"ח איברים שנים בקנה שנים במרפק שנים בזרוע ולדברי הב"י מרפק הוא הקנה. ועוד דבפי' המשניות שם פי' מרפק קודא וכ"מ מפירושו (פ"י דשבת מ"ג) ומ"ש הרמב"ם בפי' עירוכין (צע"ג) וכ"כ הרמב"ם (פ"י מה' כלי המקדש ה"ב) דמרפק היינו קודא {לוח התיקון: וכמו} שהסכימו התוס' במנחות [שם] ובשבת [שם] ובעירוכין [שם] ובחולין [דף ק"ו] נדה [דף ל'] והר"ש והרא"ש בפי' אהלות (פ"א מ"א) ורש"י עצמו פי' כן בזבחים (דף י"ט) וסותר א"ע למ"ש בשאר מקומות דאציל היינו איישיל. וכן מה שהבין הב"י שהרמב"ם קורא לזרוע קנה לא נמצא גילוי לזה בספרי הרמב"ם בשום מקום רק הב"י הוציא זה ממ"ש הרמב"ם (פ"ד מהל' תפילין) ושל יד קושר אותו על שמאל על הקבורת והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע שנמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו תהי' התפלה כנגד לבו עכ"ד והבין הב"י שמ"ש שבמרפק ר"ל עצם הזרוע ומ"ש שבין פרק הזרוע ר"ל הקנה וליתא דמרפק הוא הערקוס המחבר הקנה עם הזרוע וקורא הקבורת בשר התופח שבמרפק על שיוצא מן המרפק והלאה וכדי שלא נטעה שכיון על הקבורת שבקנה שג"כ תופח לז"א ששטח זה הוא בין פרק הזרוע שהוא הקודא ששם מתחבר הזרוע להקנה ונקרא פרק הזרוע ובין פרק הכתף היינו השחי ששם מתחבר הכתף והבשר התופח היא בין הפרקים האלה ~כ"כ~{לוח התיקון: כ"נ} באור לשון הרמב"ם ז"ל:
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>ויטה.</b> מנחות [ל"ז ע"ב] ר"ח ור"א ברי' דרב אדא מכוין ומנח ליה להדיא כנגד לבו, והרי"ו (נתיב י"ט ח"ה) כתב בשם רב עמרם שמפ' מ"ש קשר של תפילין צריך שיהיו למעלה וצריך שיהי' לפנים הכל בתש"י ור"ל למעלה בגובה הזרוע ולפנים כנגד הלב:
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>ונמצא.</b> כ"כ הרמב"ם שם, כ"ה בס' א"ח. ולכאורה טעות נפל בספרים דבברכות (דף י"ג ע"ב) אמר ההוא מבעי' לכדרבי יצחק דאמר ושמתם את דברי אלה על לבבכם צריכא שתהיה שימה כנגד הלב מבואר שמפסוק זה יליף לה. וכן בסמ"ג הביא פסוק זה וי"ל שלר' יצחק לא יליף רק שיניחם בגובה כנגד הלב לא שיטה אותם כנגד לבו והרמב"ם והש"ע לשטתם שפסקו [בס' ס"ג] דא"צ לעמוד רק בפסוק ראשון ממילא גם על לבבך הראשון מיותר והוציא ממנו שיטה אותם כנגד הלב, ושוב ראיתי שהעירו ע"ז בשו"ת בית יעקב [סי' ע"א] אך למ"ש הב"ח [בס' סג] וכ"ד האחרונים שעד על לבבך בעמידה אין הפסוק הזה מיותר דאף למ"ש בא"ר שם דמ"מ כ"ע מודי דא"צ כוונה רק בפסוק ראשון מ"מ צריך על לבבך שההולך בדרך צריך לעמוד ולכוון. וא"כ לדידן ידעינן מסברא שיטה אותו כנגד הלב ונכלל במלתא דר' יצחק:
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>וצריך.</b> כ"כ בהגהות סמ"ק כמ"ש בשמושא רבא פלג זרוע, וכ"נ דאל"כ יהיו מקום ביד להניח בו ג' תפילין:
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>ר"ל.</b> עמ"ש בסמ"ק שיניח במקום הגבוה כתב בהגהת סמ"ק שאין כולו כשר כי אם חצי הזרוע. וכתב עליו בבד"ה ואין לסמוך ע"ז ולהכשיר כל חצי הזרוע רק במקום התופח. באמת הסמ"ק והב"ה לא פליגי כי אינו כשר רק בשר התופח של פלג זרוע הסמוך לקובדו. והבלתי תופח שאצל הקובדו. וכן התופח שבחצי השני של הזרוע פסול. וכן הרמ"א בא לפרש שמ"ש בש"ע בבשר התופח פי' דוקא בבשר התופח של פלג זרוע הסמוך לקובדו. וכן מ"ש הש"ע (בסעיף ז) מחציו עד הקובדוי מקום הנחת תפילין פי' רק במקום התופח. ומ"ש בבד"ה ואין לסמוך ע"ז וכולי בא לפרש דברי הגהת סמ"ק שיסכים עם הרמב"ם והטור. וכ"פ המג"א ולא כלבוש בסעיף ז' שמכשיר כל חצי הזרוע. וכן ממ"ש בא"ח (ס"ק י"ד וס"ק ט"ו) מבואר כן:
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>ולדינא.</b> באר"י הארכתי בזה. ומ"ש כאן כ"נ מסקנא דמילתא ועי' בזה בשו"ת הרמ"א (סי' קל"ב) ובשו"ת שבות יעקב (ח"א ס"ג) ובש"ות בית יעקב (סי' קמט) ובש"ות חו"י (סי' ~קסד~{לוח התיקון: קס"ז}) ובש"ות פנים מאירות (ח"ג סי' יא) ובש"ות תפארת צבי (סב) ועי' בש"ות חוט השני (סי' כח) ומ"ש שיניח בימין כ"ה למה שפלפלתי מדברי הספרי ובדברי הגמ' ושוב בא לידי ש"ות חמדת שלמה וראיתי שפי' בדברי הגמ' ע"פי דברי הספרי כמש"כ. ולכן המחוור שיניח בלא ברכה.
<h5> ס"ק י</h5>
<b>וכן.</b> כבר חקר בזה בש"ות ש"א (סי' לז) ובש"ות בשמים ראש ב' ועמ"ש באר"י (סי' כו ס"ק ב') באורך:
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>המנהג.</b> כן פי' הנ"י מ"ש קשר של תפילין צריך שיהיה כלפי פנים אקשר של יד שיהיה לצד הלב לא לצד הזרוע. והעיטור בשם רב האי והרא"ש בשם רב עמרם שגם מ"ש קשר ש"ת {לוח התיקון: צריך} שיהיה למעלה מיירי בש"ר ופי' שלא ירחיק הקשר מן התפילין שאז יבוא למטה. והרז"ה פי' למעלה שיהיה הקשר בצד חוץ והתפלה לצד פנים וכן בא"ח (ס"ק ט"ו) כתב ב"י בשם מהריב"ח שלדעת הרז"ה מתחיל להכניס הרצועה משמאל לימין עד הקשר שבקצה השני. ובזה נשאר הקשר למעלה והתפלה למטה. ולדעת רב האי מתחילים להכניס כפל הרצועה תוך המעברתא ונשאר הקשר והיו"ד שבו למטה מהתפלה רק כניסת הרצועה תוך הקשר בא למעלה וכתב שזה המנהג הנכון ושכ"כ מהר"י דיליאון והד"מ כתב ועכשיו נוהגים להכניס הרצועה תוך המעברתא ובכ"ז תהי' היוד והקשר למטה מן התפילין כי מכניסין הרצועה מימין לשמאל במעברתא עכ"ד. וצ"ל שמפרש מ"ש שיהיה הקשר למעלה היינו שכניסת הרצועה תוך כפל הקשר לא יהי' סמוך אל היוד לצד מטה רק למעלה מעט. ר"ל שכפל ~וצ"ל~{לוח התיקון: שאצל} הקשר יהי' ארוך מעט. ובזה היא לצד פנים מצד היוד ולמעלה מצד המקום שנקשר על היד אמנם ראיתי בבה"ג כתב ושמתם את דברי אלה שתהא שימה כנגד הלב וקשרתם שתהי' קשירה כנגד הלב:
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>יש ליזהר.</b> זהר (פ' פנחס) והחמיר מאוד בזה:
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>וגם.</b> כן הוכיח מהר"י צמח בס' זר זהב מדברי האר"י ז"ל. ושם כתב שע"כ נהגו רבים מיראי ה' לקשור היוד עם חוט של גיד עם התפלה ואין קושרים אותה עם הרצועה בעת ההנחה. מ"ש ואין קושרים עי' לקמן (ס"ק מה) אבל מה {לוח התיקון: שכתב} שקושרים עם גיד צ"ע דהוה חציצה בין הזרוע להתתורא ומ"ש בשע"ת דאפשר שעל התיתורא אין להקפיד בחציצה צ"ע בזה:
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>המנהג.</b> כ"כ הב"י:
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>ובכל זה.</b> בתשובת נחלת שבעה (סי' מא) נשאל בזה כיון שצריך להוציא הרצועה ולהכניסה בצד השני ותהי' היוד למעלה. והשיב שאין קפידא בזה אבל בש"ות שבות יעקב (ח"א ס"ג) כתב שיניח הקציצה לצד הכתף. כיון שבת"ה (סי' מט) כתב בזה שני מנהגים וכתב שאין קפידא בדבר. וראיתי בש"ות מהר"י (סי' למד) הביא ג"כ שני המנהגים וכתב שיש נ"מ לענין הנחת הפרשיות. ומ"מ כתב בת"ה שם שאין קפידא כ"כ בזה.
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>לא שנא.</b> כ"כ הרא"ש בתשובה (כלל ד' ס"ד) וראייתו מזבחים (י"ח) ערכין (ג') מ"ש דיד דכתיב ילבש על בשרו דראש נמי הא כתיב ושמת המצנפת על ראשו תני שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת מבואר שבלא"ה אסור ליתן ש"ר על המצנפת. וכ"ד הגהת סמ"ק (סי' קנ"ג). עוד ראי' ממ"ש בירו' (פ' הי' קורא) דר' יוחנן בקייטא דלא הוה חזיק רישי' לא הוה לביש אלא דאדרעי ואמאי לא הניח תפש"ר על המצנפת וכן מעטרת מלכם (עכו"ם דף מ"ד) שמק' והא בעי לאנוחי תפילין, וכן ממ"ש במגלה (דף כ"ד ע"ב) העושה תפלתו עגולה סכנה שפירש"י שינקוב מוחו ואם מותר להניח על הכובע אין שם סכנה וכן בס' יראים כתב חציצה אסור בין בש"י בין בש"ר:
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>ודוקא.</b> כ"כ הרשב"א בתשובה.
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>והעיקר.</b> כ"נ מתו' זבחים (די"ח) שכתבו דברייתא דקתני אין חוצצות קמ"ל דלא חייצי תחת פתילי הציץ מבואר דס"ל דיש חציצה גם ברצועות דאל"כ יכול ~לשאת~{לוח התיקון: לתת} הרצועות על פתילי הציץ וכן משמע בת"י (פ' תצוה ופ' פקודי) שכתב שם גבי ציץ. ותשוי יתי' על שזיר חוטא דתכלתא ויהיה על מצנפתא מעלוי תפלת רישא כל קביל אפא מצנפתא יהי. ובודאי א"א לפרש שהציץ הי' למעלה מן התפילין שזה נגד הש"ס שהיו התפילין בין ציץ למצנפת וע"כ כוונתו על הפתילים של הציץ כי מ"ש והיו על המצנפת קאי על פתילי הציץ בין לדעת הרמב"ם (ה' כה"מ) והרמב"ן עה"ת ~הפתיל~{לוח התיקון: דפתיל} אחד היה בין לדעת הרא"בד בהשגותיו ורש"י בפי' התורה שהיו שלשה פתילים או שנים. מ"מ פתיל העליון היה על המצנפת והשתא בשלמא לדעת הרמב"ם והרמב"ן שהיו פתיל אחד ועליו כתיב ושמת על המצנפת שפיר כתב דהתפילין שהם הרצועות היו למטה אבל לדעת רש"י והרא"בד שהיו ג"כ פתילים תחת המצנפת וכמו שנבאר זה לקמן (סי' ל"ב) וכן דעת התו' א"כ אמאי היו הרצועות תחת הפתילים לא על הפתילים מבואר דאסר מטעם חציצה: והמעיין בתשו' הרשב"א המובאה בס' ארחות חיים כפי הנוסחא שהביא ב"י ונדפסה בשו"ת הרשב"א (תתכ"ז) בקצרה מבואר שם שהשיב לשאלו אם מותר לכרוך רצועה ש"י על הבגד כמו שראה נוהגים כן ברצועה ש"ר. והשיב מש"ר אין ראי' לש"י דעיקר הטעם דצריך שיהי' סמוך לבשרו הוא משום לך לאות ומטעם זה אסור חציצה בש"י אבל בש"ר גם בקציצה אין איסור בחציצה. מ"מ נהי שאין ראי' מתפש"ר ממקומה הוא מוכרע דהא בקציצה ש"י צריך לך לאות ולא לאחרים ואיך כורכים את הרצועה על האצבע הרי דברצועת לא קפדינן על לך לאות. זה כוונתו למעיין. ולפ"ז יש להפליא איך הוציא הרמ"א הל' מדברי הרשב"א והא ראייתו ממה שכורכין ש"י על האצבע הוא רק לשטתו שהטעם משום לך לאות. אבל להרא"ש שהאיסור הוא משום חציצה אינה ראי' די"ל דקפדינן על חציצה גם ברצועות וכמ"של מדברי התו' עוד הערו הט"ז והמג"א הא הרשב"א סיים ע"ז וכ"מ שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג ואיך החליט הרמ"א כוותי' ולכן אין להתיר רק למטה ממקום שמחזיקים הקשר וכ"כ הלבוש וע"ת וא"ר ועט"ז בשם לחם רב ובש"ות דבר שמואל (סי' רצב) ומ"ש ~בסמ"ק~{לוח התיקון: במ"ז} להחמיר גם במקום כריכות ש"י אינו מוכרח:
<h5> ס"ק יט</h5>
<b>וצריך.</b> מג"א ועי' בתשובת פני אריה (סי' ואו) על אבק לבן שמניחים על שערות הראש דלא הוה חציצה דכל שהוא משום נוי אינו חוצץ והאגור בשם הרוקח דיש לגלח השער במקום הנחת תפילין וכתב דלא נהגו כן. ובאמת המעיין בזבחים (דף יט) ע"מ דמבע"ל יצא שערו בבגדו מהו שערו כגופו או לאו כגופו. פרש"י שיצא שערו בין כתנת' לבשרו משמע דוקא שנתפשט שלא במקום שער. בפרט שהרמב"ס (פ"י מה' כה"מ ה"ז) פי' פי' אחר על איבעי' זו שכתב יצא שערו מן הבגד. גם הא אמר שערו היו נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין. ועוד נזיר איך יניח תפילין:
<h5> ס"ק כ</h5>
<b>וע"כ.</b> מג"א בשם של"ה ושם מבואר משום נקיות. והברכ"י כתב שהנוהג כן ינגב המים תחלה דהמים הוה חציצה כמ"ש המ"ל (פ"ב מה' עבודת יוהכ"פ ה"ז) ועי' לקמן (סי' ש"ב סעיף זיין):
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק כא</h5>
<b>אדם.</b> כ"כ בתשובת הרשב"א ח"ג (ס' רפב) ובמיוחסות (ס' רלג) וראייתו ממ"ש במגלה (כד) נתנם על בית יד אונקלי שלו ה"ז מדרך החיצונים ר"ל שלא דרשי לך לאות הרי שמשום חציצה אין איסור וא"כ בש"ר שלא שייך לך לאות מותר (ואל"פ ה"ז מדרך החצונים דלא סברי חציצה דלא מצאנו שהקראים חולקים בחציצה רק בלך לאות כמ"ש נתנה על פס ידו או בית יד אונקלי וכולי ועוד דאם מטעם חציצה הי"ל ג"כ בנתן ש"ר על הכובע ה"ז מדרך החצונים) ומ"ש דשערו היה נראה בין ציץ למצנפת פי' במיוחסות דאסור ליתן כלי של מצוה על המצנפת (נראה פי' משום יתור בגדים) וכ"כ הר"ן והתשב"ץ (ח"א סי' למד) והריב"ש ובח"ג (סי' רפ"ב) כתב הרשב"א דמצנפת של מצוה הוה חציצה יותר כמ"ש בזבחים (דף ג') מינה מחריב בה וכו' ומ"ש בירו' (פ"ב דברכות) דר' יוחנן לא הי' מניח תפש"ר בקיץ דלא הוה חזיק רישי' פי' בקיצור תשובת הרשב"א שהוה לובש כובע עב ולא ידע לכוין מקום שמוחו של תינוק רופס וכ"כ בחי' מהר"ם אלשקר (סי' נ"ו) וכן תי' בש"ות הרשב"א (סי' רפ"ב) מ"ש בעו"ג (דף מ"ד) גבי עטרת מלכם והא בעי לאנוחי תפילין. וכ"ד הר"ן (בפ"ש דמגלה) והריב"ש (סי' קל"ז) וכן בסמ"ק כתב ולא יניחם על היד משום לך לאות ואם נקרע הבית יד אין לחוש שאין פי' על היד למטה שזה יליף מגובה שביד רק פי' על הכתונות. וכ"מ דעת רש"י בעירוכין (דף ג') ובמגלה (דף כ"ד) שפי' שתפש"י צריך שיהי' על בשרו משום לך לאות. ולכן במה דאיבעי' בזבחים (דף י"ט) תפילין מה שיחוצו פי' משום יתור בגדים ולא פי' כפשוטו משום חציצה משום דא"כ קשה על מה שהק' שם על רב אמי מברייתא דהכהנים בעבודתם פטורים מן התפילין פטורים אסורים מבע"ל והוצרך לשנוי משום לוים וישראל ואמאי לא משני משום תפש"ר דאף שלא ידע שם עדיין מהא דשערו הי' נראה בין ציץ למצנפת הא יכול להניח ש"ר על הכובע וא"ל דהוה יתור בגדים דמנ"ל להוציא מסברה דשייך בזה יתור בגדים וכן מוכרח ממה שמק' שם ~לוח התיקון: מש"ל שם~ מ"ש דיד דכתיב ילבש על בשרו ש"ר נמי וכולי הא י"ל דש"ר נותן על המצנפת וע"כ הוכרח לפרש משום יתור בגדים אמנם התו' שפי' האיבעין משום חציצה משמע דס"ל כהרא"ש דאל"כ ק' מה שהקשיתי:
<h5> ס"ק כב</h5>
<b>אבל.</b> ט"ז ומג"א. הביא ראי' מעטרת מלכם וכמ"ש כן הרשב"א [ח"ב ס' רפב] וזה יש לדחות די"ל שאני עטרת מלכם דלא מבטל לה אבל הכובע שבראש בטל לגבי הראש כי הוא לבוש בו. אבל מהירושלמי הנ"ל יש ראי' שר"י לא הניח ש"ר בקיץ ולא הניח ע"ג כובע ובזה נדחה ראיית התשב"ץ מהא דהעושה תפלתו עגולה סכנה דאם יניח על כובע דק יש ג"כ סכנה. וכן ממ"ש שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת כי המצנפת הי' כובע עב כמ"ש הרמב"ם בה' כה"מ:
<h5> ס"ק כג</h5>
<b>דלא ידע.</b> כן מבואר ברשב"א במקומות הנ"ל ולא כמ"ש במג"א דלא מקרא מקום שמוחו של תינוק רופס. רק פי' שלא ידע לכוין המקום:
<h5> ס"ק כד</h5>
<b>ויכסם.</b> ואף שהתשבץ (שם) כתב דבכה"ג נאמר הכסיל בחושך הולך זה דוקא אם מניח על המצנפת לקיים וראו ומכסם ג"כ וסותר א"ע אבל כאן מניח על הכובע מפני החולי ומכסה שלא יראו וילמדו לעשות כך. וא"ל הא צריך וראו די"ל שדי במקום וראו כמו בש"י שדי במקום לך לאות כמ"ש רב אשי לאמימר מנחות [דף לז]:
<h5> ס"ק כה</h5>
<b>אבל.</b> במג"א כתב שיניחם ע"ג סמרטוט והקשה שא"כ אמאי לא הניחו הכהנים על הכתנות ומתרץ דאסור ליתן בגד אחר על בג"כ. משמע שבלא"ה מותר להניח על הכתונת ואין נלפענ"ד דהא ילה"ק להרשב"א שמפ' מה שהניח על בית יד אונקלי שלו ה"ז מדרך החצונים הוא משום דצריך לך לאות וא"כ במ"ש במנחות רב אשי חזיא לאמימר דקא ציירי' בידי' א"ל הא בעינן לך לאות א"ל במקום לך לאות אתמר. מבואר שאין מקפיד רק שיהי' על מקום לך לאות למעלה על הקבורת ואם הוא מגולה לית לן בה (וכבר העיר בזה בט"א במגלה ודחה פרש"י) אך זה לק"מ שהרשב"א מפרש מ"ש במקום לך לאות כולל שני ענינים (א) שיהי' על הקבורת (ב) שיהי' על הבשר ממש ששם דרך להיות מכוסה ואף שנקרע הבגד הרי הוא במקום לך לאות אבל לשטת המג"א דא"צ שיהי' על הבשר ממש רק שיהי' מכוסה. א"כ כיון דגם על הבגד נקרא במקום לך לאות למה צריך כיסוי הא אמימר הוה ציירי בידיו. ועוד דא"כ אמאי לא הניח הכ"ג תפילין בין מעיל לכתונת לדעת הראב"ד (פ' מ"ה כלי המקדש) שהמעיל הי"ל בתי ידים. שמדברי הרמב"ם משמע דחציצה אין פוסלת רק בין בג"כ לבשר לא בין בגד לבגד. לכן העיקר. כדעת הב"ח והט"ז דצריך שיהי' על בשרו ממש לא על הכתונת. רק שגם דברי הב"ח תמוהים שהק' להרשב"א שסובר דבש"ר אין חציצה פוסלת דהא כמו שיליף ש"ר מש"י לענין שיהי' בגובה שבראש כן נליף לענין חציצה. הבין שלהרשב"א חציצה פוסל בש"י. וז"א דמבואר שהרשב"א לא ס"ל חציצה בתפילין ובש"י פוסל משום לך לאות וזה לא שייך בש"ר דכתיב בו וראו. וממילא להניח בש"י ע"ג סמרטוט מותר דהוה במקום לך לאות וחציצה אינה אסורה ומהר"ם דלוזנא בס' שתי ידות מוכיח מן היר' (~פ"ו~{לוח התיקון: פ"ב} דברכות) במ"ש ואינו אסור משום ערוה אפרקסין הי' לבוש מבפנים שמניחם על הכתונת וכבר השיג עליו בס' תוס' יוהכ"פ (דף כה) ועי' בארי' (ס' ח) פי' הירושלמי שקאי ~עו יילה~{לוח התיקון: על גילוי} הראש עי"ש:
<h5> ס"ק כו</h5>
<b>והמניח.</b> דהא הרא"ש ס"ל דחציצה פוסלת וכ"ד הטור כמו שדקדק הב"ח בדבריו וכ"ד הרא"מ בס' יראים, וכ"ד המאירי במגלה, והרשב"א עצמו כת' שכל הקדמונים שלפניו הי' מחמירין שכ' להלכה ולא למעשה גם עיקר הראי' שהביא מנתנם על בית יד ~לוח התיקון: או~ אנקלי שלו לפי' הרמב"ם בפי' המשנה שפי' נתנם על כתיפו שלא במקום הנחת תפילין אין ראי':
<h5> ס"ק כז</h5>
<b>ויכוין.</b> ע"ת. דבל"ה דעת רבים שאין מברך על שניהם אלא א':
<h5> ס"ק כח</h5>
<b>ובמניח.</b> דהא ברכת להניח קאי גם על ש"ר לדידן דמברך שתיים גם אינו הפסק כיון שהוא לצורך ההנחה ועי' לקמן (ס' ל"ד סע"ב) ויסלקם מיד וכו' מבואר שאינו הפסק:
<h5> ס"ק כט</h5>
<b>ועכ"פ.</b> ב"ח וע"ת ושיורי כנה"ג ופ"מ ועי' בשו"ת דבר משה (ח"א ס' זיין) שחולק עליהם.
<h4> סעיף ו</h4>
<h5> ס"ק ל</h5>
<b>ואטר.</b> מנחות (דף לז).
<h5> ס"ק לא</h5>
<b>ואם שולט.</b> כן משני אביי ברייתא דקתני דאטר יניח בשמאל.
<h5> ס"ק לב</h5>
<b>שיניח.</b> רא"ש וסה"ת ומרדכי בשם רף כרב אשי דאזל לבתר יד כהה. וגם לר' נתן שדרש וקשרתם וכתבתם פרש"י משום דרוב העולם כותבים.
<h5> ס"ק לג</h5>
<b>וי"א.</b> טור בשם ר' יחיאל מפריש וכן סמ"ק ובהגהת סמ"ק לר' נתן דדרש וקשרתם וכתבתם:
<h5> ס"ק לד</h5>
<b>ונראה.</b> הנה מעיקר הדין הי' ראוי לפסוק כסברא הראשונה. דהא גם הרי"ף לא הביא רק יד כהה וכן בשאלתות לא הביא רק דידך זו שמאל. וכן ברמב"ם לא הביא רק דאטר בשמאל. וכן כה"פ. וכן מבואר ממה שהשמיטו רוב הפוסקים דין גדם. הרי דרשו ידכה יד כהה וכן מבואר מדעת הר"ן (פ' גיד הנשה) גבי אית לה לעוף ועגול ובאמת גם בסמ"ק וכן בש"ג וטור בשם ר' יחיאל לא כתבו אם שולט גם בימינו בכתבה הוה כשולט בשני ידיו ומזה לא מוכח דיועיל כתיבה בשמאל. דאדרבה זה ששולט בשתי ידיו ומניח בימין. וגם ממ"ש ר"נ אומר אינו צריך וקשרתם וכתבתם משמע כדיעה הראשונה שא"נ בין ר"נ ות"ק לדינא אכן העיקר כדעת הב"ח דלא מהני כתיבה רק גבי ימין בפרט שמדעת העיטור שהביא ב"י נראה דגם אטר שהניח ככ"א יצא דלא כמ"ש בשו"ת חוט השני (ס' כח) ומהר"י צמח האריך בזר זהב שלו שאטר לא ישנה מכל אדם:
<h4> סעיף ז</h4>
<h5> ס"ק לה</h5>
<b>אף עפ"י.</b> ב"י בשם מ"כ והוא בתשובת מהר"ב ב"ב (ס' תכה):
<h5> ס"ק לו</h5>
<b>כי.</b> עירובין (דף צה):
<h5> ס"ק לז</h5>
<b>בהעצם.</b> עי' מ"ש למעלה (ס"ק ח'):
<h5> ס"ק לח</h5>
<b>אבל.</b> כמ"ש בס' ל"ח:
<h4> סעיף ח</h4>
<h5> ס"ק לט</h5>
<b>אורך.</b> מנחות (דף לה ע"ב) מכלל דאית להו שעורא וכמה וכו' לפי' הערוך בשם הילמדנו דקאי ארצועה של יד:
<h5> ס"ק מ</h5>
<b>על ~עצבע~{אצבעו} אמצעית.</b> כן פי' הערוך ממ"ש אר"ל עד אצבע צרדא דהיינו אמצעית וכ"ה בתוספתא (פ"א דיומא) וכן יסד הקליר בפ' שקלים. גיא וכל עפרה בצרידא הכינן. וכן הוא בה"ג וכ"ה בתנחומא (פ' בא) ותוס' מנחות (שם) ויומא (דף י"ט ע"ב) הוכיחו כן ממ"ש ביומא שם שהי' מכין לפניו באצבע צרדא וידוע דאצבע ג' משמיע קול. אך למ"ש הרמב"ם (פ"א מה' עיוהכ"פ ה"ב) מכין אותו באצבע צרדא אין ראי' ורש"י כאן וביומא והר"ב פי' אצבע שני' וכ"פ הנ"י והרמב"ם בפי' המשניות ביומא פי' אצבע אמצעית. וכן פי' כל הפוסקים שאביא בס"ק הסמוך.
<h5> ס"ק מא</h5>
<b>~ויברך~{ויכרוך}.</b> רמב"ם (פ"ג הי"ב) וכן הביאו הסמ"ג וסה"ת והמרדכי והש"ג בשם הרי"ף וכן ברי"ו בשם פסקי הראש. וכ"ה משמושא רבה וכן בטור. ולשון השמושא ובעי דלמטי מתלתא כד קשיר בדרעא עד אצבע צרדא ובלבד שיהי' משולשים בשלשה זמנין וכתב בסה"ת ובמרדכי שמוכרח דס"ל שכורך ג' פעמים. וכן מצאתי בר"מ פ' פנחס (דף רכח ע"ב) ורצועה דידא דיכרוך וישלש ג' זמנין באצבעא צרדא וכן בתיקוני זוהר תיקון כ"א {לוח התיקון: תלת} זמנין קשור באצבעו דא תש"י ושם דף מ"א ועוד (בתקון מב דף נ"ט) טעם לזה עפ"י הסוד. ועי' בתשובת פאר הדור להרמב"ם [סי' עג] וכתב המרדכי שמפ' רבה קטיר להו על אצבע אמצעית. רב אחא ב"י מתלית היינו ג' כריכות. מ"מ צ"ע הא ר"כ דמחוי כפוף ורב אשי דמחוי פשוט דס"ל דא"צ לכרוך על האצבע. ועוד הא אמר מר בריה דרבינא עביד כדידן דלא מתלית. ועי' מנחות (דף מב) מר ברי' דרבינא עביד כדידן ושם פסקו כוותי'. וכן כאן לפרש"י שית' (בסעיף יא) פסקו כרבינא וצ"ל דחומרא החמירו לצאת ידי כל הדעות:
<h5> ס"ק מב</h5>
<b>שנים.</b> של"ה ט"ז ~ממ"א~{ומ"א} בשם האר"י ז"ל וע"ל (ס' כ"ה סעי' יא) ובמקור חיים א' שיכרוך תחלה על פרק העליון
<h5> ס"ק מג</h5>
<b>ונוהגים.</b> ב"י. ומ"ש ואנן וכו' כ"כ של"ה ומג"א בשם כוונות:
<h5> ס"ק מד</h5>
<b>וי"א.</b> כ"כ ב"מ ד"א בשמו. וכ"ה בש"ע האריז"ל ומהר"י צמח בס' זר זהב שהעיד בנו של מהרח"ו שאביו לא כירך על הקבורת:
<h5> ס"ק מה</h5>
<b>ואין.</b> ד"מ בשם מהרי"ל דלא כמנהג בני אוסטרייך. ובל"ח כתב שנהגו בני אוסטרייך כן מפני שבתי ידיהם צרים ומתנדדים. ולדעתי נהגו כן מפני שבני אוסטרייך מניחים התפילין באופן שתהי' המעברתא לצד היד והקציצה לצד הכתף וכמ"ש בת"ה (ס' מ"ט ובשו"ת מהרי"ל (ס' למד) שכ"ה המנהג בני אוסטרייך. וע"כ הוכרחו לכרוך על התתורא לחזקה. ומהרי"ל לא החזיק כמנהגם וע"כ אין לכרוך ג"כ ~דלמנהנו~{דלמנהגנו} להניח המעברתא לצד הכתף א"צ לזה. ובש"ע האריז"ל כתב בשמו לכרוך הרצועה סביב התתורא הביאו עטרת זקנים. ובשל"ה (דף קי"ב) כתב שלמנהגנו אין לעשות כן:
<h5> ס"ק מו</h5>
<b>שכבר.</b> בלבוש כתב שמוסיף על הקשרים. ובל"ח כתב שראה בדרשות מהרי"ל הטעם דדמי לתפש"ר שהקציצה תלוי' והביאו הא"ר וכ"מ בד"מ ובשיורי כנה"ג השיג על מהרי"ל דש"י שאני דכתיב וקשרתם וכן בש"ת מהרי"ט (ח"ב סימן זיין) שהי' קושר הרצועה על המעברתא מה"ט וכבר תמצא תשובה ע"ז במ"ש במ"ל (ס' כה ס"ק מד): 
<h5> ס"ק מז</h5>
<b>וכמו.</b> בעט"ז באר טעמו של מהרי"ל דבעי הוי' אחת לשתיהם וכ"כ בא"ר בשם מגדל דוד ועי' בס"ח לענין חציצה כתב כה"ג שנלוף ש"ר מש"י:
<h5> ס"ק מח</h5>
<b>וכיון.</b> ט"ז ולבוש בטעם השני:
<h5> ס"ק מט</h5>
<b>והנוהגים.</b> של"ה בשם ע"ה שיש לנהוג כן ואף שלטעם הט"ז גם בזה אסור וכ"כ בפ"מ לאסור. י"ל כיון שהוא לפי שעה אין לחוש כ"כ:
<h5> ס"ק נ</h5>
<b>ומי.</b> דהא למנהג בני אוסטרייך הי' צריך לעשות כן. וכבר כתבתי (בס"ק מה) שאין קפידא בזה ובפרט שכן הוא בש"ע האר"י וכ"פ מצריכים לעשות כן.
<h4> סעיף ט</h4>
<h5> ס"ק נא</h5>
<b>מקום.</b> מנחות (דף לו) עירובין (דף צו ע"ב) וכפי' התוס' והרא"ש והסה"ת וכה"פ שמקום שמוחו של תינוק רופס הוא מחציו של גובה הראש ולמעלה וכ"מ בירו' (פ' המוציא תפילין) והרמב"ם והסמ"ג מפ' דגם למטה רופס מוחו של תינוק ז"ל הסמ"ג מקום יש בראש לב' תפילין והוא המקום שיתחיל להשעיר עד חצי שפוע הראש וכן בכ"ב וכ"פ ועי' באר"י ס"ק ג'.
<h5> ס"ק נב</h5>
<b>הקצה.</b> ט"ז וע"ת:
<h5> ס"ק נג</h5>
<b>והתתורא.</b> דלא כע"ת שכתב הקציצה. וכן בפי' מו"ה דוד העראמה על הרמב"ם שכתב הקציצה או התתורא דז"א כמו שהכריח בשו"ת בית יעקב (ס' קלא) בראיות ברורות. וגם מן הט"ז לא מוכח שחולק ע"ז כמ"ש בא"ר. ולא כבית יעקב שהשיג על הט"ז בחנם. ודלא כהרב גו"ר בגן המלך (ס' נג) שכתב שהנחת קציצה ש"ר אינה מיושבת על הראש רק תלוי באויר שנמצא כשיניח ב' התפילין בראשו יהיו שיעור המקום שמגביל יהי' רחבן ב' אצבעות דז"א רק צריך שהקציצה תהי' מונחת על הראש לא זקופה כלפי האויר ומהתחלת עקרי השער של הפדחת יתחיל להתתורא וכמ"ש בשו"ת דברי יוסף (ס' סג) עיי"ש:
<h5> ס"ק נד</h5>
<b>והמניחה.</b> ט"ז וכנה"ג בשם ש"ג ושל"ה (דף קי"ג) ומ"ש ה"ז דרך הקראים כ"ה במשנה דמגלה (פ"ג) ורמב"ם (פ"ד):
<h4> סעיף י</h4>
<h5> ס"ק נה</h5>
<b>למעלה.</b> מנחות (לו ע"ב) קשר ש"ת צריך שיהי' למעלה לפרש"י וסייעתו. שקאי על ש"ר:
<h5> ס"ק נו</h5>
<b>שהוא.</b> רמב"ם (פ"ד) ומ"ש והוא נגד הפנים הוא בחולין (דף י"ט ע"ב):
<h5> ס"ק נז</h5>
<b>וצריך.</b> שיורי כנה"ג:
<h5> ס"ק נח</h5>
<b>והמניח'.</b> מרד' והוא כתב בלשונו למטה ממקום צמיחת שער ובמ"ז הק' הלא הרבה ב"א י"ל שער על הצואר למטה מגובה העורף. ונראה כי אחר שלמדין תפילין ממקום שעושה קרחה. ומבואר בתוספתא (פ"ב דנגעים) מאחריו מפיקה של פרקה ולמעלה זה ראש מפיקה של פרקה ולמטה אע"ג שהוא מגדל שער הרי הוא כעור הבשר לכל דבר וכן במ"ש (בסוף פ"ו דנגעים) הדלדולים שבראש ושבזקן נדונים כעור הבשר פי' מהר"ם בני אדם שי"ל שער מרובה על הצואר ומבואר שמקום זה אינו שייך אל הראש:
<h5> ס"ק נט</h5>
<b>צריך.</b> רמב"ם (פ"ד) וכלבו כדי לקיים לטוטפות בין עיניך:
<h5> ס"ק ס</h5>
<b>וגם.</b> ר"ל ע"י שיכוין הקציצה יהי' גם הקשר באמצע והוא ממ"ש במנחות וצריך שיהי' כלפי פנים לפרש"י ורא"ם ורי"ו והאגור. ולא כר' אליקים שפי' שיטה אל הצד:
<h5> ס"ק סא</h5>
<b>וע"כ.</b> עט"ז ושל"ה בשם אביו:
<h5> ס"ק סב</h5>
<b>וצריך.</b> מנחות (שם) ונוייהן לבר ללשון {לוח התיקון: ראשון} של רש"י ומוכרח (בעירובין דף צז) הא לא"ה עניב והאר"נ קשר וכו' נוייהן לבר עיין תוס' שם וכ"פ בערוך ורא"ש ומרדכי ורי"ו ונ"י וכלבו וסמ"ק הביאו גם פי' זה:
<h5> ס"ק סג</h5>
<b>כי.</b> כ"כ מעיו"ט:
<h5> ס"ק סד</h5>
<b>וע"כ.</b> כ"כ מהרי"ל:
<h5> ס"ק סה</h5>
<b>ובכתבי האריז"ל.</b> במג"א השיג ע"ז דא"כ למה יזהר שלא יתהפכו ואינו קושיא דבזה הדלתין נראה רק מבחוץ לא מבפנים. ובזה נבין לשון ב' של רש"י עמ"ש צריך שיהי' כלפי פנים הביאו הררי"ו ני"ב ח"ה שיהי' הקשר מבפנים וצורת הד' מבחוץ והרא"ש דחה זה דהד' הוא הקשר ולמ"ש מכוון במין קשר כזה שנראה רק מבחוץ. ובארחות חיים כתב שיש בקשר ד' קשירות ולשון השמושא וליציר בי' דמות דלית מעוף לתרתי רישי רצועה בהדי אהדדי ומעייל חד בגו חד ורישא דהאי בעופתא דהאי ורישא דהאי בעופתא דהאי ולהוי כמין ד' וכ"ז מורה שיש לעשות הקשר כדעת האריז"ל ובע"ד בשם בית דוד (ס' יד) שלא ראה נוהגים שיהי' הקשר כעין ד' רק נוהגים לעשית קשר מרובע ואם לא עשאו לא כמין ד' ולא מרובע לא אכפת לן כל שהיו שם קשירה:
<h5> ס"ק סו</h5>
<b>וה"ה.</b> מרדכי וכ"מ ממ"ש ונוייהן בלשון רבים. וקאי על ב' הקשרים: אך להמ"פ שקאי גם על הרצועות אין ראי' וצ"ל כמ"ש דאם רצועה ש"ר אסור כ"ש קשר ש"י:
<h4> סעיף יא</h4>
<h5> ס"ק סז</h5>
<b>צריך.</b> פי' הב' של רש"י והרא"ש על ונויהון לבר וגם זה מוכרח בגמ' אתהפכא לי' רצועה דתפילי' א"ל לא סבר מר ונוייהון לבר וכ"פ הסמ"ג ואגודה. ונ"י וכלבו וסמ"ק והביא ב' הפי'.
<h5> ס"ק סח</h5>
<b>בין.</b> רמב"ם:
<h5> ס"ק סט</h5>
<b>ואם.</b> מו"ק (ד"כה) ר"ה אתהפכא לי' רצועא דתפילי ויתיב בתענית מ"ם יום:
<h5> ס"ק ע</h5>
<b>שנמצא.</b> כ"פ בנ"י וכ"ה בא"ר שמצא בגליון מרדכי על קלף:
<h5> ס"ק עא</h5>
<b>אם הפכם.</b> כן דייק מעיו"ט מתשובת הגאון שהביא הרא"ש שכתב מאן דאפיך רצועה ש"י או ש"ר מחויב תענית דפושע הוא. משמע אפיך בכונה. וכן מסתבר דלא כשיורי כנה"ג שהשיג עליו:
<h5> ס"ק עב</h5>
<b>או.</b> כ"ה בר' ירוחם בשם ת' הגאונים וכתב שם דא"צ מ' יום דר"ה מדת חסידות עביד:
<h5> ס"ק עג</h5>
<b>ואין.</b> מעיו"ט ול"ח וא"ר ומג"א הביאו ראי' ממ"ש ולא יתהפכו קודם ישלשל וכ"מ מהטור:
<h5> ס"ק עד</h5>
<b>וטוב.</b> פ"מ בא"א:
<h5> ס"ק עה</h5>
<b>ישלשל.</b> מנחות (לה ע"ב) לפרש"י רבה קטיר להו ופשיט שדי להו דמיירי ברצועה ש"ר. וגם לפ' תוס' דמ"ש עד אצבע צרדא קאי אש"י משמע דרבה קאי אש"ר עיי"ש והלכה כרבה דאמר שם מר ברי' דרבינא עביד כדידן שלא היה גודלן כראב"י.
<h5> ס"ק עו</h5>
<b>ויגיעו.</b> בתו' שם כתבו צד הא' עד הטבור וצד הב' עד הלב ובש' שמושא דימין עד המיל' דשמאל עד הלב וכן ברי"ו בשם שמושא וכתב ב"י דסמ"ג ומרדכי וסה"ת בשם שמושא ובשם הרי"ף כסברה הראשונ' וכן באגודה בשם שמושא וכ"כ סמ"ג ואגור וא"ח ובשמושא שלנו נמצא לשון א' וברי"ף לא כת' כלום אך בש"ג העיד שיש אלפסי שכתו' בהם כך דימינא עד טבורא דשמאלא עד חדיא ובסה"ת שלנו בשם שמושא דימין עד הלב והוא ט"ס:
<h5> ס"ק עז</h5>
<b>או.</b> רמב"ם:
<h5> ס"ק עח</h5>
<b>ששל ימין.</b> כ"ה עפ"י הקבלה לבוש.
<h5> ס"ק עט</h5>
<b>דהיינו.</b> כנ"ל (ס"ק ע"ו) דכל הפוסקים הביאו כסברה זו. ושורש הלכה זו לא נודע ותוס' כתבו ושמא שום מדר' יש ולא הערו מקומו ומצאתיו במדרשו של רשב"י ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכ"ח ע"ב) עד לבא לשמאלא ועד טבורא לימינא ואע"ג דבתקוני זהר בהקדמ' (דף ט) אמר תרין רצועין נו"ה דאחידין בה' עילאה והקרנים גבוהים והאחת גבוה מן השנית אוף {לוח התיקון: נמי הכא} תרין רצועין חד ארוכה וכו' קצרה עד החזה ארוכה עד טבורא עכ"ל ואחר דאיהו בנצח ואיהו בהוד ממילא רצועות הימין שהוא בנצח מסתיימ' בחזה ששם הוא התחלת רחל. ורצועות השמאל הוא הוד ולכן היא מתפשטת יותר למטה כנז' באדרת נשא. וסותר למ"ש בפ' פנחס כבר תי' זה בפרי ע"ח שער התפילין (פ"ב) שבפ' פנחס מדבר בבחינת המניח ובתקונים מדבר בבחינת תבונה עצמה. וכ"כ במשנת חסידים מס' תיקון תפילין (פי"ד ה"ה) שהמניח לגבי ז"א הוא כחומר המתהפך. ובהגהת מהרנ"ש לפע"ח שם ובפי' מהרח"ו בסוף התקונים תמצא עוד ישובים ע"ז ובסידור המקובל ר' קאפל כתב שרצועה שמאלית מתפשטת יותר עיי"ש (דף כב ע"ב) שנעלם ממנו גוף הדין ודברי הר"מ דפ' פנחס ודברי האריז"ל בזה. וע' עוד בפע"ח (שם פ"ה). ומ"ש עוד בתקונים (תיקון כא) כחותם על לבך אילין תפילין דרצועין דילהון תליין על לבא ואינון תפילון דרישא. וכן עוד (תיקון עיין דף קב ע"ג) שעורא דרצועין עד לבא ר"ל על רצועה השמאלית:
<h5> ס"ק פ</h5>
<b>כארך שעורה.</b> רמב"ם וכ"ה בריף ורא"ש וסה"ת ורי"ו (ני"ט ח"ד) וכ"כ בה"ג וכ"ה בתנחומא (פ' בא) ותוס' ומרדכי ואגודה וכלבו כתבו יתר מחטה ופחות משעורה:
<h5> ס"ק פא</h5>
<b>היינו.</b> פ"מ בא"א (סקי"ח):
<h5> ס"ק פב</h5>
<b>אם פחת.</b> כ"כ הב"י שמ"ש רבינו אם פחת מכשיעור כשר אארכן נמי קאי וכ"כ הרא"ש ומשמע אפי' נשתייר כ"ש כשר והמרדכי כ' כדאי רש"י לסמוך עליו: 
<h5> ס"ק פג</h5>
<b>ונראה.</b> הנה בע"ת כתב דאם אין בשניהם כשיעור ממ"נ חדא מנייהו פסול שמ"ש וכמה שעורן קאי ממ"נ אש"י או על ש"ר. ~וכמר~{לוח התיקון: וכמ"כ} כתב הר"ן (פ' ערבי פסחים) גבי הסבה די"א דתרי כסאי קמיא בעי הסבה וי"א דתרי בתראי בעי הסבה ויש להחמיר בשניהם אע"ג דמלתא דרבנן הוא משום דהוה כתרי קולי דסתרי אהדדי וכ"ש הכי שנקל בשניהם כא'. (ודברי הלבוש צ"ע) ואף אם אינו מניח רק ש"י או ש"ר לבד. הנה בש"י להמפ' דקאי על ש"י מפרשים עד אצבע צרדא שתגיעו הרצועה לאצבע אמצעית כנ"ל (סקמ"א) ואף שבס' יראים כתוב עד אצבע צרדא פי' ב' טפחים חוץ לקשר שאחרי ראשו וב' טפחים שבזרוע מבואר שקאי אתרווייהו וכ"כ האגור בשם ר' שמחה וכ"מ בתו' שאף שפי' הגמ' בש"י מפרש אצבע צרדא כרש"י וכ"מ במרדכי. וגם שבפ' האורג דף ק"ו דשם איתא ג"כ הא דמחוי כפוף ומחוי פשוט ושם מוכרח לפרש מאצבע עד אמה. וא"כ י"ל דעכ"פ די אם יש שיעור ב' טפחים בזרוע. וכ"כ באמת בא"ר ובא"א. מ"מ לענין ברכה יש לחוש לדעת הגאונים שהבאתי (בסקמ"א). בפרט שבמדרש והזוהר נמצא כוותייהו וע"כ חוכך אני לענין ברכה גם בה"ג. ועכ"פ גם אם ירצה איש לסמוך ולברך. לא יברך אם הרצועה ש"י פחות מב"ט שזה שיעור מאצבע עד אמה כמ"ש הרמב"ם פ"ט מהלכות שבת וכן בשל ראש לא יברך פחות משיעור זה ומ"ש שאם מניח שניהם יברך על התפלה שיש בה כשיעור זה פשוט וכבר בארתי (בסקכ"ח) דלא הוה הפסק. אם בש"י אין בה כשיעור רק ב' טפחים ובש"ר אין שיעור כלל. יברך אש"י שתים אף למנהגינו דאש"י לבדו אין מברך רק ברכה א'. יש לצרף בזה עוד ספק דלמא הלכה כהפוסקים שהבאתי (בס' כ"ו סק"ח) דאש"י לבדו ג"כ מברך שתים.
<h5> ס"ק פד</h5>
<b>וברוחב.</b> אע"ג שהסמ"ג והטור כתבו דאם פחות לית לן בה מדברי כה"פ שהבאתי (בסק"פ) מבואר שפסול. וע"כ לא יברך מספק.
<h5> ס"ק פה</h5>
<b>וע"כ.</b> פ"מ בא"א (סקי"ח):
<h5> ס"ק פו</h5>
<b>תפלין.</b> ארחות חיים ובעה"ת. ומ"ש בשמושא לכסותם פי' שר"ל בתש"י.
<h5> ס"ק פז</h5>
<b>דכתיב וראו.</b> ברכות (דף ו' ובכ"מ). ואף לפרש"י שפי' שם ובכ"מ שמ"ש וראו כי שם ה' נקרא עליך הוא מפני השם שנראה בבתים וברצועות. עכ"פ מוכח דצריך שיראה וכ"ש לפי' התוס' שהוא מפני שתפש"ר בגלוי.
<h5> ס"ק פח</h5>
<b>וטוב.</b> מרדכי והר"ן. למ"ש בשם שמושא דיכסם, כי מ"פ מ"ש וראו קאי על הקשר. וכ"מ ממ"ש ונוייהן לבר להמפ' דקאי על הקשר.
<h5> ס"ק פט</h5>
<b>והאריז"ל.</b> וי"ל שלזה כוון בשמושא מ"ש לכסותם שפי' מעט למעלה. וזה פשוט דאם מכסם כולם יצא בדיעבד. מדמקשה בזבחים (יט) ובעירובין (ג) מ"ש דיד וכולי ש"ר נמי הא כתיב ושמת המצנפת על ראשו ולא מקשה בל"ז הא אסור ליתן תפש"ר תחת המצנפת משום דיהי' מכוסה וע"כ שיוצא בדיעבד ואין להביא ראי' דפסול גם דיעבד ממ"ש בירושלמי (פ"ב דברכות) שר' יוחנן לא הניח תפלין בחורף דלא הוה חזיק רישי'. ואמאי לא הניחם תחת הכובע די"ל שמפני הצנה לא יכול להניחם גם תחת הכובע. ומהר"ם דלוזנא בס' שתי ידות הי' גורס בירושלמי ר"י בסתוא דהוה חזיק רישי' הוה לביש תרווייהון ופי' דר"י היה בדורו של גזי' שמד ולא יכול להניח של ראש רק בחורף שהיה מחזק ראשו מפני הצינה הניחם תחת הכובע עי"ש. והביאו בס' תוס' יוהכ"פ (דף כה):
<h5> ס"ק צ</h5>
<b>אבל.</b> א"ח בשם רב האי גאון שלכן התלמידים עושין תש"ר קטנים להסתיר אותם תחת המצנפת:
<h5> ס"ק צא</h5>
<b>שהתפילין.</b> ובזה מיושב ק' המג"א מיור"ד (סימן רמ"ב) שמותר לתלמיד לחלוץ מנעלים של רבו בעת שמניח תפלין שאין חשש שיאמרו שהוא עבד. כי אחר שחולץ מנעליו שהוא תשמיש עבדות אין חשש אם מגלה תפילין דהא אינו מתיהר לפני רבו:
<h5> ס"ק צב</h5>
<b>ובש"י.</b> מבואר מעובדא דרב אשי דהוה יתיב קמיה דאמימר (מנחות ל"ז) במקום לך לאות אתמר. וכתבוה הרי"ף והרא"ש והסמ"ג וסמ"ק.
<h5> ס"ק צג</h5>
<b>ומ"מ.</b> וכן מבואר ממ"ש הא"ח ובעה"ת שמ"ש השמושא לכסותם מיירי בש"י. אולם בסמ"ק וסמ"ג כתבו דאם נקרע הכתונת אין לחוש. דכ"מ מפשטת עובדא דרב אשי הנ"ל ובסה"ת כתב על עובדא דרב אשי. משמע דטוב לכסותם וצ"ע הלא משמע להיפך. והא"ר פי' דרב אשי היה לו מכה אבל בלא"ה טוב לכסותם וכ"ד הב"ח והלבוש: 
<h5> ס"ק צד</h5>
<b>ונ"ל.</b> ד"מ:
<h5> ס"ק צה</h5>
<b>אף בש"ר.</b> משמע דבש"י מותר לעולם. וכ"מ מעובדא דרב אשי דהוה ציירי' בידי' לפני אמימר שהיה רבו דהא קרי ליה מר. וע"כ שבש"י מותר:
<h3> סימן כח</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>חייב.</b> מימרא דרבב"ה שבת (דף י"ב) יומא (ז) מנחות (לו):
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>אפי' רגע אחד.</b> הוא לשון הרמב"ם (פ"ד מה"ת ~ה"ד~{לוח התיקון: ה' י"ד}) ושם כתוב חייב למשמש כ"ז שהם עליו. וזה שלא כב"ח שכתב שימשמש כל שעה שנזכר שאף שכן כתב הר"ן בסוכה עמש"ש רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי בהו מברכי דיש שיעור למשמוש ושלכן השמיטוה פוסקי הלכות דאנן לא ידעינן שיעור זה עכ"ד. זה דוקא להמפ' כל אימת דמשמשו מפני הסח הדעת שכן פרש"י ותו' ונ"י וסמ"ג וסה"ת ובה"ג ושאלתות. אבל פוסקי הלכות שהשמטוה מפרשים כל אימת דמשמשי בהו היינו אם נשמטו ממקומם כנ"ל ס' כ"ה ואין שיעור להסח הדעת דהא הרי"ו והרא"ש הקשו איך שינת עראי מותר והלא מסיח דעתו. ואם איתא דיש שיעור להסח הדעת התירוץ מבואר דשינת עראי שהוא כדי הילוך מאה אמה הוא בתוך שיעור זה כמו שרצה בש"ות ש"א לתרץ עפ"ז מה שמותר שינת עראי לשטת הרמב"ם אבל באר"י דחיתי דבריו ע"ש והנה הרא"ש בה"ק ה"ת ובפ' מי שמתו פי' שהסח הדעת אינו אלא שחוק וק"ר ולדעתו כשהוא ישן לא שייך הסח הדעת דשוכח הבלי עולם וכדבריו כתבו תרי"ו (פ' מי שמתו) והר' ירוחם וכתוס' ישנים יומא (דף ח) בשם ר' אלחנן. וכ"כ הרשב"א בחדושיו לסוכה (דף כו) ובאר"י הוכחתי שכן דעת רש"י ותוס' בסוכה שם שכתבו אסור שינה משום שמא יפיח לא משום הסח הדעת וכן יעל' לדעת הרז"ה בהשגתו (פ' הישן וברן שם (ובפ' במה טומני') שפי' מ"ש הא דמנחא ארישי' כרש"י לישן שינת עראי בלא פריסת סודר. אבל למ"ש הרמב"ם (פ"ד הי"ג דמצטער פטור מן התפילין אע"ג שאין בו שחוק וקלות ראש ס"ל דכל הסח הדעת אסור וכן העתיקו הכלבו וא"ח. ולכן לא התיר הרמב"ם והכלבו והא"ח שינת עראי רק ע"י פריסת סודר כמו שבארתי באר"י מלשון הרמב"ם שהוא משום הסח הדעת. וכן דעת הרמב"ן בס' תורת האדם שכתב דהאבל כ"ז שהוא בצער לא יניח תפילין. ומעתה גם הסמ"ג והסמ"ק והמרדכי שהצרכו ג"כ פריסת סודר הגם שבאר"י (ס' מד) פרשתי שהי' להם פי' שלישי בגמ'. בכל זה מסכימים דשינה אסורה משום הסח הדעת וכן מטין דברי הרי"ף שהשמיט הברייתות דסוכה וס"ל דכל שינה אסורה עמ"ש בזה לקמן ס' מ"ד וכן בסה"ת כתב ולא יניחם בלילה שמא ישן בהם והוה הסח הדעת וכן בתוס' וחדושי הרשב"א פ' במה טומנים (דף מט) כתבו דשינה אסורה מפני הסח הדעת ועי' באר"י לקמן ס' מד והשתא רבינו הטור שהעתיק (בס' לח) דברי הרמב"ם דמצטער לא יניח תפילין וביור"ד (סי' שמ"ח) העתיק דברי הרמב"ן שאבל לא יניח תפילין לא הי' לו להעתיק בס' מ"ד את דברי הרא"ש שלא שייך הסח הדעת בשינה כי שוכח הבלי עולם שהם דברים הפוכים וכבר העיר בזה בשו"ת ש"א וכן הלבוש נמשך בכל אלה אחרי הטור וכפי הנראה ס"ל להטור דלא הוה הסח הדעת רק אם חושב בדבר אחר כמו מצטער ואבל שמחשבותי' מלאים מצערו ואבלו לא כן הישן שהגם שאינו חושב בתפילין אינו חושב בדברים אחרים ג"כ ובכ"ז לא ידעתי מי הכריחו לזה אחרי שפסק בס' מד דשינת עראי אינו מותר רק אם פרס סודרי' בשגם שאין עזר לסברה זו בין הקדמונים ולכן העיקר כדעת הרמב"ם אחר שבשטתו החזיק בש"ע סי' לח סעיף ט' ובס' מד וביור"ד ס' שמח. וגם הב"ח כתב בס' מד שלכתחלה לא יסיח דעתו רגע ולמ"ש הוא ממצות תפילין ומדינא וכ"כ במצת שמורי' דף ט"ז בשם האריז"ל שהזהיר מאוד ע"ז והביא מעשה ע"ש:
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>וימשמש.</b> תוס' ס"פ הקומץ ויומא (דף לג) בשם רבינו אליהו שפי' מ"ש עבורא דרעא אטוטפתא אסור לענין משמוש וכ"כ הרא"ש והמרדכי. והגם שיש גם פי' אחר ע"ז כמ"ש בס"ק (יב) תרוייהו איתנהו כ"כ הב"י וכן ברי"ו הביא ב' הפי'.
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>וכשיאומר.</b> טור ס' ס"א ודוגמא לזה בס' כד סע"ד.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>תפש"ר.</b> מנחות (דף לו) כשהוא חולץ ש"ר תחל'.
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>אחר.</b> מג"א בשם גליא רזיא ובס' הכונות המסודר ממהר"ח ויטל כתב בהגהותי' שיסי' תחל' כריכו' האצבע ב' או ג' כריכו' הזרוע.
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>משום.</b> עי' בלבוש ובס' ת"ש בהגהותיו על הרא"ש ובס' התרומ' כתב דלשון טוטפות משמע שנים וע"ז אמרו כ"ז שבין עיניך יהי' שתים ובס' יראים מצוה י"ז מפ' משום דכתיב תמיד של יד קודם של ראש עיי"ש ועי' בא"ר וזוטא.
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>צריך.</b> ב"י בשם מערכת האלהות.
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>וה"ה.</b> מג"א בשם כתבי האר"י ז"ל.
<h5> ס"ק י</h5>
<b>וש"י.</b> מג"א בשמו ומ"ש והמניחים מג"א ועי ס' כ"ה בהגה סעי"א.
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>וחולץ.</b> של"ה בשם רבו ופי' הטעם שיראה שקשה עליו חליצתם כמ"ש כה"ג במג"א ס' קכ"ג סק"י שלכן פוסע לאחוריו אחר התפלה ברגל שמאל תחלה ובבאה"ט ס' כ"ט כתב טעם להראות דלא כבני מערבא שמברכים לשמור חקיו שכל דבר הטעון ברכה אוחז בימין.
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>ויניח.</b> כ"כ פר"ח בשם ר"ח בשם רב האי מ"ש עבורא דרעא אטוטפתא אסור וכ"כ התוס' ס"פ הקומץ ופ"ג דיומא וכ"כ סה"ת וסמ"ג ורי"ו.
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>והיינו.</b> המג"א והמו"ק כתבו שיניח זה אצל זה והב"ח כתב שיעשה תיק צר ויניח זה ע"ג זה והמג"א הק' דש"ר קדושתו חמורה ואסור להניח ש"י עליו כמ"ש ס' רפ"ב וכ"כ מו"ק ס' כ"ה ואין קושיתם מוכרחת דהא מניח זה אצל זה רק אח"כ יבואו זה ע"ג זה בפרט שהב"ח כתב כן מפסקי תוס' וכ"מ בסמ"ג ובסה"ת (ס' רי"א) כתב די"ל עבורא דרעא אטוטפתא מיירי בכיס צר וכ"כ בתשב"ץ ח"ג ס' כו.
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>~ונהגו~{ויש נוהגין}.</b> מג"א ומ"ש אא"כ התנה כמ"ש בס' מב'.
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>נהגו.</b> מט"מ בשם ס' המוסר ועי' במג"א האריך בזה.
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>לא.</b> מג"א בשם מטה משה כמ"ש סקמ"ז ס"ה וכ"כ המאירי במגלה עמ"ש גוללו כמין ספר וכן הביא בשיו"כ בשם הרוקח.
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>וכן.</b> א"ר וא"ז כאן וס' קמ"ז סק"ו.
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>מנהג.</b> הרד"א בשם גאון וא"ח ויש לכ"א לעשות כן א"ר בשם מק"ח וע"ל ס' כד סעי' ד':
<h3> סימן כט</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>אין לברך.</b> תוס' ברכות (דף מד) מנחות (דף לו) נדה (דף נא) והרא"ש והמרדכי (ה"ת) דלא קיי"ל כבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפיליהו כמ"ש בברכות שם ובנדה שם. משום דבירו' אומר דאתיא כמ"ד בחוקת תפילין מדבר ואנן קיי"ל דלילה ז"ת דבחוקת הפסח מדבר ומה שאין מברכין להרמב"ם שפסק לילה לז"ת תי' הב"י משום שלהרמב"ם אין איסור להשהותם עליו וק"ל ע"ז דהא בירושלמי (פ"ב דברכו' ופ' המוציא תפילין) אמר על מלתא דר' אבוה דאם היו עליו מבעוד יום מותר הרי דאע"ג שס"ל שמותר להשהותם מ"מ אמר שהיו מברך כשמסלקם והעיקר כמ"ש באר"י שהרמב"ם שפסק דהמניח תפילין בלילה עובר בל"ת לא מצריך ברכה דאין מברכין על מצות ל"ת וזה מוכרח לשטתי' דא"כ יהי' סתם משנה דברכות שם ונדה שם דלילה ז"ת והוא פסק דלאו ז"ת וכ"כ באובודרה"ם דאל"ב על שום מצוה כשמסלקו דלא כמרדכי בשם ראבי'. והטור בשם רב האי דאם ירצה יברך נראה שס"ל כרמב"ם שלילה לז"ת ואסור להניחם אבל להשהותם מותר ולכן תלוי ברצונו כי אם ירצה להשהותם עליו לא שייך ברכה ואם ירצה לסלקם יברך ויסבור רב האי דהמניח בלילה עובר בעשה.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>אפי' כשחלצם.</b> בב"י נתן כמה טעמים ולמ"ש הדבר נכון כי והי' לאות אינו מ"ע שיברכו עלי' וברכ"י ס' יח בשם ר' ישעי' הראשון שהלובש ציצית בלילה עובר בעשה כמו בתפילין והוא נגד כל הפוסקים:
<h3> סימן ל</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>משיראה.</b> ברכות (ט' ע"ב) אמר אביי לתפילין כאחרים. ואף שאביי בביצה (דף ט"ו) לפי' התוס' דשקעה עליו חמה בחול {לוח התיקון: ס"ל} לילה לאו ז"ת מ"מ כיון דשם סתים הגמ' כוותי' משמע דאף לדידן דלילה ז"ת פסק כן וכ"כ בסה"ת.
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>הרגיל.</b> ירושלמי (פ"ק דברכות) וכתב הרי"ו הטעם דתלוי בראי' דבתפילין כתיב וראו. וצ"ע דבציצית כתיב וראיתם אותו והרמ"א סי' י"ח סעיף ג' שחייב מע"ה והוא ממ"ש המרדכי דבראי' תליא והוא מע"ה וצ"ע.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>אסור.</b> יש בזה ג' שטות הרמב"ם פסק דהמניח תפילין בלילה עובר בל"ת. ולדידיה מ"ש מנחות (דף לו) דרב אשי אמר הלכה ואין מורין כן. פי' הלכה דלילה לאו ז"ת ובכ"ז אין איסור להשהותם עליו וא"מ כן וזה תלוי לפמ"ש שפי' כרש"י דגם ר' יעקב וחכמים ס"ל דלילה לאו ז"ת וכן רב חסדא דמצלי בהו באורתא ואף למ"ש אליבא דרבה בר"ה ההוא בע"ש אתמר וכו' נפקא לי' מהיכא דנפק לר"ע לפמ"ש באר"י ס' ל"א בשטת הרמב"ם עולה דס"ל ללז"ת וכן ס"ל לר' יוחנן ור' אליעזר כריה"ג וא"כ כולהו תנאי ואמוראי דסוגיא דמנחות דלא כר"ע וכן ס"ל לאביי (ספ"ק דביצה) לפמ"ש הרבינו מנוח שהרמב"ם פי' מלתא דאביי בחול וכן רב ששת שם דשרי לשדורי תפילין ביו"ט לא יפלוג ע"ז למ"ש הרמב"ם בפ' המשניות שגם לרב ששת איכא אסורא להניח תפילין בשבת ויו"ט וכן ת"ק ור"ג דפליגי בפ' המוציא תפילין אי מכניסן זוג זוג או שנים שנים אע"ג דבגמ' רצה לאוקמי דפליגי אי שבת ז"ת הרמב"ם יסבור כפי' ר' יהונתן שמ"פ שמ"ש רבא התם דרך מלבושו כחול שויא רבנן דתרויהו ס"ל שבת לאו ז"ת דלכן פסק הרמב"ם פי"ט מהלכות שבת המוציא תפילין מכניסן זוג זוג כמ"ש במקומו וכן מ"ש בעירובין (דף צ"ו) ובשבת (דף צ"ז) דלר"מ ~ור"ש~{לוח התיקון: ור"י} שבת ז"ת לאו דכ"ע הוא כמ"ש באר"י (סי' לא) וכן ס"ל לר' יאשיה במכילתא (סוף פ' בא) ולר' יהושע במד' שו"ט (ס' א) דלילה לז"ת וכן ס"ל לר' יהונתן הקטוני בעירובין דף צו וכן ס"ל לר' אבוה בירו' (פ"ב דברכות ופ' המוציא תפילין) וכן ר"ז בשם ריב"א ~במד'~{לוח התיקון: בירושלמי} שם שאומר שיברך כשמסלקם לשמור חוקיו והגם דר' נתן אומר בעירובין שם הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח כר"ע לית הלכתא כוותי' נגד כל הני תנאי וכן משמע מסתימת הגמ' סוכה (דף מו) תנאי הוא דתניא תפילין כ"ז שמניחם מברך עליהם שנדחקו בזה הרשב"א והריטב"א דהא למ"ד לילה ז"ת אצל"ב לכ"ע וכמ"ש באר"י (סי' כה סק"ב) ולהרמב"ם ניחא דהלכה דלילה לז"ת. ולכן פי' הרמב"ם שגם רב אשי שאמר הלכה ומורין כן פי' הלכה שלילה לז"ת שלא יחלק על כל הני תנאי ואמוראי {לוח התיקון: ו}כבר כתבתי באר"י (סימן לא) שהרמב"ם לשטתו היה מוכרח לפרש ~פכי'~{לוח התיקון: כפי'} רש"י דגם ר' יעקב וחכמים ס"ל לילה לאו ז"ת עיי"ש והרמב"ם הי' גורס בדרב אשי כגי' הרי"ף וחשך ולא סלק תפילין וא"כ אאל"פ בדרב אשי הלכה דלילה ז"ת דהא לשיטת הרמב"ם גם למ"ד לילה לאו ז"ת א"צ לסלקם ולמ"ד ז"ת מותר אף להניחן ומוכרח לשטתו דמ"ש הלכה וא"מ כן פי' הלכה דלילה לאו ז"ת (ועי' בשו"ת הרדב"ז ח"ג ס' תקן): שטה השני' היא שטת רש"י שמ"פ ג"כ דרי"ע וחכמים ס"ל לילה לז"ת ובכ"ז פי' מ"ש רב אשי הלכה ואין מורין היינו הלכה דלילה ז"ת ומוכרח שרש"י ז"ל גריס וחשך ומנח תפילין וע"כ פי' דהלכה דלילה ז"ת כי למ"ד לילה לאו ז"ת לכ"ע אסור להניחם ולשטת רש"י כבר נמצאו עוזרים לרב אשי דלשטתו אביי (סוף פ"ק דביצ') מיירי בשב' אבל בחול ס"ל לרב ששת שם ולאבי' דליל' ז"ת מדפ' דלדדהו ~לוח התיקון: ד~אין איסור להניח תפילין בשבת ויו"ט הרי סבירא להו דושמרת קאי על חוקת הפסח ואין לאו בתפילין וכמ"ש באר"י (ס' לא) וכן מר' ספרא בשבת (דף סא) דאמר שאפי' למ"ד שבת לז"ת אינו חייב חטאת מוכח דס"ל לילה ז"ת דאל"כ אתו לאו של ושמרת ומשוי עליו כמשאוי כמו שס"ל לרש"י בעירובין דף צ"ה ע"ב דלאו דבל תוסיף משוו משאוי וכן דעת שמואל בירושלמי סוף מגילה שאומר דמזוזה קודמת לתפילין מפני שנוהג בשבתות ויו"ט ולא אמר מפני שנוהג בלילה וע"כ ס"ל שגם תפילין נוהג בלילה: ושטה השלישית היא שטת התוס' והמרדכי והרא"ש וסה"ת שרי"ע וחכמים ס"ל לילה ז"ת ובכ"ז אסור להניחם בלילה מדרבנן ולמ"ד לילה לאו ז"ת אסור גם להשהותם ולדידהו רוב התנאים ר' יעקב וחכמים ס"ל כר"ע וכן היא לל"ק דר' נחמן דאמר הלכה כר' יעקב וכן סובר ר"ח ורבבר"ה דמצלו בהו באורתא והם בודאי גרסי בדרב אשי וחשך ולא סליק תפילין כי גם למ"ד לילה ז"ת אסור להניחם לדידהו והנה להלכה אין איש מתחזק עם דעת הרמב"ם רק מ"ש בס' העתים בשם גאון דסבירא לי' דושמרת קאי על חוקות תפילין וכן דעת רבינו אהרן הלוי בס' החינוך ודעת הרא"ם בס' יראים לאו בריר לי ועי' באר"י ס' זה פלפול ארוך שהרמב"ם הי' מוכרח לפסוק כריה"ג עיי"ש ודעת הרי"ף סתום והרא"ש והרי"ו (ני"ט ח"ה) והרמב"ן במלחמות (פ"ק דביצה) כתבו שס"ל להרי"ף להלכה לילה ז"ת וכיון שהוא גרס בדרב אשי וחשך ולא סליק תפילין אא"ל שפי' כשטת רש"י רק כשטת התוס' דרי"ע וחכמים ס"ל לילה ז"ת ולכן הביא הא דר' יעקב וחכמים ור"נ וכ"מ ממה שהביא הברייתא דהיה משכים לצאת לדרך ולא גרס ומתירא שמא יאבדו וע"כ טעמו דבמשכים לא שייך חשש שינה וזה רק אם ס"ל לילה ז"ת: והגם שבשו"ת ש"א הוכיח דהרי"ף ס"ל כדעת הרמב"ם דלילה לז"ת מדהביא דברי ר' יוחנן ור"א שהמניח תפילין עובר בלאו או בעשה. אין זה ראיה שהיה צריך להביא זה כדי לבאר מ"ש רב אשי הלכה ואין מורין כן שלכן אין מורין מפני שר"י ור"א ס"ל שעובר בלאו או בעשה. ונ"מ בין שטת רש"י ושטת תוס' דלשטת רש"י לרב אשי דלילה ז"ת מותר גם להניחם. ולשטת תוס' אסור להניחם רק א"צ לחלצם. ודעת ה"ר יונה (בפ"ק דברכות) כרש"י. שעמ"ש אביי לתפילין כאחרים פי' שלא בא למעט שאין זמנם קודם רק שאם בא לשאול אומרים לו כאחרים. אבל קודם לזה הזמן א"י להניח. וכ"ד הרשב"א בחדושיו שם דאביי למ"ד לילה לז"ת. ודעת הטור וסה"ת והרי"ו דאסור להניחם. וכ"ד הרא"ש (ולא כמ"ש הדרישה בפי' דברי הרא"ש שבאמת הרא"ש הסכים אח"כ לסה"ת אף שבתחלה נטה שמותר להניחם כמ"ש המעיו"ט שיש קצת סתירה בדבריו) וכ"ד הריטב"א בעירובין (דף צ"ו) וכ"כ הרשב"א בברכות (שם) בשם הראב"ד דמ"ש אביי לתפילין כאחרים הוא גם למ"ד לילה ז"ת וכ"כ הראב"ד הביאו הב"י דהא דאביי (ספ"ק דביצה) מיירי בחול ואף שלילה ז"ת מניח ידו עליהם מפני שאין מורין כן. ואף שהרא"ש גריס במעשה דרב אשי וחשך והוה מנח תפילין ע"כ היה מפרש מ"ש שהיה מנח היינו שלא חלצם וכמ"ש הב"י וכמו שכן מוכרח לפרש מ"ש בעירובין (דף צ"ו) הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח דברי ר' נתן שפי' הרא"ש והסה"ת מניח שאינו חולץ שכן אמר ר' נתן עצמו בסוכה (דף כ"ו ע"ב) הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח בלילה חולץ ואינו מניח. שפי' מניח שיניחם שישארו עליו ר"ל שאינו חולץ. וכ"ז שלא כדברי הב"ח שפי' דעת הטור הלכה וא"מ כן. הלכה שא"צ לחלוץ ואין מורין להניח וז"א כי להניח אסור ובחנם תמה על הש"ע:
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>דהיינו צה"כ.</b> כ"כ המג"א בשם המרדכי, וזה מבואר כי לשיטת התוס' וסייעתם אין לאסור להניח בה"ש, כיון שהוא רק גזירה שמא ישן בהם. וקודם צה"כ אין זמן שינה. ולפ"ז מ"ש ומודים חכמים ורי"ע שאם שקעה חמה א"ח ומניחם פי' סוף שקיעה שהוא בצה"כ. ואינו דומה עם מ"ש לת"ק ועד מתי מניחם עד שתשקע החמה שהוא תחילת שקיעה (ועי' בתוס' פסחים דף צ"ד) משא"כ לשטת רש"י והרמב"ם דגם רי"ע וחכמים ס"ל לילה לז"ת רק שא"צ לחלוץ מ"ש ומודים שאם שקעה חמה פי' תחלת שקיעה כיון שאסור מדאו': אמנם עם העיון נראה כשטת התוס' ממ"ש ומי אמר רבב"ה הכי והאמר רבב"ה ספק חשכה ספק א"ח לא חולץ ולא מניח הא ודאי חשכה חולץ. וא"כ להרמב"ם הלא עיקר הפלוגתא בין ת"ק ורי"ע הוא בשקיעת החמה דהיינו ספק חשכה (כמ"ש התוס' במנחות (דף כ"ף ע"ב ד"ה נפסל) ובסה"ת ששקיעה דכאן היינו בה"ש) דלת"ק חולץ ולרי"ע אינו חולץ עד שתכלה רגל מן השוק ואינו מניח. והשתא ממ"נ רבב"ה דלא כמאן דאם כרי"ע למה ודאי חשכה חולץ ואם כת"ק למה ספק חשכה אינו חולץ. משא"כ לשטת התוס' ניחא דרבב"ה כת"ק לענין דלילה לז"ת ובכ"ז יש חילוק בס"ח בין הנחה ובין חליצה. דכיון שהוא ספק י"ל לענין חליצה ספק דאו' לקולא ות"ק אזיל לחומרא וכמ"ש בזה באר"י (סי' ל"א) בארך שהוא פלוגתא דתנאי. ונראה שלזה כיון בסה"ת שהביא ראיה דרי"ע וחכמים ס"ל לילה ז"ת (ודלא כרש"י) דרבב"ה הוי מצלי בהו באורתא ופריך והאמר רבב"ה ס"ח ספק א"ח לא חולץ ולא מניח הא ודאי חשכה חולץ ומסתמא אפי' מה"ת. ומדקאמר ס"ח לא חולץ משמע דמה"ת א"צ לחלצן וכו'. וכיון למ"ש (וכשתעיין תוכל לכוין יתר דבריו ע"פ דברינו. עיי"ש כי המפ' האריכו להבין דבריו אשר הם מופלאים וסתומים עי' בב"י באורך. וע"ז ביאר שם אח"כ דהאי שקיעת החמה היא בה"ש עי' היטב שם כי קצרתי. ולשטת התוס' ניחא מ"ש ומודים חכמים לרי"ע והול"ל ומודים חכמים ורי"ע לת"ק. כי לא ס"ל לגמרי כהת"ק שהוא אוסר בתחלת שקיעה והם אין אוסרים רק בצה"כ שהוא קרוב לשעורא דר' יעקב: 
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>אפי'.</b> כ"כ הפוסקים. והתוס' בעירובין (דף צ"ו ד"ה ושמרת) כתבו וז"ל בהקומץ רבה פסקינין דלילה ז"ת עד שעת שינה. ורבינא ורב אשי מסקי הלכה וא"מ כן. אלא כל הלילה ז"ת כר"ע. ותמה בשו"ת ש"א (סימן מג) דהא ליכא למאן דאמר הכי דגם למ"ש הלכה כר' יעקב היינו עד שתכלה רגל מן השוק. וכ"ש למאן דאמר אין הלכה כרי"ע רק כת"ק עד שתשקע החמה. וכפי הנראה ס"ל להתוס' כמ"ש בשו"ת הרמ"ע (ס' לט וס' קח). שבאמת העיקר כר"נ שאמר הלכה כרי"ע ופי' הלכה ומורין כן דהא ר"ה ור"ח הוה מצלי בהו באורתא בקביעות שזה הוראה מפורסמת וא"כ עובדא דרב אשי דחשך ולא סליק תפילין היה אחר תפלת ערבית אחר שעורא דרי"ע שזה לא קרה לו רק בעת ההוא. (דבודאי היה מתפלל בהן תמיד ערבית ומדוע לא הרגיש רבינא עד עתה רק שעתה חשך אחר שעורא דכליא רגלא דתרמודאי שהוא בתחלת הלילה כמבואר בש"ע (ס' תרע"ב) לענין נר חנוכה). ועז"א הלכה ואין מורין דהיינו הלכה כחכמים שהוא ז"ת עד שעת שינה עכ"ד. וכן נראה דעת הגאונים שהעיד העיטור והובא ~בכ"מ~{לוח התיקון: בב"י} (ס' כה) בשם הגמיי' (ספ"ד מה"ת) שלא היו חולצים ערבית עד אחר ב' פרשיות של ק"ש שזה אחר צה"כ (שמ"ש המג"א שהיו מתפללים מבעוד יום אינו נראה כמבואר בטור ס' רל"ה) והרי התפללו בצבור דהוה הוראה וזה שטת התוס' ובכ"ז גם למה שאבאר (בס"ק זיין) דהטור והראב"ד אין הולכים בשטה זו פסקינין דלילה ז"ת עד שעת שינה. דמדסתם רב אשי למלתא ולא אמר בהדיא הלכה כרי"ע רק הלכה סתם דפי' הלכה ז"ת שהוא כל הלילה:
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>וא"כ.</b> מג"א וכ"כ בשו"ת הרמ"ע (ס' קח) כנ"ל ס"ק הקודם. ועי' לקמן (ס"ק טו) שאין כן דעת הט"ז:
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>וע"כ.</b> כ"כ מהר"ל (ה' ט"ב) ומג"א ובשו"ת שב"י (ח"ב ס' כד) אולם בל"ח (ה"ת אות עט) כתב שא"צ לחלוץ. וכן הסכים בשיורי כנה"ג ובע"ת ובהלק"ט ח"א (ס' רנ"ח) והנה למ"ש בסק"ה מבואר שדעת התוס' והגאונים שהביא בהגמי"י שהיו אומרים בהם ק"ש של ערבית משום דעד שתכלה רגל מן השוק הלכה ומורין כן וכמ"ש בשו"ת הרמ"ע (ס' ק"ח) וכ"מ דעת התוס' (ספ"ק דביצה) שפי' מלתא דאביי דהיה בא בדרך ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם בחול וס"ל דלילה לז"ת. ולמה לא פי' דס"ל כהלכה לילה ז"ת ומניח ידו עליהם משום דאין מורין כן כמ"ש הראב"ד, וע"כ משום דבתחילת הלילה לכ"ע מורין כן. אולם להראב"ד שפי' מלתא דאביי בחול וס"ל לילה ז"ת ומניח ידו עליהם משום דאין מורין כן וכן הסכימו הטוש"ע מבואר דגם בתחלת הלילה אין מורין כן. וכן משמע מדברי הרי"ף שלא הביא הא דר"ח ורבב"ה דמצלי בהו באורתא אע"ג דס"ל לילה ז"ת. וא"כ אין להתפלל בצבור דהוה כהוראה. והשתא הל"ח שכתב הטעם שהעם מסירים אותם בת"ע משום דלא דיני גמירי וחכמי הדור אא"ל להורות משום דאין מורין כן. סותר א"ע דאס אין מורין כן אין להתפלל בפרהסיא. וזה טעמו של מהרי"ל. ומ"ש בהלק"ט דמ"ש הלכה וא"מ כן הוא רק שלא להניחם ולא לחלצם. כבר כתבתי שזה רק לרש"י והר"י לא להש"ע וכ"הפ שאף שלא לחלצם אין מורין. ומה שהביא משם רב נטרונאי גאון שכתב דאם יש שעה שצריך לשמרם היה מתפלל בהם ערבית הוא ראיה להפך. שרק אם היה צריך לשמרן שבזה מורין כן כמ"ש (בסק"ח) ואם לאו לא היה מתפלל דזה כהוראה וע"כ העקר כמהרי"ל אבל זה רק ברבים לא כשיתפלל ביחיד:
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>ואם לא חלץ.</b> כ"כ הרמב"ם. ובגמ' אמר ר' אלעזר ואם לשמרן מותר. ומשמע שמותר אפי' להניחם. ולכן נדחק הב"י מדוע פסק הרמב"ם שרק להשהותם מותר ועיין בש"ות ש"א האריך בזה. אולם זה לשון הרמב"ם (פ"ד הי"ב) היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה וכו' ואם לא חלץ תפילין מששקעה החמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן וכו'. מבואר שהרמב"ם לא הוציא דבריו מסוגיא דמנחות מדברי ר' אלעזר. רק מסוגיא דספ"ק דביצה ממילתא דאביי דהיה בא בדרך ותפילין בראשו וכולי (להר' מנוח שהרמב"ם פי' מלתא דאביי בחול) דשם מקשה אי דלא מנטרא מאי אריא כשהם בראשו אפילו מחתן בארעא נמי. ומשני הא דמנטרא מחמת כלבי ולא מנטרא מחמת גנבי וכו'. מבואר דאם מנטרא מחמת כלבי אף דלא מנטרא מחמת גנבי אין להניחם רק א"צ לחלצם. וזה דלא כר' אלעזר שמתיר כדי לשמרן אף דמנטרי מחמת כלבי. וז"ש ואם לא חלץ תפילין מששקעה חמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן וכו' ר"ל שזה מוכח מן היה בא בדרך ושקעה עליו חמה. והדין שאם לא מנטרא מחמת כלבי מותר להניחם ~בא"ר ב"ה~{לוח התיקון: באר בה'} שבת פי"ט דהמוציא תפילין בשבת לובשן זוג זוג. ובזה ל"ק מה שהק' בש"ות ש"א מה קמ"ל ר"א דלשמרן מותר והא ברייתא הוא דהיה משכים לצאת לדרך וכו' ולפמ"ש ~לוח התיקון: ב~ברייתא זו דהיה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן חולקת עם ברייתא דספ"ק דביצה. דהיה בא בדרך ותפילין בראשו דוקא אבל מחתן בארעא לא. ור' אלעזר שאמר ואם לשמרן מותר קמ"ל טובא. שהלכה כברייתא דמנחות. והרמב"ם פסק כברייתא דביצה דאביי שהוא בתראה סובר כן. ובזה ניחא ג"כ מה שהשמיט הרמב"ם ברייתא דהי' משכים לצאת לדרך. כי היא דלא כהלכתא. וכל הפוסקים שהשמיטו הא דאר"א אם לשמרן מותר דבריהם נכונים מטעם הנז' רק שקשה למה הביאו ברייתא דהיה משכים לצאת לדרך. וית' (בס"ק יא) והרי"ף והרא"ש הביאו הא דר"א משום דסוברים דמלתא דאביי דספ"ק דביצה מיירי בע"ש כפרש"י וגם ל"ק לדידהו מאי קמ"ל ר' אלעזר כי הם לא גרסי בברייתא דהיה משכים לצאת לדרך. ומתיירא שמא יאבדו. וס"ל דבהשכים לא שייך חשש שינה וברייתא למ"ד לילה ז"ת. ובזה ל"ק מה שהקשה הב"ח והע"ת מדוע לא פסק הש"ע כהרי"ף והרא"ש דלשמרן מותר להניח דלדינא למ"ש דמלתא דאביי מיירי בחול מוכח דאסור:
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>אבל.</b> ט"ז וכנ"ל בס"ק הקודם:
<h5> ס"ק י</h5>
<b>וצריך שיאמר.</b> מג"א דכ"מ בש"ס ובאמת מעובדא דרב אשי משמע בהפך דלא אמר לרבינא שהוא לשמרן עד ששאלו. וכבר עמד בזה הפ"מ. רק למ"ש (בסק"ח) שמקור דין זה הוא מספ"ק דביצה היא מבואר משם דלכן מניח ידו עליהם כדי שידעו הכל שהוא לשמרן. ובירושלמי (פ"ב דברכות ופ' המוצא תפילין) והא ר' אבוה הוה יתיב מתני ברמשא ותפילין עלייהו מצדדן הוה וכמין פקדון היה. ממ"ש מצדדן נראה כדי שיכירו שהוא לשמירה:
<h4> סעיף ג</h4>
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>היה.</b> ברייתא מנחות (דף ל"ו) ושם גריס ומתיירא שמא יאבדו וכן גריס רש"י ומרדכי וסמ"ק והם לשטתם שס"ל דמשום שמירה מותר אף להניחם. ואין להק' דא"כ מאי קמ"ל ר' אלעזר במ"ש ואם לשמרן מותר וכמו שהקשה בשו"ת ש"א כנ"ל (סק"ח). י"ל דהיינו טועים שדוקא קודם ע"ה שמניחם כדי ללבוש אותם ביום שהוא ז"ת אבל כשמניחים שיונחו רק בלילה אסור. אבל הרי"ף והרא"ש לא גרסי ומתיירא שמא יאבדו וכן בר' ירוחם (ני"ט ח"ה) רק שם כתוב היה רוצה ללכת בהשכמה ומשמע אחר ע"ה. וכן בטור ובא"ח ס"ל דבמשכים לא שייך חשש שינה. ולפ"ז שפיר קמ"ל ר"א. והר"פ בהגהות סמ"ק כתב דמ"ש שמא יאבדו משום דברייתא ~לוח התיקון: ד~ס"ל לילה לז"ת. אבל לדידן בל"ז מותר וכ"כ הר"ש מאיברא:
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>וכשיגיע זמנם.</b> דלא כהר"פ דיברך בלילה דס"ל דברייתא סוברת לילה לאו ז"ת ולדידן דז"ת מברך דא"כ יברך גם לברייתא משעלה ע"ה דהגיע זמנם מדאו'. ועוד לפי' התוס' דרי"ע וחכמים ס"ל ז"ת היה להם לפלוג גם על רישא דברייתא. וכמו שהק' בשו"ת ש"א (סמ"ה). ועוד ראיה ממ"ש בשבועות (דכ"ה:) דתפילין ליתא בלאו והן וכמ"ש באר"י (סל"א) ולפי דעתו הר"פ יסבור כר' יונה והרשב"א דלילה ז"ת גם לענין הנחה. ומ"ש אביי לתפילין כאחרים ס"ל דלילה לז"ת או ר"ל דאין מורין רק כאחרים (כנ"ל סק"א) ושפיר מברך ול"ק הקושיא הנ"ל וכ"מ מדברי א"ח ה"ת (סקי"א) שפי' כן דעת הר"פ:
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>ודוקא.</b> כ"כ הלבוש והלחם רב והט"ז והמג"א ול"ח והעט"ז ומגדל דוד ס"ל דאין חילוק. ונראה כיון דלהמרדכי והסמ"ק שגרסו ומתירא שמא יאבדו לא ס"ל דין זה כלל. וכן לפי' התוס' דת"ק ס"ל לילה לז"ת מוכרח לגרוס כן א"כ אין להוסיף אלא חדושו: ובא"ז כתכ דבשעת הדחק אפשר לסמוך על המכשרין. ומ"ש או רוכב כ"ה בלבוש. ומ"ש במג"א אבל רוכב ט"ס וצ"ל או רוכב ועיין בא"ר.
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>ואם קדם.</b> ברכ"י בשם דבר משה וכ"פ בא"ר (סק"ג) וכ"נ דהא אחר שלבשם לילה ז"ת לענין שא"צ לחלוץ ושפיר קיים המצו' אף מדרבנן:
<h4> סעיף ד</h4>
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>היה בא.</b> מימרא דאביי וברייתא (סוף פ"ק דביצ') ורש"י פי' שניהם בשבת וכ"פ הרמב"ן במלחמות (וכתב שכן פי' הר"ת) וכ"ד הרא"ש. והגם שהרי"ף והרא"ש הביאו דבר זה שני פעמים. (פ"י דעירובין וספ"ק דביצה). י"ל ששניהם בשבת כמ"ש הרמב"ן. וכ"כ היש"ש (בפ"ק דביצה) ותו' פי' הא דשקעה חמה בחול וס"ל
לילה לז"ת. וכ"ד הרז"ה במאור. ור' יונתן (פ"י דעירובין) והראב"ד והש"ע פי' דמיירי בחול (וכ"ד הטור והש"ע מדכפלו דין זה פה ובה' שבת (ודלא כב"ח וע"ת וכמו שמבואר בב"י) ולדידהו יסבור אביי לילה ז"ת ומניח ידו עליהם מפני שאין מורין כן וכ"ד ה"ר ירוחם (ני"ט ח"ה) כי לדעת התוס' קשה מדוע לא יביאם בידו. ומה שתי' דדלמא משתלפי מידו הוא דוחק דאיך נתיר איסור של ושמרת בשביל חששא רחוקה כזאת. והרי לתוס' אין חילוק בין חליצה והנחה למ"ד לילה לאו ז"ת. אך י"ל לתוס' לשמרן לא שייך ושמרת. ובכ"ז יש להוכיח כפי' הראב"ד דאביי ס"ל לילה ז"ת דאל"כ איך אמר על מלתא דרב ששת תפילין הואיל ואתו לידן נימא בה מלתא והא לרב ששת לילה ז"ת מדשרי לשדורא תפילין דמותר להניחם ביו"ט וע"כ שגם אביי ס"ל כן. וז"ש תפילין הואיל ואתי לידן וכו'. ר"ל דאם לילה לז"ת הי' צריך לקחתם מראשו דחששא דלמא משתלפי חששא רחוקה. והרמב"ם לפי' הרבינו מנוח פירוש ג"כ מלתא דאביי בחול וזה מוכרח דהא מביא דין זה (פי"ט מה' שבת (ופ"ד מה"ת) כמ"ש היש"ש (ספ"ק דביצה) ולדידי' ניחא דלשטתו אף דלילה לז"ת יש חילוק בין הנחה לחליצה. [ויש גי' ברמב"ם ושקעה עלי' חמה וקדש עליו היום. ועיין בכ"מ. והרבינו מנוח לא גריס וקדש עליו היום. וכ"כ בס' מעשה רוקח שמצא כן בכ"י קדמון]. אמנם יקשה לפי' הראב"ד והטור דא"כ גם מ"ש בברייתא היה הולך בדרך וקדש עליו היום יפרש כמ"ש התוס' דהיינו בחול ובזמן קד"ה שהוא בה"ש ~דלמה~{ולמה} יניח ידו בה"ש הא ספק דרבנן לקולא. ובמעד"מ הק' כן על התוס' אך לשטת התוס' לק"מ דלדידהו ס"ל לאביי לילה לז"ת ולדידהו למ"ד לילה לא ז"ת צריך לחלוץ מדאורייתא והוה ספק דאו'. אבל להראב"ד קשה. וכן לשטת הרמב"ם הגם שמפ' דאביי ס"ל לילה לאו ז"ת הא הוא ס"ל דלמ"ד לילה לז"ת רק הנחה אסור לא חליצה וצ"ע. ובמה שתפס גבי היה בא בדרך ושקעה עליו חמה. וגבי היה יושב בבהמ"ד תפס קדש עליו היום. כתב הרמב"ן דאורחא דמלתא נקט שזה יביט על שקיעת החמה וזה יביט על קידוש היום. והט"ז (סק"ו) דבחול דוקא בא בדרך שיטעה הרואה שהניחם אחר שקיעת החמה משא"כ אם יושב בבהמ"ד בחול א"צ להניח ידו עליהם אחר שראו שהם עליו מבעוד יום [וזה דלא כמג"א שברבים צריך לחלצם] וכן להרמב"ם יתיישב זה למ"ש באר"י (ס' ל"א) שיש חילוק להרמב"ם בין חול לשבת דבחול אין אסור רק להניחם לא להשהותם עליו וא"כ דוקא בא בדרך שיטעו שהניחם אבל יושב בבהמ"ד א"צ להניח ידו עליהם. משא"כ בשבת שאסור גם להשהותם כמש"ש לכן גם ביושב בבמ"ד מניח ידו עליהם שלא יראו. ובזה נכון מ"ש בספרי הרמב"ם שבידנו היה בא בדרך ושקעה עליו חמה וקדש היום היה יושב בבהמ"ד וקדש היום כי דין דבא בדרך שייך בין בחול בין בשבת ודין דיושב בבהמ"ד שייך רק בחול. ובזה נכון מה שהטור והש"ע כפלו שני ברייתות האלה לקמן (ס' רס"ו סעיף יו"ד) לענין שבת. ושם כתבו חשכה לו בדרך או שיושב בבהמ"ד כי שם מדבר בשניהם בשבת. וכאן כתבו היה בא בדרך (ר"ל בחול) או שהיה יושב בבית המדרש היינו בשבת וכדברי הט"ז:
<h4> סעיף ה</h4>
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>יש מ"ש.</b> כ"כ בפסקי מהרא"י (ס' קכ"א) ומדמה לה למ"ש המרדכי בשם מהר"ם לענין אבילות שמונה מיום המחרת משום דהוה כתרי קולי דסתרי אהדדי כמו שכ' ביור"ד (סוף ס' שעה) ועיין באבה"ע (ס"ס קכ"ג) וצ"ע דבתפילין אינו משום לילה רק משום שינה. דהא במשכים לצאת לדרך מניח וא"כ אין זה תרי קולי דסתרי וכן הקשה הא"ר ועיין במג"א (ס' רצ"ט ס"ק ט') וע"ל (ס' י"ח סע"ג) פסק הרמ"א כמ"ש במרדכי (פ"ב דמגילה) דמברך על הציצית מע"ה משעת ראי'. ובכ"ז פסק שם (בסע"א) דאחר תפ"ע לא יברך אע"ג דבראי' תליא ועיין בא"ר:
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>אבל.</b> מג"א כמו שכתבו המהר"של והב"ח ביור"ד (ס' שעה) ועיין ביור"ד (סי קצ"ו) ובשו"ת נוב"י מהד"ת (ס' קל"א) ובשו"ת רש"ל (ס' פ"א) ושו"ת תה"ד (ס' רמ"ח) וכן העלה בא"ז בראיות:
<h3> סימן לא</h3>
<h4> סעיף א</h4>
<h5> ס"ק א</h5>
<b>בשבת.</b> הכי ס"ל לכולהי תנאי ואמוראי:
<h5> ס"ק ב</h5>
<b>אסור.</b> כ"ד הרמב"ם בפי' המשניות (פ"י דעירובין וספ"ק דביצה) דלא כמ"ש הש"א בתשובה וכל האחרונים נמשכו אחריו כמו שהוכחתי באר"י באורך. וכן מדברי
התוס' שבת (דף ס' ד"ה לא) משמע דאסור כמ"ש המג"א (סי' ש"ח סקי"א) וכן ממ"ש הרא"ש בה' תפילין אלמא דבשבת שאסור להניח צריך לחלוץ. משמע שיש איסור. וכן ממ"ש הרא"ש לחלק על הברצלוני במ"ש בענין חש"מ ולא חלק עליו עמ"ש שאסור להניח משמע שבזה מודה שיש איסור כמ"ש הט"ז (ס' כט) וכ"מ מפשטת דברי הטור (ס' כט) שכתב ואפי' בשבת ויו"ט שצריך להסירם. וכן מוכח לדעת הרי"ף שס"ל דהא דרב (בשבת דף סד) דכ"מ שאסור בר"ה אסור אף בחצר היינו לחצר שאינה מעורבת. א"כ ממ"ש במנחות (דף ל"ו) נפק"ל מהיכא דנפק"ל לר"ע וכולי מבואר דיש איסור דאל"כ מדוע חולץ. וכ"ד הט"ז (ס' כט וס' ש"ח ס"ק ג') דיש איסור:
<h5> ס"ק ג</h5>
<b>דכתיב.</b> מנחו' (לו) עירובין (צו) ומ"ש דיו"ט אות פי' הריטב"א (פ"י דעירובין) משום דיו"ט נקרא שבתון. והמבי"ט בקרית ספר כתב משום דבפסח כתיב אות והקשו מועדים זל"ז:
<h5> ס"ק ד</h5>
<b>הוה זלזול.</b> ובא"ר (ס' כט) בשם רוקח (ס' למ"ד) הקשה בחול נמי איכא מילה (ועי' ביור"ד ס"ס רס"ה) ותי' דבעינן אות מיצ"מ. ובאבודרהם ולבוש תי' דבעינן ב' אותות. וכ"כ בסמ"ג ובכ"ז ערל שמתו בניו מחמת מילה לא יניח תפילין בשבת (פסקי מהרא"י ס"ק ק"ך ורדב"ז ח"ה ס' ב"א שלה) ועי' שם (ח"ג ס' תק"ג) וה"ה טומטום שחייב בתפילין מספק (פ"מ במ"ז):
<h5> ס"ק ה</h5>
<b>וי"א.</b> כ"כ רש"י ותו' והר"ן (ספ"ק דביצה) וכ"כ התו' נדה (דף נ"א ד"ה ולבני) והב"י (סי' ש"ח) הביא דברי רש"י והתוס' דביצה וסותר א"ע למ"ש כאן דיש איסור. וכ"כ הב"י (ס' תקט"ז) בשם בעל ההשלמה דאין איסור. וכ"כ הכלבו בשמו ומשמע שמסתפק בזה. וכן בב"י (ס' כ"ט) נסתפק בזה. ובלבוש (ס' כ"ט) כתב שאין איסור (ובס' ל"א) כ' שמזלזל בחותם המלך. וצ"ל כמ"ש המג"א (דבס' לא) מיירי במניחם לשם מצוה. ויל"פ גם דברי רש"י ותוס' דספ"ק דביצה כך. שאין איסור להניחם שלא לשם מצוה. וכן יש לעיין (בס' ש"א סעיף ז) משמע שאסור (ובס' ש"ח סע"ד) משמע שמותר והב"ח (ס' כ"ט וס' ל"א) ס"ל שאין איסור. ועיין באר"י הארכתי בזה והוכחתי שכן דעת רש"י ולפ"ז רש"י לשטתו י"ל הכרח דשלא לשם מצוה מותר מסוגיא דעירובין דלשיט' רש"י שם דבל תוסיף משוי משאו ה"ה דאיסור לאות משוי משא ויש לאסור למ"ד לאו ז"ת:
<h5> ס"ק ו</h5>
<b>רק.</b> שות הרשב"א (ס' ס"ה) ועי' ס"ק הקודם:
<h5> ס"ק ז</h5>
<b>ואפי'.</b> רשב"א בתשובה (סי' ס"א) תמים דעים (ס' מ"ם): מ"ש ופורים תמים דעים (שם):
<h5> ס"ק ח</h5>
<b>ואם.</b> כבר נחלקו בזה חכמי ווינעציא בשו"ת שמש צדקה (חלק א"ח ס' זיין וס' ח') זה אוסר וזה מתיר. וכבר כתבתי באר"י טעם הפוסקים שלא הביאו להא דרבב"ה דספק חשכה דע"ש לא חולץ משום דפסקו כר' יהודה הנשיא (סוף פרק במה מדליקין) דתקיעה שלישי' לחלוץ תפילין. כמו שפסק הרי"ף והרא"ש והרי"ו ופי' ורביעית להדליק את הנר כמ"ש רש"י ותוספ' שם ובסנהדרין (דף ס"ד) והר"ן שם. וא"כ חליצת תפילין קודם בה"ש והטור שהעתיק (בס' רנ"ו) כר' ישמעאל דשלישי' להדליק את הנר צ"ע איך שינה דעת הרא"ש אביו. וצ"ל משום שכתב (בס' לז) שאין אנו נוהגים להניח תפילין כל היום רק בבקר וא"כ אין להניחם סמוך לספק חשכה. וגם פשטות דברי אביי (ספ"ק דביצה) והבריית' דשם דהיה יושב בבהמ"ד וקדש עליו היום מניח ידו משמע דבה"ש אסור בתפילין דלא כרבב"ה דאף שבשו"ת ש"א השיב ע"ז דא"כ מדוע לא מקש' מבריית' זו על רבב"ה י"ל משום דרבב"ה יתרץ שברייתא זו אתי' כר"י הנשיא והוא ס"ל כר' נתן ועיין באר"י בארך. עכ"פ יש להחמיר לחלוץ קודם בה"ש.
<h4> סעיף ב</h4>
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>בחש"מ.</b> ספר העתים בשם גאון. וכ"ד הרשב"א בתשובה (ס' תר"צ) וכתב שכ"ד בעלי התוספ' וכן הראב"ד וכן המנהג (וכבר כתב הרי"ו (נתיב ד' ח"ה) שקצת בעלי התוס' אוסרים וקצת מתירים) וכ"ה בתשובת הרמב"ן (ס' רל"ז) ושו"ת הרדב"ז (ח"ג ס' ח'). וכתב ב"י שכן נהגו כל בני ספרד ושכ"ה בזו"ח שה"ש בשם רשב"י שהפליג באיסור הנחתם. ושכ"כ דודו בתשובה וכן בהגמיי' בשם ר"י. וכן ממ"ש ההמ"ג (פ"ו מה' יו"ט) בשם הגאונים והרי"ף בן גאות שאין להתיר לכתוב תפילין בחה"מ להרוחה משמע שס"ל דא"מ תפילין בחה"מ כמ"ש הב"ח. ומדברי הרשב"א מבואר שזה תלוי אם מלאכת ~הח"מ~{חה"מ} דאורייתא שכן הרשב"א והרמב"ן דעתם שהוא דאו'. אך שבתוס' עירובין (דף צו) הביאו בשם בה"ג שאוסר להניח תפילין בחה"מ [נראה שהוציאו זה ממ"ש בה"ג דאין לכתוב תפילין בחה"מ אא"כ אין לו מה יאכל] והבה"ג ס"ל דמלאכת חה"מ הוא דרבנן כמ"ש הב"י בשמו (ס' תק"ל) אולם לפענ"ד אין מוכרע שהבה"ג סובר שהוא דרבנן. וכ"כ הריא"ז דלשטת הרי"ף דמלאכת חה"מ דאו' אסור להניח בחש"מ. ועיין ב"י (ס' תקל"ו) שנסתפק אם ס"ל להרי"ף שהוא דאו'. והב"י עצמו שפסק שלא להניח בחה"מ לשטתו דס"ל (בס' תק"ל) דמלאכת ח"ה דאוריי' ובזה ישבתי באר"י הראי' בסה"ת ובתוס' מן הירושלמי דמו"ק ~דהי"ר שס"ל~{לוח התיקון: דהירש' ס"ל} מלאכת חה"מ דרבנן. וכ"מ דעת הא"ח סקי"א. וכן בשו"ת הרמ"ע (ס' ק"ח) הרבה לאסר הנחת תפילין בחש"מ:
<h5> ס"ק ט</h5>
<b>וי"א.</b> תוס' מו"ק (דף יט) ומנחות (דף ל"ו ד"ה יצאו) עירובין (דף צ"ו ד"ה ימים) וכ"מ בירושלמי חד בר נש אוביד לי' תפליו אתא לקמיה דרב א"ל זיל כתוב לי' מתניתין פליגא עלייהו דרב. תפתר בכותב להניח. פי' שמתניתין בכותב להניח לאחר המועד ורב מיירי במניחם במועד. ומ"ש הגר"א דרב על ר"מ ור"י קאי דס"ל שבת ויו"ט ז"ת. עדיין הלא רב עשה כן מעשה. והתיר להניח תיכף. ועוד שרב ע"כ סובר שבת לז"ת ממ"ש בשבת (דף סד) כ"מ שאסרו חכמים בר"ה אסור לצאת בהם בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית. ואמאי לא אמר חוץ מתפילין דלא מסיח דעתי' וע"כ כמ"ש התוס' משום דכיון דשבת לאו ז"ת מסיח דעתי'. אמנם בגמ' שלנו הביא המעשה בענין אחר. וכן ~בכ"מ~{לוח התיקון: בב"י} (סי' תקמ"ה) כ' דהאוסרים יפרשו מ"ש בכותב להניח היינו ~לפנם~{לוח התיקון: להניח} בקרן זויות אבל אם צריך להם תיכף אחר המועד מותר. וכ"פ בא"ח (ה' ח"ה) והריטב"א במו"ק שם. ועוד הביאו התוס' שם ראיה ממשנה דמו"ק (דף יט) רמ"א כותב אדם תפילין לעצמו ולאחרים בטובה וכו'. ודחו דר"מ ור"י לשטתי' דס"ל שבת ז"ת. ובאר"י כתבתי שעדיין יש ראי' לאביי דלשטתי' ס"ל לר"מ ור"י שבת ויו"ט לאו ז"ת. ושם כתבתי די"ל דרשב"י בזהר לשטתי' עי"ש. עוד הביאו ראיה מירושלמי ר' יוחנן לא לבש תפילין אלא מפסחא לפסחא. והרמ"א דחה דילפ' שהניח בערב פסח והתוס' שפי' שמותר להניח תפילין בח"ה לשטתם דס"ל מלאכת ח"ה דרבנן. וכ"כ בסה"ת והריטב"א בעירובין שם ובמו"ק שם והרא"ש בה' תפילין ובתשובות (כלל כג) דיניח תפילין. וגם הרא"ש (ריש מו"ק) והריטב"א בעירובין (שם) ס"ל דמלאכת ח"מ דרבנן. וכ"כ המרדכי בשם ר"י ובשם מהר"ם שהיה מברך עליהם. וכ"כ בהגמי"י בשם ר' שמשון ור' שמחה והריטב"א בשם הר"ש ור"י. וכן הסמ"ג בשם ר"ש וריב"א. ומדברי הרמב"ם אין הכרע שהכ"מ (פ"ד מה"ת) פי' להרמב"ם שמותר להניח וכ"פ בא"ח ובפ"ז מה' י"ט פי' לדעת הרמב"ם שאסור וכ"כ הב"י (ס' תקמ"ה) וכבר עמדו בזה האחרונים. ומ"ש בס' מעשה רוקח לפרש שגם מ"ש הכ"מ (פ"ד מה' תפילין) פי' שאסור הוא דוחק ופשטות הענין משמע שמותר אחר שהרמב"ם ס"ל שמלאכ' ח"ה דרבנן. והרי"ו (נתיב ד' ח"ה) כ' שנראה שהרמב"ם אוסר להניח בח"ה. ובש"ג כ' שמצא באיזה ספרי הרמב"ם שבח"ה יניחם בלא ברכה ובהג"א פי' מ"ש (פ"ק דביצה) רב ששת שרי לשדורי תפילין וכו' כל שנאותין בחול והוא לצורך המועד קתני ופי' לצורך ח"ה שחייב בתפילין והתוס' בעירובין שם רמזו לזה. ואע"ג דבגירס' המשנה בירושלמי איתא אעפ"י שאין לצורך המועד. בספרי הש"ס שבידינו גריס והן לצורך המועד וכן גרסי הרי"ף והרמב"ם:
<h5> ס"ק י</h5>
<b>כי האות.</b> דאף שהט"ז והלבוש פי' להש"ע משום דבפסח אות חמץ וכו'. וכ"כ התוס' מנחות (ל"ו ד"ה יצאו) והרא"ש ה' תפילין והריטב"א (פ"י דעירובין) אין מוכרח כי הכ"מ דעתו (בס' תק"ל) דמלאכ' ח"ה דאו' ובזהר מבואר הטעם משום דח"ה אסור במלאכה וכמ"ש בל"ח (ס"ק ע"ד) שרשב"י סובר מלאכ' ח"ה דאו' ולהסוברים שהוא דרבנן מותר להניח בח"ה:
<h5> ס"ק יא</h5>
<b>אלא.</b> ד"מ שכן מנהג אשכנז:
<h5> ס"ק יב</h5>
<b>פי'.</b> כ"כ הא"ז לישב מה שהק' הט"ז מה בין סתר לגלוי והלבוש כתב דלכן יש להניח בחשאי להורות שיש קצת אות בח"ה:
<h5> ס"ק יג</h5>
<b>וכן.</b> מג"א והא"ר חולק עליו:
<h5> ס"ק יד</h5>
<b>והעקר.</b> כ"כ המרדכי בשם סמ"ק וס"ה, וכ"כ הרי"ו והאגודה פ' המוציא תפילין בשם ר' פרץ. וכ"כ בתמים דעים (ס' מם) וכ"ד הכלבו וכ"כ העיטור דעמא דבר שלא לברך. ואביו מהר"י הנהיג לברך וכן העלה הריטב"א שלא לברך וכ"ד הט"ז. וגם דבאים יברך מתכוין למצוה ועובר על ב"ת ואם אינו מברך אין איסור לדעת רש"י ותוס' והר"ן הנ"ל (סק"ה) דאין איסור בהנחת תפילין ביו"ט והב"ח כתב שכ"א יחזיק מנהגו:
<h5> ס"ק טו</h5>
<b>ואין.</b> פ"מ במ"ז ד"י ס"ס שמא כרש"י ושמא כהזהר דח"ה פטור:
<h5> ס"ק טז</h5>
<b>ואין נכון.</b> עי' מג"א ופר"ח (סי' תצ"ג):
<h5> ס"ק יז</h5>
<b>ומי.</b> שו"ת מעיל צדקה ושו"ת דבר שמואל (ס' שפ"ד)
<h5> ס"ק יח</h5>
<b>וצבור.</b> שו"ת שמש צדקה (חא"ח ס"ד) קרא תגר על א' שרצה לשנות מנהג הקדום כמ"ש רש"ל (ס' צ"ח) ~ומהרישאל~{ומהרשר"א} הלוי (סוף שאלה א') למהרא"ם ובעל נחלת שבעה (ח"ב סי' כ"ז) ועי' במשנה למלך ס' כ"ה:
